קול הרמ"ז מועד לב

ויוצאין בדמאי לא ערבינהו בהדי קמאי משום רבותייהו מיהו בתוס' נסתפקו בדמאי אי שרי אפי' לכתחילה ומפרש"י נראה דמותר שכן כתב דחומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרים ואזלינן בתר רובא במקום מצוה ור"י מסופק אם בדיעבד (דוקא) משום דעדיין לא מפקיר לנכסיה א"נ אפילו לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות ע"כ:

בחלה ובתרומה למעוטי בכורים דאין יוצאים בהם דאין נאכלים בכ"מ כדאיתא בגמרא:

תי"ט ד"ה והכהנים וכו' וכתב רש"י בפי' וכו' ק' דפשיט דמ"ש מטבל ומ"ר וכו' וי"ל דרש"י יהיב טעמא לכל הני דתנן דאין יוצאים בהן משום דאסורים משום ד"א דסד"א דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ל"ת דתרומה כך נ"ל דלהכי איצטריך קרא ובגמרא אוקמינא ליה אליבא דר"ש דס"ל דאין אסור חמץ חל על איסור תרומה ומש"ה אסור משום תרומה:

ד"ה חלות וכו' ופריך בגמרא ת"ל דהוי מצה עשירה ומשני רביעית מתחלקת לכמה חלות היא ובמעט שמן כזה אינה מצה עשירה:

ע"ש ורקיקי נזיר וכו' שם רצה ליישב טעם לשנויי חלות בתודה ורקיקים בנזיר שהרי בין בתודה ובין בנזיר איתנהו לתרווייהו ונ"ל דבחלות הכתובות בנזיר לא אדכר מצות כ"א רקיקים ובתודה נאמר חלות מצות ואע"ג דכולו דנזיר מצות הוו מ"מ דברו בדיוק לפי פשוטו של מקרא ואיידי דתני הכא הכי תני נמי הכי בחלה והא דתנן תרווייהו משום דנזירות לא שכיחא כ"כ כתודה ולרבותא נקטיה:

ו בין לחים ואשמועינן רביתא בעלין דאע"ג דמרירי טפי יוצאין בהן דלא תימא בעינן תחלתו מתוק וסופו מר וביבשים אשמועינן בקלחים:

אבל לא כבושים זו אף זו קתני דכבושים משתנה טעמם בחומץ ושלוקים נמוחים בבשול:

ומצטרפין כתב הר"ן דכיון דאמרירותא קפדינן סד"א דחד מבטל טעמא דחבריה קמ"ל וכ"ש במצה דליכא האי טעמא. בקלח שלהן דכיון דהוא עב אינו מתייבש:

שנפדו לא תני אבל לא בטבל וכו' דסמך אמאי דתני גבי מצה:

תי"ט ד"ה י"ח כתב הרמב"ם וכו' נראה דהזכיר זה למאי דכתב לקמן ד"ה ובדמאי וכו' ואשמועינן דאע"ג דהשתא הוי מדרבנן מ"מ לא הותר טבל וכו' אעפ"י דגם הוא מדרבנן:

תי"ט ד"ה ובדמאי וכו' אבל בטבל לא וכו' ולא תנייה בהדיא דק"ו ממצה הוא דהיא מן התורה בכל זמן א"נ משום דלא דמי לשאר מתני' דתנן בהו אבל לא בטבל דפי' טבל טבול מדרבנן והכא לא צריכינן להאי אלא אפילו נטוע בקרקע ז לתרנגולים פי' אפילו לפניהם והוא עומד שם ולאפוקי מהר"ב הבבלי הזכירו השר סי' תס"ה ולפי שגם הר"מ ז"ל סבר כרב בבלי י"ל דאינהו מחלקי בין לישה לשרייה דשרייה משהה טפי ולתרנגולים רבותא דאע"ג דמהפכין הכל בשעת נקירתן אפ"ה אסור. על מכתו ללמדנו שחיטים לעוסות יפות למכה דל' חכמים מרפא כתובות ק"ג תי"ט ד"ה האשה וכו' דלא תשרה מרישא וכו' א"נ מכלל הן דיבש אתה למד איסור דמים טופחים:

ע"ש אפילו לצורך וכו' לא ידענא מאי רבותיה דאדם דנשרי ליה שרייה במים ונ"ל דאסר התנא לשרות אפי' בזיעה אם מוליכה בידה למרחץ משו' והייתם נקיים אבל על בשרה מותר דבשרה מוכיח שהוא זיעה ועי"ל דיתורא דלא תשרה קמ"ל דאפילו במים טופחים אסור וממאי דתנן אבל שפה קמ"ל דזיעה אינה מחמצת:

ד"ה לא וכו' שהרוק מחמיץ וכו' פי' ולא דם המכה שהדם אינו מחמיץ הגהה ש"ע סי' תס"ו בשם ר' ירוחם ומש"ה תנא דוקא לא ילעוס אדם דהרוק מחמיץ דאי הדם מחמיץ אפילו בלי לעיסה ליתסר:

ח לא במשקין משקין הם המכשירין לטומאה כיין דבש שמן מי פירות שאינן מכשירין מי תותים מי רמונים מי בשר דהיינו צלי קדרה ואי אשמועינן משקין הו"א משום דאתקשו למים גבי הכשר טומאה אבל מי פירות אימא לא קמ"ל:

מי תשמישו כתב הב"י בסי' תנ"ט דדברים הללו בזמן איסור החמץ דוקא ומש"ה תנייה תנא הכא בתר דיני הפסח דהוי מחצות ולמעלה:

הרע"ב ד"ה ואם כו' מודה ת"ק וכו' ומתני' דייקא דקתני יאכל ולא יאכלו דקאי אחרדל לחוד:

ד''ה אבל וכו' אפילו קודם צלייתו וכו' נ"ל דדוקא סיכה דהוי דבר מועט אבל לא הטבלה וכן משמע על' הרמב"ם פ"ח מה' קרבן פסח דכתב מותר לסוך אותו ביין וכו' חוץ מן המים ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה במשקין ומי פירות וכן מוכח מל' רש"י דדסמוך אבל לא ידעתי למה יאסור לטפח אותו במים דרך סיכה אם לא שנאמר דמים חמירי דכתיבי בקרא בהדיא:

תי"ט סד"ה אין וכו' ונוכל לתרץ דנקטיה הכא דלא תימא הואיל וסתם אפייה במים ולא במי פירות דחמץ דאסר רחמנא היינו בנילוש במים ולא במי פירות כדמשמע מאיסור נתינת קמח לחרוסת דדוקא משום דיש בו מים הא בלא מים שרי וה"נ נימא דבישול הפסח דוקא במים קמ"ל דאסור דכתיב ובשל מבושל מ"מ:

ד"ה לא וכו' כי המקור וכו' ולכן קראו למקור בשם שם הפועל שכלול כל מיני אותו הפועל וכן אמרינן תוכיח אין לי אלא פ"א מנין אפילו ק' פעמים ת"ל הוכח ודכוותיה טובא בב"מ דף ל"א וכתבו שם התוס' דאפילו למ"ד דברה תורה כל' בני אדם מודה בכל דרשות בכה"ג אם לא כשיש הוכחה דלא אתי לרבות ע"ש ואם כן הכא דאיכא הוכחה דכתיב במים צריך לומר דאייתי ליה מקל וחומר דמים שאין מפיגין הטעם אסור כ"ש מי פירות דמפיגין כדתניא בגמרא:

פ"ג מ"א כותח אין בכאן סדר זא"ז או זו ואצ"ל זו אלא מנו אותן (כדי) שיהיה אדם בקי בשמותיהן גמרא:

רבי אליעזר הרז"ה מכריח דגרסינן ר' אלעזר וכ"מ בתוס' והר"ן אלא שתוס' כתבו דר"א גרסינן בחד מנייהו או בברייתא או במתני' וק"ל דבגמרא פליגי מאן ת"ק י"א ר"מ וי"א ר' אליעזר והשתא תוס' דלא כמאן דאי ת"ק ר"מ פשיטא דרבי אליעזר הוא החולק עליו שהיה בזמנו ומדקאמר אף תכשיטי נשים מוכח דקאי עליה ואי ת"ק ר' אליעזר ודאי דר' אלעזר שבא אח"כ הוא החולק עליו:

הרע"ב ד"ה כותח וכו' עשוי מפת וכו' לא שנפסל מאכילת הכלב דא"כ אפילו בעיניה שרי להשהותו בפסח:

ד"ה ר"א וכו' ובש"ס פריך וכו' דסתם תכשיטים הם בשמים ושרק וכחל:

תי"ט ד"ה אלו וכו' ודבריו דהכא מדברי הר"ן וכו' תמיהא לי טובא דבהדיא כתב הר"ן אלו עוברין פירש"י וכו' דד' מיני מדינה דאינון כותח הבבלי וכו' דיש בהן דגן גמור עוברין עליהן בבל יראה ובזה י"ל דגם התם בחלה נקט כהר"ן דכן כתב שם כשנתערב בהן חמץ וכו' כגון כותח הבבלי ושכר המדי והכי עדיף ליה לתי"ט לומר ולא דנקט ליה בב' סברות:

ע"ש שהוא מהקל וכו' קל הוא דקדוק זה שעוברים פועל עומד ואין בחמץ רוח חיים לעבור אם לא יעבירוהו:

ד"ה זה וכו' ת"ק לית ליה וכו' תוס' ז"ל לא החליטו הדבר אלא דאההיא דתניא התם אר"י וכו' מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו והקשה הרשב"א דזה הכלל לא אמרו ת"ק דמונה כל הנך אלא ר"א קאמר ליה שהרי תכשיטי נשים מין דגן הוא ות"ק לא ס"ל ואיברא דלא תירץ הרשב"א כלום אבל ברייתא עדיפא דמינה משמע בהדיא דת"ק קא' זה הכלל ועוד דפשטא דמתני' משמע דת"ק קאמר ליה דאלת"ה למה ליה למימר הרי אלו באזהרה אי ר"א הוא האומרו מאי שייטיה להכי ונ"ל דת"ק קאמרינן קודם דר"א וה"ק כ"ש ממין דגן כי הני דאמרינן ה"ז עובר ואגב אורחיה רמיז ליה עיקרא דאיסורא דאיהו מכללא דכל מחמצת גם מהרמב"ן בספר מלחמות ומהרז"ה ומהר"ן נראה דת"ק קא' זה הכלל:

ד"ה הרי וכו' בכדי אכילת פרס וכו' ומזל"ן דל"ק דודאי לאו כללא הוא דא"כ אדמקשינן בגמרא לר"א א"ה כרת נמי לחייב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומשני ההוא מיבעי ליה וכו' ואי כללא הוא אמאי מקשינן מקרא ומאי משני ההוא מיבעי ליה וכו' אלא ודאי דכל היכא דלא גלי קרא לא מחייב כרת וכן מוכח ג"כ מתוס' מ"ג ד"ה ההוא כל וכו' דהקשו דתינח כי כל אוכל מחמצת דמיבעי ליה למאי דקאמר אבל הא איכא כי כל אוכל חמץ ונרבי עירובו לכרת ותירצו דפשיט לגמרא דאתי לשום דרשה והרי דלא משום טעמא דכללא נגעי ביה ואגב אורחיה נראה דכי כל אוכל חמץ דהקשו מיניה תוס' אתי לרבות נשים דאיסור חמץ משום דקרא כי כל אוכל מחמצת אתי לאיסור שאור דוק ותשכח ויתר על האמור אי איתא דשוי בכדי אכילת פרס בתערובת לאוכלו בלא תערובת דהיינו ההיא דפ"ג דכריתות אמאי לא מותבינן מינה בגמרא לר"א אלא מחוורתא כדאמור:

ע"ש הוו מחייבי וכו' אי משום הא לא איריא דמחייבי ר"ל בלאו:

ע"ש וגבי מחמצת וכו' דהא דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מוקי לה בגמר' לחמץ גמור שנתחמץ מחמת ד"א אבל בתערובות ליכא כרת:

ע"ש אבל איסורא וכו' הא בדותא היא דלכ"ע חמץ משהו בתערובות לא נאסר אלא מדרבנן וכמ"ש הב"י בסי' תמ"ז ומאי דאמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה היינו כשלא נתבטל:

ב ואם לא בטל דכיון שהוא עשוי לחזק ולית ביה כזית הוא ביטלו שם ולא חיישי' שמא יטלנו ויאכלנו:

כיוצא בו יש לדקדק דסי' זה משונה דדבר דלא שכיחא הוא שיהיה שם בצק