קול הרמ"ז מועד כז

תי"ט ד"ה המוציא וכו' רי"א וכו' פי' דסבר דלא כריב"ן דלעיל פ"ד דסבר דחפצי הפקר לא קנו שביתה במקומן וא"כ שייך שפיר למכילתין ובלי ספק דגם ת"ק יסבור כר"י:

ב תי"ט ד"ה רש"א וכו' אבי תרי וכו' האי ל"ק דהר"מ פסק הדין לדידן אחר שנגלתה תקנת פחות מד"א שבימי חכמי המשנה הסתירו אותה משום כבוד אלקים דהיינו דלא ליתו לאתויי ד"א וכמ"ש פרק מי שהחשיך והוא הוא טעם דר"ש וכדכתב הר"ב אבל אחר שחכמי הגמרא פרסמוה ליכא תו לההוא חשש:

ג הרע"ב סד"ה לי"ט וכו' ע"ג משהו אבל בארץ עצמה לא ואפילו אגדו בידו דגזרינן אטו אין אגדו בידו ור"ש לא גזר מהר"י:

תי"ט ד"ה משהגיע ליו"ד וכו' מדלא תני אם גבוה יו"ד טפחים וכו' אלא נקט לישנא דהגיע משמע דאיירי בכותל משופע שיש בו מקום לנוח ור"י לא אמר אפילו הגיע עד מלא החוט משום דמיירי בשאינו משופע ודו"ק:

ע"ש כאילו נח ברה"ר וכו' לא דמי לנדון דידן דהתם איירי בדבילה שמינה שנדבקה (בכותל) והכא אי לאו דהוה אגדו בידו היה מתגלגל עד הארץ והשתא ניחא דהא קמ"ל מתני' דמקריי' הנחה בכה"ג ואין לומר דרבותא דמתני' היא דר"י גזר אגדו אטו אין אגדו דא"כ העיקר חסר ודו"ק:

ד תי"ט ד"ה נותנין וכו' ותמהני וכו' אין מקום לתמהיתו דלמאי תנן חלון ותו דלפירש"י ניחא דאיירי אפילו בזיז רחב ד' וגבוה י' דהוי רה"י וכדכתב מהר"י אבל התי"ט ס"ל דאינו רה"י דא"כ אין נוטלים ממנו ואין נותנין עליו העומדים בר"ה וכ"ש דמ"ש פרש"י גבוה י"ט ר"ל למעלה מעשרה ואפלו מאה:

ה אדם ברה"י בכל הני תני מרה"י לר"ה ומר"ה לרה"י משום דמלאכה גרועה היא ההוצאה עד דמש"ה בעיא תרי קראי לתרווייהו עיין בתוס' בעירובין י"ז ד"ה לאו שניתן לאזהרה. הרע"ב סד"ה שנתלש וכו ואין הלכה כר"י והטור סי' שמ"ט סבר דת"ק מודה לר"י בהא ופסק כוותיה:

י לא יעמוד אע"ג דהאי מתני' קדמה לדלעיל לפי הסדר כי השתיה קודמת אל ההשתנה י"ל דיותר מצוי ההשתנה ברה"ר מן השתיה:

הרע"ב ד"ה וכן וכו' הכניס ראשו וכו' כי מתוך כך הוא נזכר ויחזירהו לגת אם יותיר ולא ליתי לאתויי:

ד"ה למטה מי"ט גרסינן דגירסת הרי"ף והרמב"ם למעלה:

תי"ט ד"ה לא יעמוד וכו' פי' בכלים וכו' הר"ב כתב דהרמב"ם דדוקא בכלים הצריכים לו אסר אם לא הכניס ראשו ורובו אבל באין צריכין (כיון) דהכניס צוארו לבד מותר ולא חיישינן דאתי לאתויינהו אבל רש"י והטור סי' ש"ן סברי דבכל כלים אסור משום (כלים) דצריכין לו וע"ע:

ע"ש מסתמא דמ"ד וכו' דלא גזרינן דילמא אתי לאתויי:

ע"ש ובפיו נחין וכו' ולפי זה נראה דה"ה דאם הכניס לרה"ר מותר לרוק שם אבל התוס' בעושים פסין כ"ג והרא"ש בשמעתין דהכא הכריעו דאסור ובהא א"ש דלא מקצר התנא ותני לעיל וכן לא ירוק אם לא הכניס למקום שהוא רק אלא פסיק לא ירוק כלל:

ד"ה ומן וכו' לא שרינן צירוף וכו' כל זה הוא מן הב"י סי' שנ"א:

ע"ש אבל למטה מי' וכו' פי' כשאין בו ד' אטו יש בו ד' על ד' דהוו להו ב' גזרות אטו ד' על ד' ואטו למעלה מי' אבל אי יש ד' על ד' אפילו למטה מי' גזרינן אטו למעלה מי' ואי הוא למעלה מי' אפילו אין בו ד' על ד' גזרינן אטו ד' על ד' וכ"כ הב"ח סי' שנ"א:

ז הרע"ב ד"ה וכן אשפה וכו' ה"ג הרי"ף והרא"ש ונלע"ד שהיא גירסא נכונה כי בה יש רמז למאי דאוקמיה באשפה של רבים שלעולם יש בה גובה י"ט והוי דומיא דבור וחולייתו דמסתמא עומדים זמן רב והיינו דתנן וכן אשפה פי' שהיא קיימת כבור וחוליא ומהר"י כתב וז"ל שהרי כל יום ויום משליכין זה לזה שופכיהן וזבליהן לא תחסר גובהה ע"כ ויפה כיון כי א"א שלא תפנה לעולם:

תי"ט ד"ה ממלאין וכו' ובפרק חלון דף ע"ח ד"ה אלא מאי אית לך וכו' כצ"ל:

ע"ש דדלמא חוליא וכו' ואע"ג דהתם בשבת מקשינן למה לי למיתני חוליא ליתני הבור והסלע אי לאו האי דהכא הוה משני דנקט חוליא אגב סלע:

ד"ה שופכין וכו' שגרסתו במשנה זורקין וכו' גם זו גירסא מדויקת כי שופכין אינו אלא במשקין ומהם לא תהיה האשפה גבוהה אבל זריקה כוללת כל דבר:

ח שהוא מיסך אע"ג דהאי דינא דמחיצה עשויה לאויר כבר איפליגו ביה תנאי פ"ב מ"ה והלכה כר"ע דמתיר להדיא כי הכא י"ל דאשמועינן דמקריא מחיצה עשרה אע"ג דמשופע איהו וז"ש הר"ב ונמצאו המחיצות ר"ל אעפ"י שאינן מחיצה ממש:

שרשיו כתב מהר"י ואע"ג דבשרשין ליכא למיגזר מידי אפ"ה כל תשמיש שבאילן אסור וכו' ומש"ה מהדר תנא אאיסורא אע"ג דרישא להתירא משום דאיסורא רבותא היא:

ומחצלות מחצלות משמשת בין לפרצה ובין למוקצה ומשה שנאן בפני עצמן וכ"כ מהר"י וז"ל ופעמים שסוגרין את אלו במחצלאות את אלו דייקא:

הרע"ב ד"ה הדלת וכו' שאחורי הבתים וכו' עיין לקמן במה שהביא התי"ט דברי הראב"ד:

ד"ה וחדקיה כו' אינן קשורים וכו' אבל אם הם קשורים והיה להם ציר אעפ' דהשתא ליתיה נועלים בהן אע"ג דאין גבוהים מן הארץ:

תי"ט ד"ה מטלטלין וכו' שהיה ממולא וכו' ל"נ דלא נתכוון הר"ב לכך דא"כ חסר לו לומר דגם ימלא החלל שבין כל נוף ונוף אלא כיון שאלו הנופות מצילין על הארץ הוא דרך שיפוע כל האויר שיש בין נוף לנוף שפיר מקרי אויר שבין הנוף לארץ דאלת"ה הול"ל אויר שתחת הנוף:

ד"ה אין נועלין וכו' כ"כ הרא"ש וכו' אתה דע לך שרש"י פי' הדלת שבמוקצה רחבה שאחורי הבתים ומש"ה נקט לה משום שאין משתמשים בה תדיר ואין בע"ה חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי וקבועה אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ וכו' ומדבריו למד הב"י סי' שכ"ג דלא ס"ל כהראב"ד שהרי אחר שכתב הראב"ד כתב וז"ל אבל לא משמע מדברי רש"י שכתב ונקט דלת שבמוקצה משום דאין בע"ה חושש לעשות דלת תלויה כראוי משמע ה"ה לכל דלת שעשוי בענין זה אלא דנקט מוקצה משום דאורחא דמלתא בהכי ע"כ והב"ח תמה ואמר דאדרבה איפכא משמע מדברי רש"י שהרי הקדים ואמר משום דאין משתמשין בה תדיר והיינו לזמנים רחוקים דכתב הראב"ד ע"ע ואילו היה כדבריו גם הרא"ש היה לו לצרפו אל דברי הראב"ד כי מאי דכתב שאין משתמשין בה הוא טעם למה שאין בע"ה חושש לעשות לה דלת ולא לאפלוגי בין הכא לסתם אהל עראי ואפשר דמש"ה לא כתב הר"ב דברי רש"י כדרכו תמיד ועוד דמסכת ביצה רפ"ד אהא דתנן אבל לא בעצים שבמוקצה שם כתב הר"ב כדברי רש"י דהכא דאין נכנסין לה תדיר וכאן לא כתבו דאולי ס"ל כהראב"ד וא"ת א"כ לרש"י קשיא ההיא דפקק חלון ונראה שהוא ז"ל תיקון זה באמרו ואין בע"ה חושש לעשות לה דלת והטעם משום דאין הדבר של חשיבות ולפ"ז אי לאו דגבוה כל שהוא דיש היכר שהיא שם לדלת הרואה יאמר שנותנו שם לסתימה גמורה שהרי אם היה רוצה לסתמה לגמרי כן היה עושה לסתום בלוח מוטל בארץ וראה משפירש"י בחדקים שבפרצה קוצים שעשאם חבילות והתקינם לסתום בהם פרצה ופעמים שהוא פותחם ע"כ הרי שאלו החדקים סתמן לסתימה ולכן צריך שיהיו גבוהים כדי שיהיה ניכר שהכוונה לפתח וה"ה לדלת שבמוקצה דאי לאו הכי מחזי כבונה לא לעראי אלא לקבע כיון שהוא דבר בלתי חשובה הכל יאמרו שכוונתו לסתום לגמרי ולא לפתח:

ט לא יעמוד ק"ל אמאי לא קצר התנא וליתני לא יעמוד אדם ברה"י ויטלטל ברה"ר וי"ל דבעי לאשמועינן דאיירי אפילו בכלים שאינם צריכים ואפ"ה גזר ר"מ אבל לעיל מ"ד דתני טלטול משום דממשנה ו' שמעינן דיש חלוק בין צריכין לשאינן צריכין:

הרע"ב ד"ה לא וכו' המפתח אצלו וכו' ורש"י מסיים וז"ל וכן לא יעמוד אדם ברה"ר ויושיט ידו למעלה גבוה מי' ורחב ד' כגון מפתח חנות ומונח על גגו ויטול שם המפתח ויפתח בו החנות והוא גבוה למעלה מי"ד גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה:

ע"ש ואין הלכה כר"מ וכו' נ"ל דאיצטריך לפסוק ההלכה דאי לאו הכי ה"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו כדאמרן בפ"ה דכתובות ובב"מ:

תי"ט ד"ה שהיה וכו' אפי' במקום וכו' ואין להקשות א"כ ה"נ ניחוש בכל שיור דמשיירינן דהכא שאני דכולם צריכי לעשות פסחיהם במקדש דחיישינן שמא אגב טרדייהו יוליכו למקום המשוייר אבל קשה דלפי הדין אותו השיור יכולין לערב לעצמן כי דוקא כל העיר יחד אסורה לערב שלא ישתכח תורת עירוב אבל אלו לעצמן ואלו לעצמן מותר וכדכתב הש"ע סימן שצ"ב ואם כן היו יכולין לחלק את ירושלים לב' חלקים ויהיה מקום בה"מ באמצע דומיא דג' חצרות דפ"ד מ"ו ול"נ שבתחלה שהיתה יד ישראל תקיפא לא היו דלתותיה נעולות בלילה שלא היה להם פתח אבל אח"כ שיראו מאויבים היו נועלים הדלתות וזהו שפירש"י אבל עכשיו דלתותיהם נעולות משמע דמעיקרא לא ננעלו וכיון שכן היתה להם רה"ר גמורה ולכן לא ראו לערב אפילו בזמן שדלתותיהם נעולות שבמהרה תבנה ותכונן ויאמרו אשתקד מי לא ערבינה:

ע"ש ומעתה מפי' וכו' פי' כי גם הב"י תירץ דאינה כרמלית ממש אלא משום דלא עירבו והתי"ט מיישבו מפי' הרמב"ם גופיה דכתב דאין יכולה להערב כולה:

י ר"א ביבמות צ"ו מוכח דגרסינן ר' אלעזר:

רבי יוסי אומר ואע"ג דקי"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה