קול הרמ"ז מועד לז

שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאות מיד ע"כ ואגב נ"ל דכיון למה שאמרתי ולכן הזכיר דרשת והטוב והישר דקשה מאי אולמא דההיא דרשה מסתם ברייתא אלא שהאיר עינינו במאי דכתיבנא שגניזת הספר היתה קודם חוליו ונתן טעמו שלא היה לבם נכנע על חוליים דהיינו שלא היו מקבלים יסוריהם מיד ה' והשגחתו ובפ"ק דברכות פי' שגנזו כדי שיבקשו רחמים:

ד"ה קיצץ וכו' את דלתות וכו' נחלקו בזה המפרשים י"א שקלף הזהב שעליהם וכן ת"י וי"א קצץ ממש:

ד"ה סתם וכו' את כל המעינות וכו' ונראה שכל אותם המעינות נקראים בסתם מי גיחון העליון שהרי גיחון הוא שילוח כדכתב רש"י בברכות וגם בפי' למלכים אבל ק"ל שהרי הדבר כפול וכמו שהזכיר התי"ט ועוד שבסתימת כל המעינות נאמר הטעם שהזכיר שלא יבואו מלכי אשור וכו' וסתימת גיחון נזכרה אח"כ בסיפורי עניינו כמה דברים ואז לא הזכיר מעינות כי אם מוצא מימי גיחון ונאמר שמיישרים בדרך ישר מערבה לעיר דוד שנראה דלא איירי אלא בתיקון שרצה לתקן ועק"ל דלמה לא הודו לו אם כונתו היתה להנצל מהאויב שלא ימצא מים וישוב לו ואין לומר דהו"ל לבטוח בה' דאין סומכין על הנס ואין זה כקציצת דלתות ההיכל שהיה ביזוי לקדש ונראה לע"ד שלא סתמו אלא מפני שחשבו לתיקון המדינה ולא הודו לו בין מפני שכל קודמיו לא עלה כן על לבם וגם מטעם יישובה של א"י שאותו מקום שנסתם נשאר חרב בלי מים ואולי נוסף עוד מפני ששם היו מושחים את המלכים:

פ"ה מ"א תמיד נשחט כתבו תוס' שלא רצו לאחר יותר ולעשותו כ"כ בצימצום סמוך לחשכה ע"כ אבל זה לא מספיק לשלא יתחילו בט' ומחצה וישלימו בי' ומחצה שעוד היום גדול ולעד"נ דאיברא דמ"ש ריב"ל חלקהו לב' ערבים לא קאי הכי לדינא אבל מ"מ לקחהו לאסמכתא בעלמא הרמב"ם כתב בפ"א מה' תמיד דמחוסרי כפורים מקריבין אחר תמיד דבין הערבים כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן:

בין בחול בין בשבת אכולה מתני' קאי דכל השנה זמנו בח' ומחצה משום סרך נדרים ונדבות ובע"פ בז' ומחצה משום שחיטת הפסח כן מוכח מדברי הרמב"ם פ"א דה' תמיד שכתב שבכל יום נשחט בח' ומחצה ולא חילק בין שבת לחול:

והפסח אחריו דאתי עשה דכרת דפסח ודחי עשה דהשלמה וכתבו התוס' דף נ"ט וא"ת הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכיל פסח דאינה אלא בלילה ותירץ ריב"א וכו' ור"י תירץ דדווקא בלא תעשה דאמירה בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמור דחי עשה הקל בכל ענין וכו' ע"ע:

הרע"ב ד"ה תמיד וכו' שחיטתו ב' שעות וכו' עיין ר"פ מ"ש בשם התוספת ואפשר נמי לומר דכל עוד שלא היה צורך של מצוה כגון שחיטת פסח רצו לתקן כעין הנשמע מל' בין הערבים שפי' ריב"ל חלקהו לב' ערבים ואע"ג דמדאורייתא כל אחר חצות כשר מ"מ כל היכא דאפשר לכוין גם לאותו רמז עבדינן שלא לאחר מזמן הנשמע ממנו:

תי"ט ד"ה תמיד וכו' ואף בא"י וכו' ומה בכך הר"ב אגמרא סמיך וגמרא אקרא קאי דאמרינן בר"פ דמצותו דתמיד משינטו צללי ערב דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב ע"כ ומלת בין הערבים פי' רש"י בפ' בא שהן ב' עריבות א' עריבת היום בתחלת ז' שעות מכי ינטו צללי ערב וב' עריבות הלילה בתחלת הלילה וכ"כ הרד"ק בשרש ערב וא"כ התורה דברה לפי סדורו של עולם ויתר ע"כ דנטיית הצל דקיימין בה היא נטייה לצד מזרח דהיינו כנטות השמש למערב ומה לנו אם נוטה לצפון או לדרום דלא שייכה נטייה זו לענין בין הערבים שר"ל בין עריבת היום ובין עריבת הלילה ואהא קאמר הר"ב ורש"י שאין צ"ל נוטה. ד"ה בע"פ וכו' וצריך לצלותו וכו' הכי מוכח בהדיא מדיהבינן להו רווחא טובא שהרי פסח קרב בג' כתות כדלקמן ואפילו שהו שעה א' בכל כת וכת ומ"מ כת ג' גומרת בי' ומחצה שהוא זמן גדול קודם הלילה ומאי דתנן משלשלין את הפסח וכו' היינו היתר לשעת הדחק:

ב וקבל הא דלא ערבינהו בחדא ששחטו וקבל והלך וזרק שלא לשמו דשחיטה כשרה בזר ומסתמא הבעלים שוחטין כדתנן לקמן פ' ו' ולפ"ז לא מציא המחשבה להיות בא' מד' העבודות באדם א' אלא דשחיטה בא' ודג' עבודות בא':

לשם שלמים מכאן הוה בעי תלמודא למידק בריש זבחים דדוקא דפי' לשם שלמים הוא דפסול הא סתם כשר ודחי ליה דאין זו ראיה ובתר מסיק דסתם כשר ולפ"ז מצי למימריה כמתני' כיון דדינא הכי:

לשם שלמים דסד"א כיון דגם פסח נכלל בשלמים ותנינן לקמן פ"ט מ"ז דפסח שמתו בעליו קרב לשם שלמים ובכור ומעשר דכותיה אם שחטם לשם שלמים כשרין כמ"ש בריש זבחים דמכל הני משמע דגם פסח בכלל שלמים וכיון שכן כשחזר ופירש לשם פסח סד"א דכשר דסופו מוכיח על תחלתו קמ"ל:

ע"ש אבל לא ידעתי וכו' גם בעיני יפלא דהא ר"י הוא דס"ל בפ"ק דזבחים דף ט' דמחשבינן מעבודה לעבודה ולא מייתי ראיה מהכא אך מ"ש התי"ט דבהדיא אמרינן וכו' ומוקים לה לבבא זו וכו' דאין כל זה אוקמתא אלא דיחויא דלא לפשוט בעיא דר"פ אי תנן בעבודה א' או בב' עבודות ורוצה לפשוט דתנן בעבודה א' ודחי דדילמא בב' עבודות ואינה אוקימתא גמורה תדע דהא לקמיה אמר דאיירי או בעבודה א' או בב' עבודות ע"ש והשתא הר"ב ז"ל לא רצה לפרש המשנה בפי' הדיחוי אלא לפי קושטא דגמרא ואליבא דכ"ע ובחידוש גמור ולכן פי' לשמו ושלא לשמו לכ"ע אפי' אליבא דר' יוסי דאף בגמר דבריו נתפס ושלא לשמו ולשמו בדין דמחשבינן מעבודה לעבודה ומאי דלא מייתי רבי יוחנן ראיה מכאן שם בזבחים הוא משום דאיכא למדחי דתנן בעבודה א' ותני שלא לשמו ולשמו לגלויי לשמו ולא לשמו כדבעיא הגמרא למימר בת"ש מאו שלא לשמו ולשמו דבמכילתין הכלל העולה שמן הגמרא דידן לא נוכל להבין שום פי' קיים למשנתנו וגם הגמרא בעצמה לא חשה לפרשה כי פירושה נמצא ממה שנמצא בסוגיות אחרות ולכן מיד התחילה הגמרא בבעיא דר"פ ועלה קא סגיא ולתוספת ביאור נאמר שידוע שדרך התלמוד תחלה לפרש המשנה אם יש בה איזו קושיא ואח"כ להשתרג בעניינים אחרים המסתעפים ממנה והרי בסתימות משנתנו ק' חדא דחלוקה דלשמו ושלא לשמו מיותר ועוד במ"ש חלוקה דשלא לשמו ולשמו דמיותרת מק"ו דלשמו ושלא לשמו וא"כ איך לא תרצה הגמרה אלא דסמכה אמאי דאיתא בסוגיות אחרות שמהן למד הר"ב פירושו האמתי ובדרכו הישר הזה ל"ק דתנינן למתני' חדא זמנא בזבחים דהכא אתא לאשמועינן דין מחשבים מעבודה לעבודה ובזבחים ענין דאף בגמר דבריו נתפס ודע שגם פי' בזבחים לא נזכר בגמרא אלא מסברא דנפשיה פי' כן ונכון:

ע"ש דסברא הוא וכו' פי' בשלמא בעבודה א' י"ל שיועיל מפורש יותר מהסתם ודלדחי שלא לשמו את הסתם משום דכיון דעבודה א' היא י"ל בה דהוכיח סופו דשלא לשמו המפורש על הסתום והכריעו לחובה אבל בב' עבודות חלוקות כיון שהסתם כשר בעלמא אוקמינן ליה בחזקתו ולא ידיחנו השלא לשמו דעבודה האחרת:

ע"ש כאידך אוקמתא וכו' זה אינו דאינה אוקמתא בגמרא אלא דמצדד צדדין אי תנן בעבודה א' ואתיא כרבי יוסי או בב' עבודות ואפילו אליבא דר"מ:

ג שחטו שחטו דוקא הוא דפוסל אבל שאר העבודות לא פסל וכ"כ הר"מ בפ"ב דה' קרבן וז"ל מ"כ וה"ה אם זרק דמו שלא לאוכליו כשר דאין דין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה בלבד ורפ"ק דזבחים קאמר מה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח עכ"ל ויש לי להביא ראיה מן הירושלמי וש"ס דמפרש (תכוסו) מלשון כוס כוס שר"ל שחיטה וא"כ דוקא בשחיטה אמר רחמנא לפי אכלו ואח"כ מצאתי דאמרינן בגמרא דשלא לאוכליו אינו בד' עבודות אבל אינה כ"כ ראיה דהו"א דאינה בכל הד' אבל איתא בזריקה דחמירא דהיא עיקר הקרבן:

בין הערבים יש ליתן טעם למה הזכיר דוקא פסוק זה לפיסול זה ולא לשאר פסולין שנשנו במשנה ונ"ל דמשום דאמרינן בגמרא דלכתחלה הוא דיאוחר הפסח לתמיד משום שנאמר בערב ובין הערבים אבל בדיעבד שהקדים הפסח (ל"ל בה) וא"כ מלת בערב לא אתיא לעיכובא והא קמ"ל תנא דשחיטתו קודם חצות דפסול לאו טעם משום דכתיב בו בערב אלא משום דבין הערבים וא"כ שחטו קודם התמיד כשר דדוקא בין הערבים הוא לעיכובא ולא בערב וכיון שכן הו"ל פסח ותמיד שוים ולפיכך אם הקדימו לתמיד כשר:

הרע"ב ד"ה שחטו וכו' ואין בו מנויין אחרים וכו' וק' מאי איריא שלא לאוכליו אפילו סתם נמי פסול כיון שאין לו אוכלין ונראה דמיירי דיש נמי מנויין אחרים תוס' דף ס' אבל בירוש' אמרו בפי' כפי' הר"ב וכפירש"י והרמב"ם ומה שקשה לתוס' נ"ל דה"ה סתם נמי אלא נקט לאוכליו משום סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו וא"ש שהקדים אוכלים למנויין ואע"ג דהמנוי קודם לאכילה משום דזקן וקטן טעם מניעתן מלאכול קודם למינוי שהרי זה זקן וזה קטן וקודם זמן המינוי א"נ דמקרא דאיתקש שלא לאוכליו לשלא למנוייו קדמי אוכלין שנאמר לפי אכלו תכסו כדאי' בתלמוד:

ע"ש דהתם פיסולו וכו' רב אשי מסיק דלא נקט פסולו בגופו אלא משום דא"א לברר איסורו דאין יודע איזה חלק לשמו ואיזה שלא לשמו אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר חלק האוכלין לצד זה ושל חולה וזקן לצד זה. ע"ש בגופו שהמחשבה וכו' זה חילוק א' שהוזכר בגמרא ויש עוד דשלא לשמו ישנו בד' העבודות וכיחיד בצבור ושלא לאוכליו אינו בד' עבודות וליתיה בצבור כיחיד:

ע"ש דכתיב וכל ערל וכו' אע"ג דבכל הקדשים ערל בשר אסור מ"מ הזכיר