קול הרמ"ז מועד לא

ע"ש וצ"ל דס"ל וכו' פי' דבזה הבשר שנטמא במשקין אשמועינן ר"ח דעשאוהו שני בשרפו:

ע"ש שמעולם כך הוא וכו' אבל הרמב"ם סבר דלא העידו ר"ח ור"ע אלא על מה שהיה בימיהם וכן אמר בפי' שהם העידו על מה שראו וגם התוס' לא אמרוהו אלא לדחות קושיא דאמאי לא פריך וכו' והיא קושי' קלילא דבלאו הכי פריך שפיר ע"ש:

ד"ה ששורפין וכו' מתיר לעשות שני וכו' פי' משום דשני מטמא משקים להיות תחלה משא"כ ג':

ע"ש כדפריך בש"ס וכו' לא דמי דהתם הוי חד דאיהו ר"י אבל הכא בר"ח איכא דברי שאר הכהנים שהיו נוהגים כך ועוד כדכתיבנא לעיל ועוד שהזכיר דברי תוס' בסיתום אבל עיקר דבריהם ז"ל שאמרו בתירוץ קושיא ראשונה דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו יותר אין ללמוד שיוכל לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן תדע דהא ר"י דס"ל דטומאת משקים לטמא אחרים מדאורייתא והו"ל וולד הטומאה דר"ח דאורייתא לא יליף מיניה איסורא דרבנן שיהא מותר לעשות ב' דרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דכששורפה (כצ"ל וכלומ' תרומ' טהורה) עם טמאה לא הוי אלא שני דרבנן ואח"כ כתבו מה שהביא התי"ט וא"ת א"כ וכו' פי' א"כ למאי דתריצנא וכו' ואיברא דסברתו דאין להוסיף קלקול מדרבנן יש להם סברא דאין לנו להוסיף קלקול וטומאות יותר על מה שהם תקנו משום גדר אבל עיקר דבריהם הוא למ"ד דמטמא מדאורייתא וכמ"ש התי"ט עצמו משם רש"י ז"ל וא"כ כל מה שהזכיר בכאן אינו לעניינינו שהרי ההכרח שאמרו תדע וכו' אינו אלא למ"ד אין אוכל מטמא מדאורייתא אבל מאי דתמיה לי הוא דאי איתא להא דירושלמי נמצא שר"ע מוסיף מן הקצה אל הקצה דג' דרבנן מותר לעשותו א' מן התורה וא"כ אמאי לא יליף ר"א מיניה דודאי לא יוכל ר"י לחלוק דהשתא ומה אם ג' דרבנן דאיהו טהור מעליא מותר לעשותו ראשון מהתורה איסור לכ"ש דמותר לעשותו ב' ונ"ל דירוש' מוקי ליה בנר של חרס דהשמן הוי תחלה מדרבנן וטמא מת דמתני' גם הוא דבית הפרס והתוס' לא הזכירוהו אלא לחזק סברתם:

פ"ב מ"א ולעופות בל' רבים משום דאכילתם מועטת וצריכים רבים ואין לומר דלהכי איצטריך למתניה דבלאו הכי ידעינן ליה מסברא אלא אורחא דמלתא נקט:

בעור חמץ תניא אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ורש"י פי' שלא בשעת ביעורו קודם זמן איסורו והתוס' הקשו עליו ופי' ר"ת דשלא בשעת ביעורו הוא אחר זמן איסורו ועיין מ"ש לקמן בפסק ההלכה:

הרע"ב ד"ה כ"ש וכו' ומתני' ר"ג היא וכו' והכי דייקא כל שעה ולא תני כל זמן כדלעיל כל זמן שמונחות משום דבשעה ה' מיירי דמותר לכהן לאכול:

ד"ה ומאכיל וכו' להצניע אימא לא וכו' ק' דאי לפי האמת כי מצנעא לא עבר עליה לא על בל יראה ולא על בל ימצא א"כ איך תיסק אדעתיה דלא יאכילה משום דמצנע ומה בכך ונראה דהאי דאמר דלא עבר הוא לפי הס"ד אי הוה תני חיה גרידא אבל לפי האמת גם במצנעא איכא בל ימצא דהא לפי' התוס' שמביא כאן התי"ט אסור להאכיל החולדה:

ע"ש על בל יראה וכו' ולא על בל ימצא דדוקא לא יטמין נקרא מצוי תוס'. ד"ה ומותר וכו' בהנאת אפרו וכו' לאו דוקא דכיון שנפסל מאכילת כלב (כדכתבו התוס') מותר להסקה או איזה צורך אחר והרמב"ם כתב מותר בהנאת אפרו לאחר הפסח ופשיטא דטעות סופר הוא:

תי"ט ד''ה כל וכו' לדיוקא אצטריך וכו' נראה משום דפשיטא שאם הוא אוכל כ"ש הבהמה לכן כתב לדיוקא אצטריך אבל ק"ל דאצטריך למתנייה לאשמועינן דהוא כר"ג דלר"י גם בשעה שאינו אוכל דהיינו בה' מאכיל ואי לר"מ דאמר אוכלין כל ה' לא הול"ל שמותר והכי אמרינן בגמרא ונ"ל דלרש"י לר"ג קאי דודאי דאיהו ג"כ אמר כך ופשיטא דאם אוכל מאכיל אלא אמר כך לדיוקא ועי"ל והוא עיקר שרש"י לא כתב כן כ"א במשנה גרידא ליישב מאי דלא קשיא לגמ' פשיטא כנ"ל ולהכי כתב דלא הקשו כך משום דאיכא למימר דאתיא לדיוקא אבל במסקנא דאוקימנא כר"ג לא אצטריך להאי דטובא קמ"ל דאע"ג דלא הותר לו מ"מ מאכיל לבהמה ולפ"ז לא הו"ל לתי"ט להביא זה בפי' דאיירי בתר המסקנא:

ד"ה מאכיל וכו' ומאכיל וכו' ובהכי דייקא דלא תני שמותר לאכול (נותנין לפני) בהמה ח"ו אלא דוקא מאכיל דהיינו שעומד עליהם:

ד''ה אסור בהנאתו וכו' ואינו תופס דמיו כדתנן בפ"ב דקדושין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת תוס' ובהכי דייקא דלא תני אסור בהנאה כדתנן גבי יין נסך דדוקא הנאתו של חמץ אסור אבל לא דמיו:

ד''ה וחכ"א וכו' פסק הר"ב וכו' וכמה רבוותא פסקו כר"י כדמייתי הרא"ש ובכללי התוס' וק"ל דמהכא מייתי הר"ן סיועא לסברתיה דבדיקה נמי מדאורייתא והרי התוס' כתבו בריש מכילתין דאיהי מדרבנן וא"כ איך פסקו דהלכה כר"י וי"ל דתוס' סברי דאין מכאן ראיה לבדיקה דמאי דפליגי הכא ר"י ורבנן היינו דוקא אחר איסורו וכדכתבו דף י"ב ד"ה אימתי ומלבד כמה הכרחים שכתבו שם לפי' זה עוד נ"ל סייעתא רבא ממאי דאמרינן בגמרא וכתבו הר"ב כאן דאצטריך למתני ולא יסיק בו וכו' לר"י והרי ודאי דמיירי בזמן איסורו דאלת"ה אמאי לא ליתהני מיניה ואגב אורחיה אומר דראיה אחרת שמביא הר"ן ור"ע דקאמר (דף ה') ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה לתוס' ה"ק ע"כ שמ"ש אך ביום הראשון תשביתו מיירי ביום י"ד דאי אמרת ביום ט"ו הרי אז אינו יכול לבטלו דלאו ברשותיה אלא יצטרך לבערו וזה א"א שהוא מלאכה ואסור בי"ט אלא ע"כ ביום הא' הוא בי"ד ואז ישבית בביטול או במה שירצה:

ב שעבר עליו הפסח אפילו היה כל הפסח בבית ישראל אלא דאינו חייב באחריותו ובזה א"ש מ"ש הר"ב דפי' לא יראה קאי נמי ארישא דאתה רואה של אחרים ואע"ג דזה לרב אתא דהוה בעי לאוקמא למתני' כר"י ואנן קי"ל כרבא דמוקי לה כר"ש דסתמא משום קנסא מ"מ אף מצי' למימר דקרא קאי ארישא דהכי עדיף טפי:

הרע"ב ד"ה מותר וכו' א"נ משום דאיכא וכו' ירושלמי הזכירו הרמב"ם בפי':

ד"ה משום וכו' כלומר קנסא וכו' קנס דר"ש אינו לבד שיאסרוהו עליו דאי רשע הוא יאמר דביטלו בלבו אלא להחמיר עליו בחומרא עובר על דברי חכמים דחייב מיתה ובזה יכנע לבו וכדאמרינן גבי דמאי דע"ה לא נחשד על תרומה גדולה משום דאית בה מיתה ולכן ירא לנפשו ולא יעבור. מותר משום וכו' דקמ"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו של נכרי אטו של ישראל:

ג שאין הכלב כתבו התוס' בב"מ מ"ב דאע"ג דפטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב הכא יכול לפנות המפולת א"נ הכא שיש חמץ ודאי אינו פטור מפני הסכנה:

שאין הכלב לא שאינו יכול לחסרון כח דהא חזינן כלב חופר יותר מג"ט אלא שאינו יכול לדעת שיש שם חמץ דאינו מריח והכי מוכח בב"מ בצד א' מיבעיא דבעי התם וקאמרינן התם משום ריחא בעיא ג"ט:

הרי הוא כמבוער ומותר לאחר הפסח א"נ שצריך לבטלו כמו שמבטל מה שמבער:

הרע"ב ד"ה עכו"ם וכו' ושהה אצל עכו"ם וכו' אפי' לא הגיע הזמן שקבע אלא אחר הפסח והכי דייקא מתני' דלא תני מותר בהנאה אחר הפסח לרמוז שאפילו נתארך הזמן ההלואה עד אחר הפסח מותר:

תי"ט ד"ה רשב"ג וכו' שאינו חולק הא וכו' זה אינו מוכרח דהר"מ כ"כ כי היכי דלא נימא דת"ק אפילו מפולת כל דהו קאמר דהוי סברא משונה אבל האמת הוא דכן נראה מהרבה מקומות דלית ליה להר"מ האי כללא ועיין לקמן פ"ד מ"ה:

ד תי"ט ד"ה במזיד וכו' וא"כ בחנם וכו' וי"ל דר"ל ל"מ מזיד גמור בחמץ. ע"ש ולהר"מ וכו' לתרץ קושית התי"ט מזל"ן דהר"מ סובר דאין שוגג ומזיד הזה במתני' אלא בענין החמץ באיסורו דאי לענין איסור תרומה תניא חדא זמנא בפ"ו וז' דתרומה והואיל וכן ניחא ליה לאוקמא למתני' אפי' כריב"ן דסבר דלפי מדה משלם כדאמר אביי בגמרא אבל בחי' פסק כר"ע דתניא בברייתא דלא פליג בין שוגג למזיד וע"כ דסבר לפי דמים משלם ומתני' לאו כוותיה ובזה אזלו לה ב' קושיות התי"ט דדוקא משום דלוקה משום חמץ הוא דפטור משום דמתני' סברה לפי מדה משלם וגם הקושיא הב' ל"ק דלא איירי הכא במזיד דתרומה כלל אבל אי קשיא בדברי הר"ם הא קשיא דמעיקרא כתב דפטור מתשלומים משום דלוקה. והדר כתב ומדמי עצים אפילו דמי עצים אינו משלם ולא אמר נחשב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפילו דמי עצים ע"כ הרי דארכביה אתרי רכשי דמעיקרא כתב דפטור משום דלוקה הא בלא"ה משלם וטעמיה דלפי מדה משלם ובתר הכי כתב דאסור בהנאה אלמא דלפי דמים משלם ועוד ק"ל אומרו ולא נאמר נחשוב וכו' דאמאי נימא הכי לכן נ"ל דמתני' קשיתיה להרמב"ם דכיון דתנן פטור מן התשלומים גם דמי עצים בכלל אי הות תרומה טמאה כדפירש הר"ב ורש"י מש"ה בפטור מן התשלומים כתב טעם הכולל דדוקא בפ"ז דתרומה ע"כ לפרש דמיירי בלא התראה אבל הכא לא צריכים לכך אלא מזיד סתם אבל בדמי עצים איירי אי נהנה ממנה להסיקה ת"ת דאז אין חייב מלקות ופטור משום דאסור בהנאה והו"ל כאילו קאמר אי תנו פטור מן התשלומים לחוד לא הוה משמע טעמא (ד)תנא דלפי דמים משלם דהו"א דפטור משום דלוקה להכי תנא ההנאה דודאי דטעמא משום דלפי דמים משלם וזה דוחק לכן נ"ל דהר"מ מפרש למתני' דוקא בענין חמץ וכנז"ל אלא דהתרו בו משום חמץ דוקא:

ה אלו דברים אגב אחריני נקטיה דה' מיני דגן תנינהו בפ"ק דחלה: