קול הרמ"ז מועד לה

מלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דנראה דדוקא בשלו חייב וא"ל דדבר הכתוב בהווה דהא בנך דסמיך ליה איירי דוקא בבנו דמוקמינן למתני' דקטן שבא לכבות דוקא בקטן העושה לדעת אביו הא לאו הכי שרי וכדאשכחן ביבמות דר' יוחנן ארכסו ליה מפתחות בה"מ ואמר לרבה בב"ח דבר טלי וטליא וכו' ותימא לפ"ז דנחמיר בחמור הקל וניקל בבן אדם החמור והרי אמרינן במי שהחשיך חמור וחש"ו אחמור מנח אחש"ו לא מ"ט הני אדם והא לאו אדם ואין להביא ראיה מדאמרינן בגמרא דלמכרה ע"י סרסור שרי וכנ"ל דהתם הו"ל כקטן הבא לכבות דאסור משום דעביד ע"ד אביו ה"נ עביד ע"ד הבעלים:

ד"ה בן וכו' מ"מ נ"ל ליישב וכו' בודאי וכו' ולא נ"ל חדא דא"כ דסוס מיוחד לעופות דבר דלא שכיחא דמתמהינן עליה בהמצניע ומי איכא סוס מיוחד לעופות ומשכח ליה דבי וייאדן שהיה צייד ואנן קי"ל בכמה דוכתי דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ועוד דלא מצי לפרש פי' כדברי רש"י שכתב בן בתירא מתיר בסוס לפי שלרכיבה עומד וכו' דאין בה אלא משום שבות וכו' ומשמע בהדיא דמסביר טעם דבן בתירא דאי כתי"ט הול"ל דס"ל דלא גזרינן אטו מיוחד לעופות ועוד דמשוי ליה לרש"י חולק אכל הפוסקים שכולם פה א' פוסקים להתיר בסוס ורש"י יפסוק לאסור (ועיין לקמן רפ"ו) ויותר נכון י"ל דרבנן דהיינו ת"ק סברי דלא פלוג בין בהמה לבהמה שהרי רש"י לא פירש כלום לדתנן משום דממילא שמעינן סברתייהו שלא חלקו ובן בתירא מחלק והכי עדיף ודאי ולא לומר דממ"ש בן בתירא שהם דבריו של עצמו ושהוא נקט סוס דרכיבה לאשמועינן רבותא דרבנן כי לא נמצא זה בכל הש"ס:

ע"ש אלא ודאי דלא וכו' הרי הוא מוחק ע"מ לכתוב סברתו ולא חש לעיין בהרי"ף והרא"ש דא"ל שם דל"ג אר"י וכו' שהרי הביאו הברייתא שלימה תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבים עליה חטאת אר"י הלכה כבן בתירא והר"ן ז"ל פי' בה כפרש"י והנה נתקיימה הגרסא ע"פ שנים חדא דמדמייתי הברייתא וב' פסק ר"י עליה והדבר פשוט כי מאי דאמרינן בגמרא דבן בתירא מיירי במיוחד לעופות דיחוי בעלמא הוא לאוקמי מתני' דשבת אפילו אליבא דרבנן ולא אמרו רבי יוחנן אלא הגמרא ליישב מימרא אחרינא דידיה לפי אותו הדיחוי ע"ש ותראה אמתתן של דברים ואדרבה תמיה לע"ד שלקושיית התוס' בפ"ק דע"ז שהקשו על רש"י דלא דק וכדכתב התי"ט לעיל שהרי שם בסוגיא דשבת דבעינן למדחי ולאוקמי דאף רבנן ס"ל חי נושא את עצמו הוקשה להם לתוס' דבריש נוטל אמרי' רבא כר' נתן ס"ל דאמר חי נושא את עצמו ומוכח דפליגי רבנן עליה ואעפ"י שרצו לסלקא לא סלקא להו מידי שהניחוהו בקושיא וא"כ למה הוקשו על רש"י דלא דק דאדרבה דק היטב כיון דאותה אוקמתא דמיוחד לעופות לא נזכר לא בכאן ולא בע"ז והרמב"ם והר"ב רצו להזכירה לאפוקי אותה סברא דלא תימא דכל חי נושא א"ע אפי' ב"ח (ועי' לקמן רפ"ו):

ד שנהגו להדליק עיין מ"ש לעיל משנה ג':

אין מדליקין ואם חל בשבת מדליקין:

ע"ג החולים פי' אע"ג דלית בהו סכנה דבמקום חולה לא גזרו. הר"מ מלובלין:

ה ת"ח בטלים לא תני אין עושין אלא בטלים כלומר שיתראו בטלים ממש ולא כמי שאין לו מלאכה א"נ דאפילו מת"ת יתבטל כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות:

בש"א ות"ק סבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

הרע"ב ד"ה וחכ"א וכו' חכמים סבירא להו וכו' הכי איתא בגמרא ותמיהני שהרמב"ם פי' שאין בין ת"ק לחכמים אלא שת"ק דבר בכללות וחכמים ביארו המקומות שנהגו ושלא נהגו:

ד"ה בש"א וכו' יש לדקדק היכי שייכא פלוגתא בהא נשיילינהו לבני גליל דבזמנם היו ודוחק לומר דאשתלו ונראה דפליגי בעיקר טעמא דאיסורא וב"ש סברי כיון דאסרוהו במלאכה עשאוהו כשאר י"ט ואפילו ירצו בני גליל להקל בלילה לא שמעינן להו דלתקנת קמאי אזלינן דדעתייהו היתה לאסרו כי"ט גמור וב"ה הברי דלא עדיף משאר גזרות איסור שגזרינן ב"ד על הצבור באיסור אכילה דמסתמא היום לבד אסור ולא הלילה והיא סברא נכונה דלא היה להם להחמיר כ"כ באיסור מלאכה בערב י"ט ולא צריכים לדימוי כתי"ט דכתב בסמוך דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת פסח הו"ל כתענית דשניהם לכפרה דזה לא שמענו דפסח בא לכפרה אלא לששון ולשמחת הגאולה והרי המביאין קרבן העצים אסורים בהספד ותענית ואפילו יחיד המתנדב עצים וכיוצא בם כדכתב הרמב"ם ספ"ו מה' כלי המקדש אבל משיגעתי ולא מצאתיהו מנין הוציא הר"ב אלו הטעמים שכתב ביסוד מחלוקת הזה כי רש"י לא כתב כלום בגמרא ולא יש מזה רמז בירושלמי וע"ק מה ראו בני גליל להחמיר כ"כ ואי משום טעם שחיטת הפסח אדרבה ביהודה היה להם להחמיר יותר משל גליל משום דקרובים לירושלים ונ"ל לפי פירש"י דתלי טעם המנהג משום ביעור חמץ וכו' וס"ל דאילו לא היה שום טעם אחר כי אם מ"ש בירושלמי אינו בדין שתהיה עוסק במלאכה וקרבנך קרב וכמ"ש התי"ט משם המ"מ בר"פ א"כ אין שום סברא לנהוג גם משחרית ולכן אמר דטעם הירושלמי דוקא לאיסור גמור דלאחר חצות אבל קודם חצות נהגו כדי שלא ישכח ביעור חמץ וכו' והנה ידוע דס"ל לרש"י דבדיקת חמץ הוא מן התורה וכמ"ש הר"ן סברתו בריש מכילתין אמנם גם בביטול סגי מדאורייתא ע"ע ונראה דבהא היו חולקין בני יהודה ובני גליל דביהודה הוי סברי דאין לבדיקה ולא לביעור שרש מן התורה ולכן לא גזרו איסור אלא דוקא מחצות ולמעלה משום שהוא זמן שחיטת הפסח ובני גליל סברי דיש לביעור עיקר מן התורה ולכן גזרו איסור גמור על כל היום ובהלילה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי דכיון דבדיקה תחלת ביעור אסרו גם הלילה שהאור הנר יפה לבדיקה וב"ה סברי דביעור דומיא דביטול ולא אסרו אלא ביום משום דצריכין להשתדל בשריפת החמץ קודם זמן איסורו ולכן אסרו משחרית מלאכה כדי שלא יבא להבטל ולשכוח דאע"ג דבבטול סגי מ"ע אין דעתם של בני אדם שוה ואולי לא יציאוהו מלבם לגמרי וכדכתב הר"ן לכן החמירו על עצמן לבער מן התורה ואסרו המלאכה ודוק שלכן התירו ב"ה עד הנץ החמה מפני שקודם לזה לא האיר היום לבדוק ולפי' הר"ב דדמהו לתענית לא ידעתי איך יתירו עד הנץ החמה שהרי (המיקל) באכילה בתענית בלילה הוא ר' בפ"ק דתענית ואמר דאוכל והולך עד עמוד השחר ולא יותר:

תי"ט בד"ה רשב"א וכו' בס"פ גט פשוט וכו' וגם בפ' המדיר גבי האיש שנולדו בו מומין פסק דלא כרשב"ג:

ו וכל מלאכה אפילו חייטים וכובסים דמותרים בחש"מ וכדכתב הר"ב בטעמא דרבנן:

שהתחיל בה דווקא לאפוקי התחיל בתיקון והכנת הכלים וכל הצריך:

שיכול לגומרה ואפי' שהוא לצורך המועד. ירושלמי:

הרע"ב ד''ה כל וכו' אבל מלאכה וכו' כל פי' הר"ב במשנה זו הוא אליבא דהראב"ד סוף ה' י"ט אבל הרמב"ם מפרשה בע"א ע"ש:

ד"ה אף וכו' אין למדין וכו' בש"ס ובירושלמי אמרו עשירים היו ובבהמה היו עולין וכלומר שלא היו צריכים לתיקון מנעליהם:

תי"ט ד"ה גומרה וכו' עד חצות וכו' מעצמו הוא מוכרח שהרי מחצות ואילך הוא זמן שחיטת הפסח ואיכא איסורא דאורייתא כמ"ש התוס' בר"פ מתוך דברי הירושלמי אבל הרא"ש הכריחו אפילו לזמן הזה מדברי חכמים ולמאי דס"ל לרש"י בפ"ק משנה ג' דדוקא עד שעה ו' מיקרי י"ד וממנה ולמעלה נקט מועד דייק ר"מ בלישניה גומרה בי"ד:

ד"ה וחכ"א אין עושין וכו' ועי"ל דמוכח הכי מדדמו לספרים דבהדייהו ובודאי דספרים לא מתחילים מן הלילה ועוד מדלא תני ג' אומנים אלא שלש אומניות עושין ר"ל עושין כל העולם:

ז לתרנגולים בי"ד נראה דאפילו מקום שנהגו שלא לעשות:

ואם מתה די"ל דכיון דמתה הראשונה שוב לא יועיל בהושבת האחרת קמ"ל כ"כ המ"מ שלהי ה' י"ט להסביר דברי הרמב"ם שאוסר להושיב אחרת במועד ומתני' איירי בע"פ אבל מדברי הרי"ף והרא"ש נראה דסובר דבחש"מ מיירי שהביאו מתחלת מתני' עד מושיבין אחרת תחתיה ואח"כ הביאו לשון הגמרא וז"ל השתא אותובי מותיבנא אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש"מ ע"כ נראה מסיפא היינו עד מושיבים וכו' וכך כתב בהדיא שלטי הגבורים משם ריא"ז להתיר וכן משמע מהירוש' שכתוב שם וז"ל ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה והוא שישבה על הביצים ג' ימים מעת לעת דודאי בחש"מ איירי דאלת"ה למה לי ג' ימים השתא לכתחלה מותבינן אהדורי מיבעיא ועוד שהמשנה משונה מאד אי איירי בע"פ דרישא בער"פ ומציעתא בחש"מ וסיפא דנמשך בלשונה לאמצעית אם מתה שהיא תרנגולת של הבבא הב' מיירי בע"פ וגם מדברי הר"ב מוכח שהוא סובר דאם מתה איירי בחש"מ ומה שרצה התי"ט להוסיף בדבריו ולהגיה לא מסתבר כמו שכתבתי בעמוד בגליון:

ובמועד ודוקא בזבל מעט דומיא דרישא דאינו אלא תחת רגלי הבהמה ויש מקום לסלקו לצדדין אבל אם נעשית בדעת מוציאין אותה לאשפה הכי אמר בגמרא:

הרע"ב ד"ה מושיבין וכו' לכתחלה בי"ד וכו' בירוש' דייק מושיבין ש"ל בי"ד הא במועד אסור ולפ"ז נקשר מה שאמר אח"כ ותרנגולת שברחה וכו' דמוקי לה בחש"מ ומוסב לדיוק וה"ק מושיבין ש"ל בי"ד הא במועד אסור אבל תרנגולת שברחה מחזירין אותה אפילו במועד ומש"ה חזר והזכיר ותרנגולת שברחה דאי הוה קאי ארישא הול"ל ואם ברחה מחזירין:

אותה למקומה בגמרא מוקמינן תוך ג' לבריחתה דאכתי לא פרח צימרה מינה פירוש תמימותה (והיא) נוחה להחזיר צימרה ולישב על הביצים והיינו דיוק מלת למקומה כלומר לאותו מצב שהיתה תחלה תי"ט ד"ה מושיבין וכו' ולגי' הספרים וכו' גם הטור והר"ן פירשוהו לענין