קול הרמ"ז מועד לד

ו ולמול את בנו ל"מ פסחו דצריך שיהיה הוא שם אלא אפילו למול את בנו דאפשר ע"י שליח ול"מ הני דמדאורייתא וקביע זמנייהו אלא אפילו סעודת אירוסין ובכללה סעודת סבלונות כמ"ש הב"י סי' תמ"ד ולא תני סעודות שהן שתיהם בפעם א' אלא זא"ז:

ומן הנהר שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים רש"י פ"ב דר"ה:

ומן הלסטים יש לדקדק למה לא התחיל המתני' בבא זו ואח"כ בהולך לשחוט ואחר כך בדבר הרשות שכך הוא סדר ההדרגה ושמא התחיל במצוי:

הרע"ב ד"ה ההולך בי"ד קאי וסמיך ליה למשנה דלעיל י"ד שחל להיות בשבת וגם משום סיפא ולשבות:

ד"ה יבטל וכו' סגי וכו' דכיון דהויא מילתא דסכנתא סמכינן אבטול דמדאורייתא הר"ן:

תי"ט ד"ה מן העכו"ם וכו' ולפ"ז אפשר וכו' אין זה הכרח דגייס היינו חיל גדול ולסטים אפילו ב' וזא"ז קתני וכן נראה מפ' י"וד דב"ק אבל מסתברא דל"ג לסטים חדא דהר"מ ל"ג ליה ועוד דבכל הספרים לא איתיה ובפ"ב דר"ה והתם נמי בפקוח נפשות קיימינן כדכתב הרמב"ם פ' כ"ז דה"ש ואפשר דמש"ה תנינהו ר' להני לאפוקי לסטים ישראלים דאע"ג דחשידי אלא תגנוב לא חשידי אלא תרצח ופ"י דב"ק גרסינן גייס ולסטים אמרינן בגמרא דהיינו לסטים עכו"ם ומינה דאין הכרח לפי' הר"ב תי"ט:

ד"ה ולשבות וכו' ונראה לר"י וכו' כתב הרא"ש ובירושלמי מפרש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה ר' גדול המעשה מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסח ומל בנו עכ"ל וליישב מה שהקשו על רש"י ז"ל י"ל דלא ר"ל דבר הרשות כפשוטו אלא סמיך אמתני' אמשנה ב' פ' בתרא דביצה דקרי רשות לדין וליבום וכו' וטעמא משום (ד) זמנין לא רמיא עליה דאיכא גדול מיניה וכן ביבום יש אח גדול וכיוצא ומש"ה דייק רש"י אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך וכו' דוק אמרו שצריך ולא כתב לילך לבית האבל דאיירי דוקא בצריך לילך שם כגון שהוא קרוב מדצריכים לו שם והרב בעל ב"ח סי' תמ"ד יישב דאיירי במערב ברגליו דמותר אפילו לדבר הרשות דדוקא מערב בפת הוא דקי"ל דאין מערבים אלא לדבר מצוה וכך כתבוהו בפ"ח דעירובין בשם הרשב"א כדכתב הב"י סי' תט"ו ומילתא דא אשמועינן תנא בכאן ומש"ה לא תני ולדבר הרשות יחזור מיד אלא תני ולשבות וכו' דהיינו ברגליו:

ח וכן נ"ל דאם יצא למצוה כמילה או כדי להציל דינו שוה לנזכר במשנה דלעיל והיינו דיוקא דוכן:

לפני הבירה בזבים בפרק ט' פליגי מאי בירה אמר רבה בב"ח אר"י מקום יש בהר הבי' ובירה שמו ר"ל אומר כל הבית כולו הוי בירה תוס':

תי"ט ד"ה צופים וכו' ל"ק מה שהקשו וכו' מלבד מה שתירצתי בסמוך נ"ל דלמא לא מצי למתני וכדמדתה לכל רוח משום דבשאר הרוחות יש דברים מפסיקין כגון הרים ובניינים אבל מצד צופים אפילו שהוא רחוק אין הפסק:

ע"ש דתני איזהו וכו' אדרבה הוכחה גמורה דאי שם מקום פרטי הוא מאי בעי איזהו צופים דלא שייך לשאול על עיר ומקום א' איזהו מקום פלוני כיון שכבר הזכירו ועוד דהו"ל להשיב הוא מקום פלוני מצד פלוני וליישב מה שהקשו תוס' דהול"ל וכמדתה לכל רוח כדתנן לקמן פ"ט ובשקלים פ"ז צ"ל דל"ק דדוקא התם כד עסקינן בענין הקרבנות דשיכייהו במקדש התם צ"ל וכמדתה לכל רוח וכלומר דנמדוד בשוה מחומת העיר ולחוץ ולא תימא דבתר מקדש אזלינן שא"כ אותם המקומות שהם מצד המקדש לא ישתנו לאשר הם מצדדין ודלפנים דהם יותר רחוקים אבל בכאן דאיירי בבשר קדשים הנאכלים בכל העיר ודאי דכל הסביבות שוים ומש"ה גם בפ"ג דחגיגה פ' ה' לא תנן וכמדתה משום דהתם כהכא דליכא שייכות למקדש כי אם כל העיר שוה לסביבותיה כולם והתי"ט כתב שם ענין אשר העלה על לבו להשמר מן הקושיא:

פ"ד א מקום תנא ושייר דהא איכא מקום שנהגו לחלוק את הוולדות דפ"ה דמציעא ומקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה דפ"ה דבתרא א"נ בכל הני דתנן הכא איכא או פלוגתא או איזו נפקותא כגון מתני' זו נפקותא דההולך ממקום למקום ובמשנה ב' פלוגתא דר"י וכיוצא בכל השאר:

ההולך ממקום כלומר מש"ה תני לה תנא כדי שכל א' וא' יחמיר על עצמו דאי לאו משום האי מה לו לשנות כלל כל הני מתני' אלא ע"מ להולך ממקום למקום:

שהלך לשם כתב הר"ן דפשטה דמתני' בשדעתו לחזור ופי' דבבא דחומרי מקום שיצא משם היינו מדינא אבל בבא דחומרי מקום שהלך לשם היינו מפני המחלוקת ולא מדינא וכיון שכן דוקא בפרהסיא אבל בצינעא שרי ונ"ל דבהכי דייקא מתני דתני נותנים עליו ולא תני יעשה משום דרישא איירי אפילו בפרהסיא דמורין לו שלא יעשה דאין בזה מחלוקת וסיפא איירי דוקא בפרהסיא הוא דנותנים והתוס' כתבו דף נ"ב ד"ה ביישוב לא עבדינן אפי' בצנעה ואפילו דעתו לחזור דלא אפשר למלאכה בצנעה כמו שאר דברים ע"כ ואין ספק דגם הר"ן מודה דאי אוושא מילתא דאסור ולפ"ז אפשר לומר דב' בבי דמתני' מצו איירי באדם אחד וחומרי מקום שיצא משם איירי בדברים דבצנעה וסיפא בדפרהסיא וכללא כליל תנא לכל מילי והיינו לישנא דחומרי דנפישי:

הרע"ב ואל ישנה וכו' מקשי' בגמרא דס"ד דאל ישנה הוא דין וא"כ ק' ממקום דאין עושין לדעושין דאמרת לא יעשה מטעם חומרי מקום שיצא משם והרי הוא משנה ממנהג מקום שהלך לשם ותירץ דאינו דין אלא טעם כדכתב הר"ב:

ע"ש בין לקולא וכו' ואין צריך התרה כדכתב הש"ע י"ד סי' רי"ד ונראה דהטעם הוא מפני שהמקום (שיצא) משם הוא הגורם והוא לא נתחייב באותה חומרא אלא מפני שמקומו נוהג בה ולכן כיון שנפטר משם הותרה:

תי"ט ד"ה עד וכו' אע"ג דבטל הטעם וכו' גם תוס' כתבו כן והוסיפו דמשמע מן הירושלמי דאיסורא דאורייתא ומ"ש דגם עתה לא בטלה הגזרה נראה דהוא משום דדבר שנאסר במנין וכו' א"נ משום מהרה יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד כו' ויישוב התי"ט אינו נראה משום דקושיית המגיד ותירוצו הוא מהירושלמי ובודאי דאם היה חילוק בין סוכה לפסח כמ"ש הוא מעיקרא לא הוה מקשי לה בירושלמי דתשובתו בצדו וכ"ש דלא הוה מתרץ תירוצא פרטי לירושלמי ובזמן המקדש ומניח תירוץ כולל לכל מקום ולכל זמן:

ב תי"ט ד"ה ממקום וכו' ומיהו וכו' ומשום חדא מתרי תירוצי תנייה תנא דא"ל דמשום דר"י תנייה חדא דאין כאן מקומו ותו דמדר"נ נפקא כדקאמר הר"ב דר"י קאי בשיטתיה:

ע"ש י"ל וכו' ועי"ל דמעשהו מוכח עליו דהוא ממקום אחר דלאו בשופטני עסקינן שיפקיר את שלו בחנם ואולי שזו כוונת תירוץ הב' דר"י וק"ל ועוד דענין הביעור לדעת התוס' אינו דבר מפורסם לכל אלא מניחו על פתח ביתו ואומר מי שירצה יטול וכמ"ש דף נ"ב ד"ה מתבערין דחוזר ומכניס לביתו ואוכל מהם עד שיכלו וכ"כ הרמב"ן וכמה רבוותא כמ"ש הכ"מ פ"ז מה' שביעית ועמ"ש בפ"ט דשביעית ולפ"ז ליכא קושיית התוספות:

ד"ה צא וכו' גם לשון וכו' אבל מלת לו מנגדתו ועוד מה שייכות יש לומר לאחר לאסור פירותיו של זה הילכך מחוור כדפרש"י וה"פ אומרים לזה המביא עצמו הלא אנו יצאנו להביא עד עתה ועכשיו צא אף אתה והבא ובודאי שלא תמצא יותר כמו שגם אנחנו לא מצאנו וא"כ תהיה מחלוקת אם תאכל משלך א"נ כתירוץ ראשון דתוס' דסבר דמן התורה חייב ואפי' דעתו לחזור כיון שלא נמצא בתחומה של אותה העיר:

ג בהמה גסה בכל המשניות דלעיל ולקמן לא תנן ובכ"מ אין וכו' אלא הכא תנייה משום מחלוקת ר' יהודה ובן בתירא:

בן בתירא נראה דעדיין היה תלמיד לפני רבו וכדאמר בסנהדרין גבי בדק בן זכאי בעוקצי תאנה:

הרע"ב ד"ה עגלים וכו' ושבורים וכו' בע"ז כתב הר"ב שבורים חזו למלאכה שטוחנים בהם:

תי"ט ד"ה מקום וכו' אע"ג דהאי מתני' מקומה בע"ז ואיכא למימר דאגב אחריני נשנית כאן מ"מ כל היכא דאיכא למידק דייקינן ונ"ל דתנייה הכא לאשמועינן בהולך ממקום שמוכרים למקום שלא מוכרים דאע"ג דדעתו לחזור לא ימכור מפני המחלוקת דא"א למכירה בצנעא וכדכתיבנא לעיל ונראה דלזה כיון רש"י שם בע"ז וז"ל במתני' ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ל"ג לה הכא אלא בפסחים גרסי' לה ע"כ והלא אף בכאן ל"ג לה אלא בריש פרקין וי"ל כדפירש' שר"ל דהכא תנייה תנא למשנה זו משום דין דאל ישנה אדם הלמד מענינו ובהאי נמי א"ש דלא סמיך תנא מתני' דצלי בלילי פסחים לדריש פרקים דתרוייהו דפסח והוא ענין מכילתיה אלא נראה דבין זה ובין דהדלקת ליל כפור מותר לאדם להחזיק כמנהגו דצלי משום דהוי בצנעא דמי רואה מה שהוא אוכל ובהדלקת הנר ודאי מותר דאם לא ידליק יבוא לשמש מטתו כמנהג מקומות:

ע"ש ומסיק וכו' ומש"ה פי' הר"ב משום גזרה דגסה אבל ק"ל דהתם גופה פי' התוס' דהאיסור הוא משום חשש רביעה והוא נגד מסקנת הגמרא ונ"ל דר"ל משום גזרה דשלא ישאיל או ישכיר וכדאמרינן בגמרא גבי אין מוכרים בהמה והזכיר הר"ב בכאן:

ד"ה אין וכו' ותי' בתוס' וכו' ולי נראה דנ"מ למוכר בהמתו ע"י הרועה דבגס' שרי למוכרה ע"י סרסור משום דלא ידעה לקליה ולא אזלא מחמתיה הא ע"י רועה דידעה לקליה אסור משום מחמר ועיין בסמוך:

ע"ש איתא המחמר אחר וכו' זו אין לה סמוכות דלישנא בתרא לא שניא מלישנא קמא אלא אי מחמר בשוגג חייב חטאת אי לא ומ"ש אחר הבהמה ט"ס הוא וזה פשוט לכל המעיין שם ואי הות גירסא דוקנא לא הוה הוה שתיק הר"ן מינה ואעיקרא דדינא ק"ל טובא על סברת מרן ז"ל חדא דאיסור מחמר נפיק