קול הרמ"ז מועד ל

ממקום למקום וממקום למקום פי' בחדר א' ניחוש מזוית לזוית בדרך חוזר חלילה:

חוששים וכו' ואע"ג דמרישא שמעינן לה דתלי חיובא דבדיקה דוקא במקום שמכניסין בו חמץ הוה מוקמינן לרישא בשאין חולדה יכולה לבוא שם תוס' דף ט' ומזל"ן דאי מרישא הו"א בדיקה אינו צריך אבל ביטול צריך לזה אמר אין חוששין כלל אפי' לבטלו ויש לדקדק מאי איריא משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה דהוא ספק ספיקא ספק אם גררה אם לא ואם ת"ל גררה ספק הצניעתו במקום זה וי"ל דאינו מתהפך ולמ"ד דלא בעינן מתהפך י"ל דמ"ש א"כ מבית לבית איהו גופיה ספק ספיקא:

חולדה הא דנקט חולדה ולא עכבר דמצוי טפי משום דמעיזה יותר אפילו במקום שבני אדם מצויין ואפ"ה אין לחוש אפי' מזוית לזוית ותו אע"ג דלאו חולדה נביאה היא מ"מ דרכה להצניע יותר מן העכבר ואפ"ה לא חיישינן:

מבית פי' מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין הרמב"ם פ"ז וממקום למקום מזוית לזוית:

הרע"ב ד''ה אין וכו' למקום הבדוק וכו' פי' אפי' זה לא חיישינן וכ"ש מבית לבית ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין:

תי"ט ד"ה חולדה וכו' ועיין ר"מ תרומה וכו' ועמ"ש בראש הספר בענין פירוש מסכת:

ג רי"א הא דר"י מדבר בלשון חיוב ולא בלשון שלילה כרבנן נראה לתרץ במאי דאמרינן בגמרא מעיקרא דהוה ס"ד דר"י בעי בדיקה בג' הזמנים משום דכתיבי בקרא שלש השבתות לא יראה ולא ימצא ותשביתו ואע"ג דדחינן לזה ומסקי דאף איהו לא בדק קאמר מ"מ י"ל דאהניא ההיא דג' השבתות כעין אסמכתא לג' הזמנים:

אור י"ד מכאן ראיה למ"ש לעיל לגבי אור לי"ד דהכא דמשוי ג' הזמנים לבדיקה תנן אור י"ד וי"ד:

תי"ט ד''ה רי"א וכו' מבדל בדיל וכו' מכאן נראה דקשה על הר"ב שכתב שם בשבת דר"י לא גזר בנר דליתי לאסתפוקי מיניה משום דרואה השמן נוטף על הפתילה דאין טעם זה מספיק שהרי גם בחמץ מחזיר עליו לשרפו ואפ"ה גזר ר"י אלא העיקר הוא משום דאימת שבת עליו וכדאמרינן רפ"ד דדמאי:

(הגה) ול"נ דגם הרב אינו אלא כמפרש מפני שרואה שהשמן נוטף על הפתילה אימת שבת עליו דמאי אימת שבת על השמן לבד וק"ל:

ד"ה בתוך וכו' שעת הביעור וכו' ראיתי לבעל עץ חיים ז"ל דהקשה וז"ל דאי במועד קאמר רבה היינו משעה ו' ואמאי לא קאמר נמי גמרא דהוי מחלוקת ר"ש ורבנן וכמו שהקדמתי וכו' ר"ל שהוא הקדים דר"ש סבר (בפ' כל שעה דף כ"ח) דחמץ קודם זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ואני תמה עליו דהא איהו גופיה הקדים דבעל העיטור דפסק הלכה כר"ש דסבר דמדרבנן אסור בהנאה אפילו לר"ש ולא יש מי שמתירו קודם זמנו לגמרי אלא הרז"ה וכבר חלקו עליו כל חביריו וא"כ איך בעי בעל ע"ח למתלי בוקי סריקי במר"ן רש"י שיסבור כהרז"ה דלכל הפחות יסבור כבעל העיטור וא"כ שפיר קאמרינן במועד דאיהו שעה ו' שהכל מצווין עליו לשורפו:

ע"ש משום דהכי איתא וכו' כ"כ רש"י עצמו שם וז"ל במועד בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותא בפסחים לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ע"כ ודייק לאסתייועי מסיפא ולא מאמצעית דלא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד משום דעיקר ראייתו מדלא תנן לאחר הפסח כדקאמר רבה ולדעתו כיון התי"ט אבל איכא למדחי דהתם לא מצי למימר ישרפו בפסח דאסור אלא במועד בלילה משעה ו' עד הלילה וגם בחולו של מועד ולא מצי נמי למימר לאחר המועד מחלוקת משום י"ט אחרון דפסח שאינו נכלל בשם מועד דהתם מועד לשון חכמים הוא בחוש"מ כי הימים ראשון ואחרון נקראים בשם י"ט אבל הכא קיימינן בבדיקה דמותרת אפי' בי"ט דאי ימצא חמץ יכפה עליו כלי א"נ יצילנו ע"י נכרי דשבות דשבות במקום מצוה היא ואדרבה התם מוכרח שיכלול כל הזמן שיתחייב בביעור דהשורף פטור משום שגם הבעלים חייבים לבערו אבל טעמו של רש"י בכאן הוא משום דאי לאחר המועד היינו לאחר הפסח א"כ הויא מתני' כיחיד דהוא ר"ש דקנסא קניס והו"ל לגמרא למימר מאן חכמים ר"ש ותו דלקמן גבי חמץ של ישראל שעבר עה"פ שקלינן וטרינן מני מתניתין ומסיק ר"ש היא וקנסא קניס ואי הא דהכא איירי לאחר הפסח מאי בעי מתני' מני הא בהדיא חכמים היא ועוד דטעמייהו דרבנן דלא חיישי דלמא אכיל מיניה משום דמחזר עליו לשרפו וא"כ אי בדק בי"ט דלא מצי לשרפו ניחוש דיניחנו ואח"כ ליתי למכליה ועוד אי בתוך המועד כמשמעו נכללים גם י"ט ולמה יבדוק בהם הרי החמץ מוקצה ומ"ש מילה דהעמידו דבריהם במקום כרת להוציאם אפי' דרך גגות וחצירות וא"ת השתא למה לא יבדוק לרש"י בתוך המועד וכמו שהקשה הר"ן והוא תירץ כמ"ש התי"ט דכיון דמחמיר בפסח חשו רבנן דלמא ייכול מיניה ולענ"ד נראה מאי דכתיבנ' דמשום איסור מוקצה נגעו בה ולא פלוג וגם מאי דהקשו התוס' משינוי הלשונות כבר תירץ הר"ן ע"ש ול"נ דשעת הביעור לר"י היא שעה ה' כדאמרינן בירושלמי והביאו הרז"ה ולרבנן ה' וו' ולכן כללוהו בשם מועד ומ"ש התי"ט דחייב אדם לומר בל' רבו (אם) איתא לתנייה הכא כדכתב וגם לשון מועד ועיין בפ"ד מ"ו מ"ש שם לסיועת רש"י:

ע"ש לאחר הפסח מחלוקת וכו' פי' דר"ש סבר הגורם לממון כממון דמי והשורפו לאחר הפסח חייב דתנן חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ונפטר ורבנן סברי לאו כממון דמי:

ד ד"ה ושורפין וכו' לא תאכל עליו וכו' הקשה הכ"מ בפ"ב דא"כ אך ביום הראשון ל"ל ותירץ דאין ה"נ אלא (משום דבעינן) דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי"ד ע"כ פי' שבע"כ צריכה תורה ללמדנו ענין ההשבתה שהוא בטל בלב ודסגי ליה בהכי וכיון דבאה ללמדנו ענין ההשבתה גלתה לנו זמן ההשבתה:

ד"ה תולין וכו' עיין מ"ג וכו' אינו ענין לכאן ועמ"ש שם. ה ועוד סייעתא לדבריו ממעשה רב ומש"ה לא סמיך אדרב"ג לעיל ועי"ל דאתי לטפויי ולאשמועינן דאע"ג דמצות הנותר לישרף מיד בבוקר מ"מ היו מתירין להניח אלו הב' חלות עד שעת הביעור וכך דייקתי מדברי רש"י שכתב וז"ל ואפ"ה מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם:

ו הרע"ב ד"ה מימיהם וכו' נקט לה הכא והרמב"ם כתב דאגב חלות תודה דהם קדשים ונשרפין נקטי הכא והאי טעמא א"ש אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן דלדידיה מדבריהם היינו מדר"א ור"י וכמ"ש התי"ט בעבר לדף ודו"ק:

ד"ה מלשרוף בולד של ולד וכו' דאלת"ה מעיקרא בא' נגע והו"ל שני והשתא נמי בהדי א' שרפינן ליה גמרא:

ד"ה השמן וכו' דטבול יום וכו' דכתיב בכל קדש לא תגע והיולדת טבולת יום ארוך רש"י:

תי"ט ד"ה השמן וכו' של תרומה וכו' ומש"ה תנן שנפסל דאי שמן דקדש הול"ל שנטמא דג' בקדש טמא:

ד"ה בנר וכו' דנעשה ראשון ה"ה אם נטמא בא' ובשני דתמיד השמן נעשה תחלה:

ע"ש לא נעשה וכו' פי' שמן זה לר"ת נעשה א' משום דהוי משקה דחוזר לא' מדרבנן אמת הוא מלתא דתי"ט אלא דבגמרא לא פליג בין דאורייתא לדרבנן דאי איתא מאי דוחקיה לאוקמי בנר של מתכת ולהיות ראשון לוקמיה בשל חרס והוי ב' וכ"ת א"כ היינו הך דר"ח כדמקשינן בגמרא לשני דהתם מדרבנן והכא מדאורייתא:

ז הרע"ב ד"ה מדבריהם וכו' בדברי רבי חנינא וכו' והא דלא קאמר מדבריו י"ל מדבריהם של כהנים שהיו מתירין כך א"נ מדבריהם דר"ח ור"ע דאף הוא מודה לדר"ח שהרי בא אפילו להוסיף עליו והאי עדיפא ממה דשמעינן גבי מדבריהם דר"א ור"י דאמרינן ממחלוקתו של ר"א ור"י ומש"ה הקשה הגמרא מתחלה דמדבריו מיבעיא ליה אבל הכא מדבריהם קאי אתרווייהו ואין צורך לכל מ"ש התי"ט לקמן ד"ה ששורפין וכו':

תי"ט ד"ה מדבריהם וכו' ואפילו ע"י שני וכו' אין סברא לומר דשאני שניות דמשקין דלא הוו תחלה אלא מדרבנן משניות דבשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא דמאי נ"מ:

ע"ש ואשמועינן ר"ח וכו' ונ"ל דהמשקין שטמאו הבשר היו דחולין דאי דקדש הוו מן התורה ולא מוכח ר"מ מידי:

ע"ש דשני מדרבנן וכו' פי' שהמשקין תחלה לטמא א' ולפסל א' דהיינו שהשני פוסל הג' ולא יותר אבל שני דאורייתא מגיע עד הד' בקדש:

ע"ש והשתא הר"ב וכו' מזל''ן דאין זו תפיסה שהר"ב פי' תחלה דר"ח ור"ע בדרך כוללת ואח"כ פי' סברת ר"מ ור"י בדבריהם לפי אוקמתא דנטמאו במשקין שהוא מרווחת דמדבריהם למדנו קאי אר"ח והכי משמע פשטא דמתני' יותר ממאן דסבר אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן דלדידיה צ"ל מדבריהם מר"א ור"י ואינו כ"כ פשוט במשנה ומש"ה הקדים הר"ב לפרש לעיל בטומאה דרבנן דאיהו אליבא דהלכתא דקי"ל כרבינא דאיהו בתרא ואמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אפי' בקדשים זה נ"ל כסברת הר"ב אבל להרמב"ם ליכא לשנויי הכי שהוא ז"ל מפרש גם דר"מ באין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ונראה שהוא סובר הפך רש"י דשאני שניות דמשקין שהכל מדרבנן משניות דאב הטומאה מדאורייתא הואיל והוא מן התורה וזה ע"ד ששנינו בברכות פ"ח בה"א על הכסת דטעמייהו דמוטב שיטמאו הידים שאין לטומאתה עיקר מן התורה ולא יטמאו אוכלין דעיקר שלהם מן התורה ואע"ג דתרווייהו מדרבנן וז"ש הר"מ בפי' דר"מ כי ר"ח התיר שריפת וולד הטומאה דמדרבנן עם ראשון מדאורייתא ולדידיה לא צריכינן לפרש משקין שנטמאו בכלים כרש"י אלא כפשט הגמרא וכ"נ מדבריו שלא הזכיר כלי.