קול הרמ"ז מועד לח

פסוק הפרטי דפסח דבודאי מדפרטיה הכתוב בפסח הוא משום דהוה איזו שברא להקל בו מבשאר הקדשים אבל יש לדייק אמאי לא מייתי לענין הטומאה מגופיה דכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' וי"ל דהר"ב איירי לשהיו טהורים בזריקת הדם ואח"כ נטמאו והכתוב מדבר שהיו טמאים בשעת זריקת הדם:

תי"ט ד"ה שחטו וכו' כתב טעם וכו' כוונת התי"ט לתרץ כיון דבערב מאוחר מבין הערבים וכל השנה תמיד דבין הערבי' קרב בט' ומחצה א"כ למה תקנו שבע"פ קרב בח' ומחצה יותר טוב היה שגם בע"פ יקרב כשאר השנה שבזה יהיה קרבן פסח יותר מאוחר כדמשמע מבערב ותירץ לפי שא"א וכו' ובאמת דברי הרמב"ם קשה ההבנה שכתב וז"ל ולא שוחטים קרבן אחר התמיד של הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שא"א שיקריבו כל פסחיהם בב' שעות ע"כ ובעל ל"מ נתקשה בדבריו ז"ל ע"ע ונראה שר"ל חוץ מקרבן פסח לבדו פי' בזמנו הידוע אחר ח' ומחצה ולא בט' ומחצה שא"א וכו' וכן הבינו התי"ט:

ד עובר בל"ת נראה דלא אמר חייב כמ"ש ר"ש לרמוז דאין בו אלא מלקות א' וכ"כ הר"מ בפ"ח דקרבן פסח ה"ז לוקה ואע"ג דב' זמנים כתיב א' במשפטים וא' בכי תשא נ"ל דהיינו טעמא משום דחד מינייהו איצטריך להשבתת החמץ קודם חצות כדאמר רבא בפ"ק דמכילתין ד' ה' לא תשחט את הפסח (ועדיין) חמץ קיים ומדרבא דאיהו בתרא נקטינן ש"מ דהכי קי"ל ואע"ג דאיכא התם אנפי אחריני והשתא א"ש מ"ש בסמוך משם התוס' דאין הזבח נפסל משום דלא שנה עליו לעכב והלא ב"פ נכתב אלא כדאמרן ור"ש אמר חייב משום אחריני דבהדיא דאמר בהם פטור ונ"ל דע"כ לומר דכולהו תנאי דמתני' ס"ל דאין כאן אלא לאו א' למלקות א' דאלת"ה מאי קאמר ר"ש למאי הלכתא פלגינהו רחמנא דילמא לעבור עליו בב' לאוין:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' על החמץ וכו' פי' אע"ג דכתיב על וכדכתב התי"ט והאי על הוא ע"ד ועל חרבך תחיה שבודאי לא ר"ל עליה ממש וגם לא סמכוה לו אלא ר"ל תחיה בחרבך פי' שיראו ממך אויביך מפני חרבך ודוק שאין פי' שתהיה תמיד החרב אצלו:

ע"ש ואין הזבח וכו' דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב תוס' והירושלמי מפרש משום דזבח קרייה רחמנא פי' אע"פ שנשחט על חמץ עדיין הוא זבחי וכשר ונראה דדייק דלא כתב פסחי אלא קראו זבח ולפ"ז לר"י לא יש טעם זה דע"כ צ"ל זבחי לרבות התמיד נ"ל דמש"ה חידשו התוס' טעם ולא שנה עליו:

ד"ה ושאר וכו' דם זבחי וכו' פי' שניהם נראים שוין או שם זבח א' או שם המין וא"כ אמאי פלגינהו אין לומר לעבור בב' לאוין דלא סבירא הכי לא לת"ק ולא לר"י:

ע"ש ולמאי הלכתא וכו' קשה דלכתוב זבחי בחד י' למדרש המיוחד לי דוקא ולא בעי למכתב זבחיי לרבות שאר הזבחים וי"ל דמ"מ דייק אמאי כתיב זבחי בתרוייהו לכתוב זבח בחד מינייהו ובזה לא יקשה ייתור ב' הפסוקים שהוא יסוד לסברת ר"ש:

ד"ה שלא לשמו אלא לשם שלמים וכו' משמע דלשם קרבן אחר לא והלא תנן כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח בזמנו הא דשלא בזמנו כשר לשם כל הזבחים הענין הוא כדאמרינן במכילתין דף ע' וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן ופירש"י היינו שלמים שכשרים לבא מן הבקר ומן הצאן זכר ונקבה:

תי"ט ד"ה על החמץ וכו' ולא ילין וכו' ולא ילין מן הבשר:

ע"ש הנך דעבר עליה וכו' דמסתמא לאוכליו מזהיר אבל אין לדקדק מכאן שאם הלינו א' שלא מן החבורה שלא יהיה חייב:

ד"ה רי"א וכו' מדם זבחי וכו' נראה דדוקא זריקה ולא קבלה והולכה דתפסת מועט תפסת והזריקה היא היותר מסתבר דבה תליא הכפרה:

ע"ש לפרש כן בת"ק וכו' נראה דבכוונה מכוונת שבקיה עד הכא לאשמועינן דדוקא כשיש החמץ ברשות א' מהעובדים הוא דחייב לאפוקי אם ישנו ברשות אחר אפי' מאותה משמרה דלא תימא כיון דכולהו שייכי בההוא קרבן הו"ל כבני חבורה:

ד"ה ושאר וכו' דכתיב זבחי זבחי וכו' והרב שלא הזכיר זה דקרי זבח זבחי נראה דק' לו על פירש"י דלא מצינו בתורה כעין זה זבחיי בב' יודין וע"ק דתמיד הגמרא מפרש זאת המדה בהדיא כגון גבי ונתתם את נחלתו לשארו דיש נוחלין ויסף חמישית דפרק הזהב וכיוצא דהגמרא בעצמה מפרש לה ועוד דכתב רש"י שם בב"מ דאין גורעין מאמצע התיבה לתתה לסופה וכ"ש דהיכן מצינו מדה זו בב' תיבות שבב' פרשיות ורחוקות זו מזו ופי' דעיקר סברת ר"ש הוא כדכתיבא דאי כר"י לכתוב זבחי בחד למיוחד לי ובשני זבח אלא ודאי דזבחי לא ר"ל המיוחד לי אלא הוא או שם המין א' או שם לכל זבח וז"ש קרי ביה זבח זבחי כלומר הו"ל כאילו כתיב זבח סתם ולא זבחי לשון רבים וא"כ קשה אמאי פלגינהו אלא לומר לך וכו' כלומר השתא דטרח קרא וכתב זבחי זבחי אין הכוונה למעוטי שאר הזבחים לגמרי מאיסור חמץ [דא"כ[ (ליכתוב זבח זבחי כנזכר) אלא לומר לך וכו' דזבחי היינו פסח ור"ל לא תשחט על חמץ הפסח והפסח האחר מרבה השאר ומדפלגינהו רחמנא ש"מ דחלוקים בזמניהם ואם תפרש כך קרי ביה זבח זבחי פי' מכח ייתור הב' פסוקים וזה נ"ל יותר נכון:

ע"ש שקיל יו"ד וכו' יש לדייק אמאי צריכים לכך דלמא חד קרי ביה זבחי שהוא א' והוא דפסח וחד קרי ביה זבחי וי"ל דא"כ גם יסבור ר"ש דזבחי מיוחד לי כר"י ואי הוי קרי בחד זבחי8:

ובחד זבחי היה קשה למה יצא התמיד מכלל זבחי לדורשו בפ"ע לכך גורע י' מחד ומוסיף אחבריה כי היכי דלשתמע פסח לחודיה והשאר לחודייהו א"נ אי קרי זבחי בחד דאיהו תמיד לא מצי למדרש בזמן דאיכא זבח לא מיחייב אזבחי:

ד"ה ובמועד וכו' דאפי' לשמו וכו' אמרינן בגמרא לפי גי' רש"י טעמא דשלא לשמו הא סתם פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי והקשה התוס' דל"נ גרסתו דהא מרישא איכא למידק איפכא ור"ת גריס הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ע"כ ולפ"ז קושית התי"ט היא היא דגמרא ומוקים בש"ס דהכא וכו' פי' דכיון דסתמיה לפסח לא מקרי שלמים עד שיעקר שם פסח מיניה בפי' ה שנאמר נראה דמייתי קרא לרמוז למאי דאמרי' בגמרא אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של ל' ל' מ"ט קהל ועדה וישראל מספקא לן אי בבת א' אי בזה אחר זה דאי בבת א' הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא הילכך בחמשין סגי דעיילי ל' ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה וכ"כ הרמב"ם פ"א דהק"פ (ואולי דהיינו דכתיב כל קהל דכ"ל גימט' חמשין) וכל קהל עדת ישראל משמע כולם והיינו בבת א' או דילמא מדפלגינהו ולא כתב שלשים בהדיא משמע בזה אחר זה הילכך בעינן ג' כתות של ל' ל' ובנ' סגי:

נתמלאת פי' שלא היו נחלקים מבחוץ לג' כתות אלא היו נכנסים בלי חילוק כ"כ עד שנתמלאת העזרה ולא תני מלאו שלא תאמר דבדידהו תליא אם ירצו להיות רווחים אלא נתמלאה בעצם:

תקעו בירושלים תמיד שיש לו נסכים תוקעים לנסכים פסח שאין לו נסכים תוקעים לשחיטתו כ"כ הרמב"ם בפ"א דה"פ:

לא היו מעורבין משום נוי הרמב"ם ומעורבים פי' השורות שכל של כסף יחד וכן של זהב:

הרע"ב ד"ה שורה שכולה וכו' פי' שבשורת כסף היה צריך שלא יתערב אלא כסף:

נותנו לחבירו וכל א' וא' הוה נייד פורתא דקי"ל הולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה מסקנא דגמרא בזבחים דף י"ד וט"ו וכתבו הרמב"ם פ"ק דה' פסולי המוקדשים. זריקה א' זריקה הוא שזורק מרחוק מן המזרק לקיר המזבח אבל הרמב"ם פ"א מהק"פ כתב ששופכו בשפיכה דהיינו בנחת מן המזרק לקיר המזבח ועיין בכ"מ:

הרע"ב ד"ה שחט ישראל אם ירצה וכו' לא ידעתי למה לא יקיים הפסוק ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל:

ד"ה כנגד וכו' שהיסוד וכו' למעוטי מזרחית דרומית שאין שם יסוד הר"ב בפ"ה דזבחים:

ז מועטין מפני שכל א' וא' היה מזדרז להיות מב' הכתות הראשונות וכן אחרונה היתה נקרא כת עצלנית וכדאמרינן בגמרא ובדין הוא דלא תגיע לאהבתי שאוהבי ה' זריזים למצותיו:

הרע"ב ד"ה קראו וכו' נ"ל להגיה בכל הג' כתות משום דהלוים הם היו הקוראים את ההלל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א דה"פ וכ"כ התוס' והוא מן התוס' הביאה שם הכ"מ והקשו התוס' דהא קי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין ותירצו דפי' דבשעת הקרבן דיש אכילה ושתייה אומרים על היין דווקא אבל שלא בשעת הקרבן אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי כבשעת קדושת העזרות בב' תודות ושיר:

תי"ט סד"ה קראו וכו' אינו ענין לכאן דמאי דאמרינן התם הוא בכלל הנאמן בכל ישראל בכל זמן וזמן ובכלל זה נכלל זמן אכילת הפסח וכדתנן לקמן פ"ט משנה ג' אבל הכא איירי בהלל שהיו אומרים הלויים בשעת שחיטת הפסח וכמו שהיו אומרים שירה בכל עת הכל לפי הזמן:

ח כוס היה ממלא פי' הכהן הקרוב אצל המזבח כי הדם היה הרבה מאד כדאמרינן בגמרא שהיו הולכים עד ארכובותיהם בדם אם לא שהיו שם איצטבאות של בנין אבנים שהיו הולכים עליהם כדי שלא יטנפו בגדיהם ולכן היה יכול למלאות הכוס היטב ויש לדייק דכל האי בבא הו"ל להקדימה קודם רישא שהרי לר"י המילוי הזה היה קודם ההדחה ונ"ל דרמיז תנא למאי דתניא בברייתא וז"ל אמר להם ר"י לחכמים לדבריכם למה פוקקים את העזרה (ופירש"י בשלמא לדידי היו סותמים נקב חומת העזרה שהדמים יוצאים בו להתערב באמה ובע"פ היו סותמים אותו נקב כדי שיקבוץ כל הדם וכדי למלאות כוס ממנו) א''צ שבח הוא