קול הרמ"ז מועד כח

רשאי להתירם בפניהם היינו כשנהגו כך להחמיר על עצמן אבל אם טעו בדין ואסרו אם מותר להתירו להם תוס' וההוא דמחמירים איירי בין שהחמירו עליהן למגדר מילתא או לשם חסידות דקבלו בנדר ועיין בב"י י"ד סי' רי"ד:

הרע"ב ד"ה גלוסטרא וכו' ותלוי בדלת וכו' דמחזי דלנעול קאי ולא מחזי כבונה. יא ורבי יוסי מתיר וכו' דתורת כלי עליו ולא מחזי כבונה רש"י:

הר"עב דבור המתחיל נגר כו' הקשור בדלת וכו' דוקא בדלת ולא בבריח שם:

ע"ש והבריח נגרר וכו' סתם וכתב נגרר ע"ג קרקע דמשמע אפי' ב' ראשי הנגר נגררין אבל בגמרא מייתי ברייתא דתניא איזהו נגר הנגרר שנועלין במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ משמע דדוקא ראש א' ובמסכת שבת דף קכ"ו תירצו תוס' דה"ה ב' הראשים מונחים ונקט ראשו א' לאשמעינן דאפ"ה אסור במדינה ויש הכרח לפי' מדברי הברייתא ע"ש:

ד"ה והמונח וכו' שאינו קשור כלל וכו' לא נראה לר"ת בשבת קכ"ו דאינו בנין אלא א"כ מבטלו שם והכא מטו ביה משום טלטול וסברי דשבות חמור הוא ואסור אף במקדש וכן נראה לע"ד דלא הוי מחלוקת רחוקה ודו"ק:

תי"ט ד"ה נגר וכו' ולא ניחא ליה וכו' ואע"ג דאז הו"ל רבי יוסי ורבי יהודה שוים וכן ר"א ות"ק דהכא הו"א דמונח איכא בינייהו ודר' יוסי לא ס"ל כר"י במונח:

ד"ה והנגרר וכו' פי' הר"ב וכו' לפי ב' התירוצים ק"ל דגבי פקק אמרינן דרבי אבא מוקי בין כך ובין כך בין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן וא"ל רבי ירמיה דלימא בין תלוי ובין שאינו תלוי והוא שקשור דא"ר בב"ח כמחלוקת כאן כך מחלוקת בין נגר הנגרר ואי איתא דפקק החלון קל טפי בין מטעם הטור דאינו דומה כ"כ לבנין ובין להר"מ לפי הרב המגיד דיש עליו תורת כלי איך מצי לדמות אותם להדדי וי"ל דמעיקרא לא הוה אסיק אדעתיה שום חילוק בין רב למעט אבל אח"כ דמייתי ברייתא דקנה שהתקינו בע"ה להיות פותח ונועל בו רשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור ותו דאסיקנא דההיא סתמא דומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרים בשבת עדיף מהאי דנגר משום דמעשה רב מכל זה למדנו שיש לחלק וע"יל במ"ש שם דקכ"ו סד"ה ר' יהודא אומר ור' אבא ס"ל דבנגר לא שייך אלא איסור טלטול:

ע"ש ויש לו תורת כלי וכו' מכאן משמע בהדיא דל"ג במשנה הקודמת אלא ר"א כנז"ל שהרי ר' אליעזר (סבר) דאם אינו קשור ותלוי אין פוקקין בו אע"ג שיש לו תורת כלי ומה לו לחזור ולחלוק בגלוסטרא אבל לר' לא נקשי למה שנה ב' משניות שוות די"ל דקמ"ל דפקק מקרי תורת כלי:

יב תי"ט ד"ה מחזירין וכו' דהכי פירושו וכו' והדלת סגר ולא הזכירם דא"כ מהו דלת ומהו חלון אבל האמת דלפי שסובר רש"י דת"ק סבר דיש בנין בכלים וכדסמך לקמן לכך כלל כל מיני צירים בא' דהיינו ציר דלת הבית והיינו ציר דלת כלי לת"ק ומ"ש דאין פתח אלא לכניסה וכו' הא נמי ליתא דבר"פ הבונה ק"ב כתבו התוס' אהא דעושה נקב בלול של תרנגולין לשמואל לא חשיב ליה משום בונה משום דנקב העשוי שיצא ריח צואת תרנגולים אינו חשוב פתח להכניס ולהוציא הרי קמן דאילו היה להכנסה ולהוצאה היה חשוב פתח:

יג חותכין יבלת בגמרא רמי אמתני' פ"ו דפסחים דחתיכת יבלת לא דחיא ומשני הא והא בלחה וכאן ביד וכאן בכלי ונמצא שהלחה דוקא בכלי אסורה ויבשה אפילו בכלי מותרת וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה"ש ופ"א ד"ה ק"פ אבל הר"ב פסק כמ"ד הא והא ביד וכאן בלחה וכאן ביבשה דכאן ביבשה הוא בכלי אסור והתם בלחה ואפילו הכי אסור ביד ונראה דנייד מדהרמב"ם משום דמ"ד הא ביד והא בכלי איתותב מדתנן התם אלו שהם משום שבות ואי אמרת בכלי מלאכה גמורה היא וצ"ע ליישב פסק הרמב"ם ונראה שיתרץ במה שכתבתי רפ"ו דפסחים דס"ל להרמב"ם דלא הוי תיובתא גמורה דדלמא דר"א סבר דת"ק איירי בשבות וביבלת יבשה ודסבר דבכלי אסור ואח"כ גלה לו ר"ע דת"ק מיירי בלחה ובכלי דמלאכה גמורה היא ע"ש ודוק ועוד דרב יוסף מוקי איקומתא אחריתי וסבר דביבשה אפילו בכלי שרי כדפירש"י התם ומש"ה לא בעי הר"מ לחלוק בין לחה ליבשה וגם רבא דמוקי באופן אחר נ"ל דאין איסור ביבשה בכלי:

הרע"ב ד"ה ואם בתחלה וכו' דסד"א משום דלא לימנע מעבודה ושרי לזה אפי' בתחלה וכנז"ל:

תי"ט סד"ה מחזירין וכו' נראה דס"ל להר"מ דבגמרא לא אמעיט לגמרי טעמא דאין שבות אלא ר"ל דהא והא איתיה משום דאי מפני דאין שבות גרידא הו"א אפי' כהן לאו בר עבודה ואי מטעמא דלא לימנע מן העבודה אפילו לא סלקה לצורך עבודה קמ"ל משום דאין שבות והאי לא אמרינן בסלקה מתחלה דלאו צורך גבוה הוא וכדכתב הר"ב בסמוך ולפ"ז מאי דכתב הרמב"ם דאין שבות הוא ליתן טעמא דמחזירין דוקא אבל לא מניחין בתחילה משום דאין שבות במקדש ובתחילה ליתיה להאי טעמא:

ד"ה אבל וכו' פ"ו דשבת וכו' דתנן ואם נפל לא תחזיר:

ע"ש ופי' דהכא וכו' אישתמיטתיה מאי דפסקי התוס' במכילתין שהר' יוסף מפרש ההיא דפ"ו דשבת משום שחיקת סממנים והכא נקט רש"י לרבותא דאע"פ שיש בה משום ממרח ומשום שחיקת סממנים אפ"ה מותר במקדש באופן דאף בכאן שייך טעם דשחיקת סממנים:

ד"ה ואם בתחלה וכו' דאי סלקה וכו' ואז הוי טעמא משום שחיקת סממנים דמבע"י לא הוי עילויה ולפ"ז נאמר דרש"י כתב בביצה משום שחיקת סממנים דהוא הטעם לסיפא זו:

ד"ה וקושרין וכו' ותמה אני וכו' נ"ל דהוכרח לפרש כן משום דמן הגמ' משמע כך דקאמר ר"ש להאי תנא דקשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו רבנן אלא לעניבה וכדמייתי הר"ב בסיפא דמכילתין ואם קשר הוא של קיימא איך אמר ר"ש דאתי לידי חיוב הא בחיוב גופיה ורש"י נדחק בפי' ואמר דאתי לידי חיוב במדינה:

ד"ה יבלת וכו' ולא אמר עורון וכו' זהו הפך מה שכתב רש"י בחומש ע"ע:

יד הרע"ב ד"ה ומבור הקר וכו' ל' מקור וכו' מל' אני קרתי ושתיתי מים ובש"ס מייתי פסוק כהקיר ביר מימיה:

תי"ט ד"ה מבור הגולה ומבור הגדול וכו' אני ראיתי משניות קדמוניות מכ"י וכתוב שם מבור הגולה בגלגל בשבת ומבור ומבאר הקר בי"ט ולפ"ז אין בור הגדול בבה"מ וגם מצאתי לר' ישעיהו הראה ז"ל בשיטתו שמקיים הגירסא ומרבה להקשות על הגירסא שלפנינו:

הרע"ב שרי למיטרף אבבא וכו' לא ס"ל כר"ח דפסק כעולא דכל אולודי קלא אסיר אלא סברתו כהרי"ף דפסק כרבא דדוקא קול של שיר אסור וכך היא סברת הטור סי' של"ח מדהביא סברת הרי"ף באחרונה וכתב וז"ל ורי"ף התיר כיון דאין מכוין לשיר הילכך מותר להטיף (מיארק) לחולה והוא שמטיפין מים טיפין טיפין לתוך הספל וכגון שאינו מכוין לשיר ע"כ והקשה הב"י דמשמע דלר"ת אסור להטיף והא ליתא דברייתא שלימה היא (מעלין) בדיופי (ומטיפין) לחולה והכי הול"ל הלכך מותר להטיף לברי' וכגון שאינו מכוין לשיר דכה"ג להרי"ף שרי ולר"ת אסור ומהרי"א כתב דה"ק מותר להטיף (מיארק) שעושין לחולה אף לברי' ואורחיה דמילתא נקט שעושין זה לחולה ע"כ ותמהני על הב"י דהא ר"ח דפסק כעולא ואוסר ההטפה אפי' לקול בעלמא ולא לשיר וכדאמרינן התם דניים ובעי לאתעורי ורי"ף דפסק כרבא מוקי לה לקול שיר דתייר (ובעי דלינם) וא"כ למה יאמר הטור דמותר לבריא בלא כוונה לשיר טפי הו"ל לאשמועינן דין הברייתא באוקימתא דרבא דמותר לחולה אפילו לשיר ודייקת מיניה לבריא לשיר אסור ולקול מותר והיינו דלא כר"ת דאפילו לקול בעלמא אסור לברי' וגם על מהרי"א תמהתי דאיך אמר דאורחא דמילתא נקט דהא בגמ' מקשינן לחולה אין לבריא לא ואמאי לא משני דאורחא דמילתא נקט לכן נ"ל דמ"ש הטור מותר להטיף וכו' איירי במאי דאוקמיה רבא דתיר ובעי לאונומי שהיא לקול שיר אבל מתנה שלא יכוין הבריא לההנות מאותו שיר אלא דוקא להנאת החולה וכדאמרי' גבי השוחט לחולה בשבת דמותר לבריא באומצא ויהיבנא טעמא משום דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואדעתא דחולה שחיט הא אי יכוין גם לדידיה לאומצא אסור וכ"כ בעל לחם משנה הלכות שבת פ"ב גבי (ננעלה) הדלת בפני התנוק שוברה ומוציאו ואעפ"י שהוא מפצל אותה כמין עצים הראויים למלאכה ודקדק הל"מ אמאי לא נקט לישנא דגמרא דאע"ג דקא מכוין למיתבר בשיפיה וכך הי"ל להרמב"ם לומר ואעפ"י שיכוין לפצל ומתרץ דודאי אם עשה כן בכונה אסור ומ"ש בגמרא ואע"ג דמכוין למיתבר מפרש הוא ז"ל דאינו מכוין לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה עכ"ל הא למה זה דומה להא דאמרי' בפ"ב דפסחים גבי הנאה הבאה לאדם בעל כרחו דמותרת לכ"ע בלא אפשר ולא מכוין וכדפסק הר"מ בה' מאכלות אסורות פי"ד:

טו הרע"ב ד"ה כהן וכו' ואין שבות וכו' ולבטל כלי מהיכנו דודאי אם ירצה לעבודה צריך שיפשיטנו:

ע"ש ד"ה רש"א אלא בעניבה וכו' דהכי תניא בברייתא רש"א עונבה:

ע"ש שאפשר לבא וכו' דאע"ג דלא התיר ת"ק אלא באמצע דלא הוי של קיימא וכמ"ש הר"ב לעיל אפשר דשביק ליה זמן ארוך והוי קש"ק כ"כ מהר"י (וסברא זו) הביא בעל הגהה א"ח סי' שי"ז דמז' ימים ואילך מקרי קש"ק:

תי"ט ד"ה ומבין וכו' אמרינן בש"ס לפי פי' התוס' דרשב"ן סבר המכניס שרץ במקדש פטור ומש"ה קאמר דלא מוציאין מן העזרה אלא מאולם והיכל משום כבוד שכינה ור"ע סבר דמכניס שרץ למקדש חייב והלכך מחייב להוציאו מן העזרה:

ד''ה רש"א וכו' זה לשון התוס' וה"ק ר"ש לת"ק אעפ"י שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום (מחמיר) אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוא דבר המותר ע"כ וכוונתם למעט פרש"י שכתב אעפ"י שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא משום שבות ע"כ והוא עצמו תמצית פי' הר"ב וקשה חדא דהתם אמרו אבל כאן וכו' ובמתניתין תנן שלא התירו אלא משום