קול הרמ"ז מועד לו

חימום הבצים ול' שובך מושאל דלא מצי תני לולין שהרי הם מקום מושב התרנגולים לאכול ולא לגדל אבל סתם שובך הוא מקום ישיבת העופות לקנן שם לכל צרכיהם ומה שנתעצם התי"ט מדברי המ"מ לא שפל לסיפיה ששם הזכיר מל' פי' המשנה להרמב"ם (הגם שאין לנו אותה נוסחא) שבהדיא פי' במכ"ש ע"ע. ומהרי"ק ז"ל נראה דמזכי שטרא לבי תרי דבה' פסח סימן תקל"ו כתב דאין מושיבין תרנגולת על הבצים בח"ה ואיסור זה יוצא מהיתר ההושבה בי"ד אבל לומר דנפקא ליה מדמתירים החזרה לבורחת משמע דדוקא החזרה מותר אבל תחלת הושבה אסור מיהו בירוש' נפקא ליה מדיוקא דרישא כדכתיבנא בריש מתני' ובודאי דלשון מושיבין משמע דבחימום מיירי דאלת"ה הול"ל עושין שובכין:

ד"ה בי"ד וכו' מסקי המגיד והב"י וכו' ושלטי הגבורים כתב דדוקא עד חצות ושכן דעת הרמב"ם אלא שהגיהו בדפוס מפני דעת המ"מ והסמ"ג כתב דוקא עד חצות:

ע"ש אבל הטור וכו' זה אינו כי הטור התחיל במושיבין שובכין וכתב בו דכל היום שרי ואח"כ כתב הא דגורפים סתם ואח"כ הא דמוליכין וכתב בו כל היום לאפוקי מדהרמב"ם דאסר במוליכין אחר חצות ואם לא היה הא דהרמב"ם לא היה כותב בו כל היום דהוה סמיך אמאי דהתחיל:

ח ולא מיחו חזר ואמר כן להודיע שגם הג' דברים הראשונים היו שלא ברצון חכמים אלא שלא מיחו בהם ולפיכך המתין הר"ב עד כאן ולא הקדימו ברישא דמתני' לאשמועינן טעם כפי' הלשון:

מתחת הנשרים פי' אילנות שדרכן לנשר פירותיהן:

הרע"ב ד"ה וכורכין את שמע וכו' בגמרא אפליגי ביה אמוראי רב יהודה אמר לא היו מפסיקין ופירש התוס' שלא היו מפסיקין בין שמע ישראל לה' דמשמע שאמר לה' שישמע ישראל ויענם ע"כ ורבא אמר שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך ונלע"ד דהני ב' פירושים הו"ל להר"ב להביא דבתראי נינהו ועיין מ"ש למטה:

ד"ה ונותנים וכו' אינו חייב בפאה וכו' כתבו התוס' על ברייתא שהובאה בגמרא וז"ל וא"ת מ"מ נפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי"ל כב"ה דאמרי במסכת פאה אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה א"נ כב"ש דסברי דהפקר לעניים הפקר הכא מחייב משום דהפקר בטעות הוה וכו':

תי"ט ד"ה מרכיבין וכו' וצ"ל וכו' לא הבנתי הצורך הזה שאין מוכרח לומר שנקרא זכר המורכב והנקוב נקבה:

ע"ש לפי שהוא נקוב וכו' וכן מצינו בסוכה גבי מסככין בחצים ותניא אידך אין מסככין ומשני ל"ק כאן בזכרים אף כאן בנקבות ומה שהוקשה להתי"ט שהנקבה עושה פירות ל"ק מידי דהזכר הוא המפרהו וכמש"ה וברך פרי בטנך (פרי בטנה) לא נאמר כדאיתא בברכות (דף נ"א ע"א) גם מ"ש שהאילן הנקוב נקרא נקבה לא נראה כלל דא"כ בכל אילן המורכב יהיה זכר ונקבה מה שלא נשמע כן מעולם כי אם בדקל ואיתא בב"ר פמ"ח מעשה בתמרה א' שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות עבר דקלי' א' וראה אותה ואמר תמרה זו צופה מיריחו פי' זכר א' עומד ביריחו והיא מתאוה לקבל הרכבה ממנו הרי א"כ שלא ההרכבה מסבבת לו שם זכר אלא שהוא מעצמו זכר ונ"ל ששמעתי שאין לו בקיעה בגרעינה כמו שיש לנקבה שגרעינה סדוק כעין חטה:

ד"ה וכורכין וכו' מפרש הר"ר יונה וכו' ר"ל שמפרש כן משם רש"י ע"ש:

ע"ש אלא מאריכין וכו' י"ל דאריכות בד' דאחד הוא הפסק שכל זמן שמאריך בד' הוא מפסיק מלומר ואהבת ומי שלא האריך בה הו"ל כורך מלת א' עם של ואהבת דאינו מבדיל ביניהם יותר מבין תיבות אחרות ומציאות התי"ט אינו חייב להכריחה חדא דב' סברות שהביא מהירושלמי הם ב' אמוראי דפליגי אליבא דר"מ ר"א אמר שלא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה ור' יוסי אומר שלא היו מפסיקים בין א' לברוך והשתא לפי' התי"ט רש"י תפיס חוטרא בתרי רישי דהכא מפרש כרבי יוסי ובמנחות כרבי אחא ועוד דצריך להגיה או לומר שגירסתו היתה בין אחד לואהבת ועוד דלא משני כלום לקושית הר"ר יונה ועוד דרש"י כתב במנחות וז"ל וכורכין את שמע דמפרש בפסחים פ' מקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה ותרתי ש"מ חדא דלא אסיק אדעתיה ההיא דירושלמי דהתם פסחים קאמר ולא קאמר דירושלמי וכמ"ש שם התוס' ועוד דמשמע דבפ' שמע לחודה קאמר שלא הזכיר אריכות הד' ולא הפסק בין שמע לואהבת והנכון אצלי שלא ראי זה כראי זה אלא במכילתין פי' מה שפי' בדר"מ אבל במנחות פי' דברי רבי יהודה שהזכרתי לעיל שפי' בו תוס' שלא היו מפסיקים בין ישראל לה' וכעין זה כתב שלא היו נותנין ריוח בין תיבה לתיבה וכגון בין שמע לישראל שהיו מבליעין י' דישראל עם הע' וכן שלא היו מפסיקים בין אלקינו לה' וכדכתב הש"ע ובהג"ה בסי' ס"א ואפשר שנס כולל סברת רבא שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך וסוף דבר בכאן מפרש כר"מ והתם מזכיר דברי האמוראים והכי עדיף שפיר כמו שכתבתי לעיל ד"ה וקוצרין וכו' אלא סמי וכו' ומש"ה תני תנא ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' להורות דששה אינהו ולא יותר ולא סגי לומר אלו דברים עשו א"י על ג' מיחו דהו"א דלעולם תנינן קוצרין ודדוקא על גודשין לא מיחו גם שהיה שלא כרצונם אבל קוצרים היה ברצונם וכדתנן בפ"י דמנחות קמ"ל ששה ושלשה לומר דלא איירי במה שעשו ברצון חכמים וסמי קצירה:

ט חזקיה המלך וכלומר דמש"ה לא מיחו בידו כמו שמיחו באנשי יריחו מפני אימת המלכות:

הרע"ב ד"ה גירר וכו' ויוסרו הרשעים וכו' וזה יהיה זכות לאחז לגרים שיוסרו הרשעים. ד"ה עובר וכו' אלא יום שלשים וכו' הכי אמרינן בסנהדרין דף י"ב ועל מה שכתב הר"ב הואיל וראוי לקבעו ניסן מסיים שם רש"י אם היה אדר חסר ואיהו מעיקרא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ועיברו ולבסוף הודה (לדשמואל) ובקש רחמים על עצמו ע"כ:

תי"ט ד"ה ששה וכו' תני מניינא לאשמועינן שכולם היו שוים שעשאם מדעתו וגם הג' שהודו לו דהיינו שעשאם מסברתו ואח"כ הודו מפני שבכל א וא' היה טעם נראה לאסור באביו משום כבוד אביו והודו לו דלא נתחייב בכבודו משום דכתיב בזה ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כדאמרינן בהגוזל צ"ד ובב"מ ועל ספר רפואות דאיכא למימר דאית ביה משום אל תמנע טוב ובנחש נחושת י"ל דאיכא למיחש לכבוד משה שעשאו וכמה מלכים חסידים שקדמוהו ולא נגעו בו וכ"כ התוס' פ"ק דחולין דף ז' וז"ל בסד"ה אלא מקום וכו' לפי שנעשה ע"פ הדיבור טעו בו הראשונים והיו סוברים שהיה אסור לבערו ע"כ ומ"מ מ"ש הר"ב והוא פירש"י שהיו טועים אחריו ק"ל דא"כ למה לא ביערוהו המלכים הראשונים איברא שהפסוק נראה שמסייעם שנאמר היו בני ישראל מקטרים לו אבל עוד קשה דאמרי' בחולין הנזכר שמקום הניחו לו להתגדר בו והוא מתמיה שהניחו ע"ז בישראל מפני טעם זה ונראה כמ"ש קצת מפרשים שעד אותו זמן היה מקטרים בכונתם לה' והראשונים לא חששו שמא יהיה איזה מכוין לנחש בעצמו והניחוהו מפני כבודו של משה אבל חזקיה חשש לזה ולכן בערו והשתא א"ש מ"ד בגמרא דמקום הניחו לו לתקן תקנה זו והוי דומיא דירק דבית שאן הנזכר שם ע"ש:

ד''ה גירר וכו' ומדתנן גירר וכו' יפה דקדק התנא משום דלפי המשכילים כשאדם מת נשאר לחלוחית משם הנפש בעצמות והוא הנקרא הבלא דגרמי בס' הזוהר וממנו כח ההרגשה למתים ועוד דלפי הפשט נראה דמת נקרא גל של עצמות כנזכר בגמרא ומצינו אצל אותו נביא השקר שצוה אצל עצמותיו הניחו את עצמותי ורש"י כתב בברכות דף י' ולא רצה להוציאו בכבוד וכו' דייקא להוציאו דהיינו מביתו לקבר וכ"כ ולא קברו לפי כבודו:

ע"ש ע"ש הבשמים ששורפים וכו' אבל תפס לעיקר מ"ש רז"ל דשריפת הכלים וכן בס' השרשים שרש שרף כתב לעיקר ששרפו בשרם מפני שהעלה רמה ובכלל אומר שסברא זו היא ק' להאמין שהיו חונטים מלכי ישראל חלילה לקיימן זמן רב שיש בזה צער גדול לנפש ואין ראיה מיאע"ה שהשעה היתה צריכה לכך ועוד דקי"ל יעקב אבינו לא מת ואם כדבריו למה שאל דוד מה' אף בשרי ישכון לבטח:

ד"ה וגנז וכו' והקשה הרמב"ם וכו' כל ימי נצטערתי ולא זכיתי לבא עד תכלית קושיא זה שהרי גם רבינו ז"ל יודה שאם האדם יבטח על הלחם ומה' יסור לבו יחטא ואשם וכן היה מבטח בני דורו של חזקיהו באותן הרפואות וכמ"ש פירש"י ולכן הודו לו בגניזתו וא"ת א"כ ניחוש לסכנה אשר תגיע מגניזתו י"ל שלכן גנזו ולא שרפו כדי שלא יהא מצוי אצל הכל למען ישענו על אלקינו ב"ה ועוד כי בפה מלא הבטיחנו לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ובודאי שלא יהיה ע"י סמי הרפואות כי אם בחסדו ית' ולא מצינו כך באכילה שיבטחנו לפרנסנו בלתי לחם ומזון ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל סימן תק"ג בסופו כי שם אישר וקיים דברי רש"י ז"ל האמנם לע"ד להוסיף דבר להרווחא דמילתא והוא שלפי קיצורי אותם הרפואות היו דוקא במדוים וחולאים שאין בהם סכנת מיתה והדבר מוכרח מה שאמרו ז"ל שעד חזקיה לא היה אדם שחלה חולי סכנה ונתרפא והרי אמרו במסכת ברכות דף י' והטוב בעיניך עשיתי שגנז ספר הרפואות וא"כ שנמצא שגניזתו היתה קודם חליו מה היא הרפואה שהיו נהנים ממנה באותו ס' אלא ע"כ לומר שהיו חולאים חיצונים שאין בהם סכנה אלא מדוה ומכאוב ולכן לא חשש לגנזו להסיר המכשול מדרך עמו ואת זו ראיתי לרש"י שהסביר לדבר ב' טעמים הא' במכילתין שכתב וז"ל שגנז ספר הרפואות כדכתיב והטוב בעיניך עשיתי ואמרינן בברכות שגנז ספר הרפואות לפי