קול הרמ"ז מועד לג

כיוצא בזה ושהחמיצה והו"ל למיהב סימן דאמרינן בגמרא כדי הלוך מיל דהיא מלתא פסיקא וי"ל דהאי שיעורא דמיל פשיטא ליה לתנא דסתם עיסה מחמצת בזמן ההיא אבל רבותא קמ"ל דאע"ג דבעלמא בעינן שעור מיל מ"מ אם אירע שלשו עיסה אחרת שנילושה בשעה של זו אע"ג דלא הגיעה לשיעור הילוך מיל אסרו גם זו ולא נימא ניזול בתר שעורא דעלמא דלא כל השעות והמקומות שוין. אחר כתבי זה מצאתי שכתב הר"ן וז"ל (על פסקא דבצק החרש) אין שם כיוצא בה מאי אפשר דדיקא כשאין שם כיוצא בה הוא דסמכינן אשעורא דמיל אבל יש שם כיוצא בה שלא כל הזמנים שוים עכ"ל ולא ידעתי למה כתב כן בדרך אפשר וגם נראה דאשתמיטתיה ב"י שלא הזכירו דודאי ידים מוכיחות הן ולכל הפחות הוי ספיקא. הרע"ב ד"ה בצק וכו' וסיפא דוקא וה"פ ואם לאו שאין בו כזית במקום העשוי לחזק בטל הא אם אינו במקום העשוי לחזק נעשה כזית במקום א' וחייב לבער:

ד"ה בצק החרש וכו' הו"א וכו' שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה היא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו דאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו רש"י:

ע"ש אם החמיץ ומסיים רש"י שהכסיפו פניו ואין סידוק לסימן החימוץ:

תי"ט ד"ה בצק וכו' ואינו משמיע וכו' וכ"פ הערוך ואין מחלוקת הר"מ והראב"ד במציאות אלא דהר"מ מפרש השמעת קול הברה כמי שמכה בדבר חלול והראב"ד מפרשו קול צלול כמי שמכה בדבר קשה. ד"ה אם יש שם וכו' מחשב הי"ב שעות וכו' כן הוא כי כן משפט התוכנים בשעור אורך וקוצר הימים והר"ב כיון לדעת חז"ל שכך אמרו בפירוש פ' מי שהיה טמא דף צ"ג מהלך אדם ביום יו"ד פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין פשו להו תלתין וכו':

ג לא זה הוא מתני' איירי בא"י דחלה מדאורייתא אבל בח"ל דמדרבנן מוזהר עליה והיינו לא זהו לאפוקי אחר כדוגמתו:

בבל יראה האריך כ"כ למתני מלתא בטעמא. ואם החמיצה החמיצה פירוש אי החמיצה מעצמה ואינו חייב לכהן כלום דברשותיה החמיצה:

הרע"ב ד"ה חלה וכו' שאינה ראויה לאכילה וכו' דאע"ג דקי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ"מ בעינן דיהיה בו קצת צורך ודבר השוה לכל נפש. הר"ן:

ד"ה לא וכו' והלכה כר"א והיינו לכתחלה אבל אם שכח וקרא שם לעביד כריב"ב דאפילו ר"א לא פליג על המציאות כן כתב הרא"ש ופסקו הש"ע סי' תנ"ז:

תי"ט ד"ה כיצד וכו' אין שורפין גזירה אטו וכו' ובמכילתין כתבו דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך ובשבת דף כ"ד דחו לה ואסיק כדכתב התי"ט:

ע''ש תמהתי וכו' יש להשיג על תשובותיו חדא דודאי לא שנא בין כרשינין לטומאה בסמוך ומ"ש דהו"ל לאשמועינן לאו כלום הוא דתנא אשמועינן אפי' דטהרה ואף מההיא דתמורה ליכא למשמע מידי דהתם איירי בשריפה ומש"ה קאמר ומדליקין ותו דתנן בפת ובשמן ושמן לאו אוכל בהמה הוא ותו דלרבותא נקטיה דאפילו הדלקה שרי ולא גזרינן שמא יסתפק ממנו והא דאמרינן דיניחנה בכלי מאוס איירי ודאי בזמן שהוא מרובה וחיישינן דלא ליתי לידי תקלה ומ"ש מתוס' דביצה התם משום דחויא לקושיא היא דאין כ"כ סברא לחלק בין איסור לטומאה דהא אשכחן ר"מ לגבי מדבריהם למדנו דלא מחלק ועוד דמ"ש התוספת דבתמורה שנינו נשרפים לא יקברו אין להוכיח משם דמדאורייתא מצותם בשריפה וטעמא יהיב התם דלמא חפר איניש ומיכל אכיל ליה ואנקברים לא ישרפו יהיב טעמא משום דאפרן אסור ותו תמיה לי טובא דחוי שלהם משום דהתם גבי תרומת חמץ משיב ר"א חסמא לר"ע וקאמר אף בזו (פי' בתרומת חמץ) יש לו בה היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו ור' אליעזר סבר דחמץ מותר בהנאה בפסח כר' יוסי הגלילי ואם תרומה טהורה דאפשר ליה בהנאת הסקה וסיכה שרינן להריצה לפני כלבו כ"ש תרומה טמאה ועוד דאי דוקא משום איסור דחמץ שריא לבהמה ולא כשהיה טמאה כשאמר לו ר"ע תרומה טמאה יש לו בה היתר הסקה משא"כ בזו הול"ל ליה אדרבא זו קלה מטמאה דאפילו לבהמה שריא ומצאתי לסברת רש"י ז"ל קצת ראיות דלאו דוקא בשריפה חד מדתני' שלהי פ"ק דפסחים חבית של יין של תרומה שנטמאה בש"א תשפך הכל ובה"א תעשה זילוף והרי מצינו מין הנאה אחרת יותר מהסקה איברא דכתבו התוס' עלה וז"ל ראוי לזילוף אע"ג דתרומה טמאה בשריפה כיון דמסקינן בפ"ב דתמורה הראוי לשריפה לשריפה הראוי לקבורה לקבורה ה"ה בכה"ג הואיל וראוי לזילוף ע"כ ואנן נענה בתריה דודאי (מותר לסוך בו) דגם ראוי לסיכה מדתנן לא יסוך יין וחומץ וכו' וכן בתרומה וכו' והיינו בטהורה ומינה דגם עיסה ראויה יותר לבהמה מלהסקה ועוד תניא בתורת כהנים הם יאכלו בלחמו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים תלמוד לומר נפש עד כאן ואי בתרומה טמאה נמי אסורה לאכול ל"ל קרא בטהורה ותו דמאי דאמר התי"ט דכרשינים לא חזו לאדם אישתמיטתיה מ"ש התוספות ביבמות דף ס"ו ד"ה כרשיני תרומה אומר ר"י דעיקרן לבהמה ומ"מ חזי נמי לאדם דאי לא פטורין מתרומה ומעשר והשתא עיסה טמאה ודאי דעיקרה לאכילה יותר מהסקה כדאמרן ועוד ראיה אחרת דמאי דתנן בשלהי תמורה אינו מותר לשנות פירש הר"מ פ"ה דפסולי המוקדשים דטעמא משום דאי מחמיר בנקברים לשרפן אתי להקל בהתרת אפרן ול"ל האי טעמא ת"ל דמן התורה אסור לשנות אלא ודאי דלאו גזרת הכתוב הוא ותיהוי דוקא בשריפה כל זה כתבתי לדעת רש"י אבל הר"ן ס"ל כתוספות וכן מצאתי תוספתא פ"ט דתרומה דפשטא כסברת התוספות דתניא התם רבי חנניא סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלים ושורפים אותה במקומה ושוב מצאתי כך בתנא דבי אליהו הובא בילקוט פרשת לך לך רמז ע"ו מתחיל לעולם ישמור אדם וכו':

ע"ש משום חמוץ אמרו וכו' כצ"ל ולא קודם איסורו דט"ס הוא דהתם איירי באוכל תרומת חמץ בפסח. ד"ה רא"א וכו' כ"כ הר"ן וכו' ק"ל דהא אי בעי מיתשיל איירי ודאי קודם שהחמיצה דלאחר מכאן לאו בשופטני עסקינן וטעמא דאמרינן הואיל משום דלא מחוסר אלא דבור וא"כ קשה בגמרא דף ל"ח בעי ריש לקיש מהו שיצא אדם י"ח בחלה של מ"ש וצד ההיתר הוא הואיל ולא קרא לה שם והשתא מאי בעי אי לר"א תפשוט דאמרינן הואיל ולר"י תפשוט דלא אמרינן וי"ל דלר"א לית ליה הואיל כה"ג דאלת"ה מאי איריא משום דמצי מיתשל ת"ל הואיל ולא קרא לה שם אבל בעיקר קושיית הר"ן דמ"ש הכא מחמצו של ישראל הממושכן ביד עכו"ם נ"ל לומר דשאני התם דאיכא טובא למעליותא חדא דכיון דאמר לו קני מעכשיו גלי אדעתיה דלא בעי לפרוקי ליה ותו דאינו ברשותו ולא באחריותו ואפילו לר"מ ז"ל דכתב בפ"ב דהל' חמץ שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי שחייב לבערו היינו דוקא פקדון דשאני ממשכון וכל שכן למאן דאמר שאפילו פקדון אינו עובר עליו כמ"ש הב"י סימן ת"מ:

ע"ש דחלה אינה הקדש וכו' וא"ת זו קושיא זו תירוצא של ראשונה דהקדש דקאמר הר"ב לאו דוקא וע"כ לא קאמר ר"א דאין נשאלים עה"ק אלא בהקדש גמור דיליף ליה מתמורה כדאמרינן מגמרא ולא דמי לתרומה תדע דהא לא ילפינן מקדשים אפילו לטמאה וכנ"ל ומיניה דפרח ליה יסוד פלפול הרב תי"ט שבודאי אם היתה זאת סברת רש"י הי"ל להזכירו בפי' שאין דרכו ז"ל לסתום ומה גם בעיקר גדול כזה והרי בהדיא כתב טעם מחיקתו הגירסא דאי בעי מיתשיל משום דסבר דמסתמא לא פליג ר"א אאתה רואה של גבוה דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ונקט אי בעי פריק להרווחה בעלמא דיותר נכון לפדות מלישאל עליו אבל אין מזה תפיסה על הר"ב שכבר תירצו התוס' קושייתו של רש"י וקיימו הגירסא דף ע"ו בד"ה אי בעי מיתשיל גם הר"ן גריס לה מ"ש התי"ט דלמאי איצטריכי תרי טעמי דאי בעי מתשיל ודכל חדא וחדא חזיא ליה אם היה הענין כך דבחדא סגי זה הי"ל לרש"י להזכיר במחיקת הגירסא אלא ודאי תרווייהו צריכי משום דב' איסורים יש כאן א' דמלאכה שלא לצורך הדיוט ואהא קאי טעמא קמא דכתב הר"ב וז"ל לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה דאכתי כל חדא וחדא ח"ל פי' שלא תאמר הואיל ואיכא בכאן חלק שאינו ראוי לאכילה יאסור לו ולזה בא טעם הב' דאי בעי מיתשיל והוי חמץ שלו ואין לומר דבטעמא דאי בעי מיתשיל יתקן גם איסור דשלא לצורך משום דאפילו רבה דאמר אינו לוקה ודאי לא יתיר לכתחלה אפי' באפשר דמקלעי ליה אורחים ואכלי כולא שירותא וכ"ש הכא דע"כ חלק א' אינו ראוי לאכילה ואין לומר דיכול להערים אכל חדא וחדא ולמימר דעלה יהיה נשאל דהערמה במלאכה דאורייתא אסירא כדכתבו התוס' בפ"ב דביצה דף ט"ז ע"ב נמצא דהר"ב לא טעה אפילו בחדא ואדרבא פי' כפירש"י במחיקתו הגירסא דא"כ לא שייכא בכאן משנה זו כ"א במסכת י"ט:

ד רע"א פי' הר"ב דר"ע אר"ג קא מהדר וק' דא"כ ר"ע היינו חכמים ואולי איכא ביניהן נשים זריזות ועצים יבשים ותנור חם דלר"ע שרי ולרבנן אסור:

זה הכלל נראה דכ"ע קאמרי ליה וממילא הוי טעמא דר"ג דהיכי לא (אסיק) אדעתיה טעמא דר"ע דשפיר קאמר ליה אלא דכיון דאית לן האי כללא דתפח תלטוש בצונן לא מצי אתי לידי חימוץ וכן משמע מברייתא דמייתי גמרא דידן ר"ע לפני ר"ג כעין דמתני' ואמר לו ר"ג אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכל תפח תלטוש בצונן דנראה דר"ג קאמר הכי לטעמא דמילתיה:

ה שאור ישרף דאע"ג דאיהו חמץ נוקשה חייב לבערו כ"כ הר"ן וישרף דסידוק אגב דשאור נקטיה א"כ נ"מ לפחמים דשל שאור מותרים אחר הפסח בהנאה משום דמותר מן התורה וכדכתב הריב"ש הביאו הש"ע סי' תנ"ו אבל סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת פי' ומש"ה אסורים פחמיו לאחר הפסח:

ו וחכ"א אין ר"י בכללם דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה: