קול הרמ"ז מועד כו

ועל האמצע ולכן נבלעים במקומם אבל החריץ שהוא קמור אין מקום לשפכם אלא ע"ד פיו ולא יתפשטו בכולו והיינו דקאמרי רבנן דמקלחי להדיא ואיכא למיגזר שמא יאמרו ולעולם דרישא כרבנן ואין להקשות ממאי דאמרינן בגמרא כולה ראב"י וכדמייתי בסמוך התי"ט משום דההוא שינויא (הוא) ולא סמכינן עלה תדע דסתם גמרא מייתי ההיא ברייתא דכתיבנא לעיל בד"א וכו' ופירש"י דקאי אעוקה ומקשה אביי והרי שופכין ופירש"י וז"ל והרי שופכין הנשפכים לביב ארוך ק' אמה שיש בו שיעור להבלע בו וקאמרי חכמים לא ישפוך ע"כ ואם איתא דרישא ראב"י היא מאי מקשי מרבנן לראב"י והלא לר' זירא רבנן לא אשגחו בשיעור מקום בליעת (המים) וכדכתב רש"י גופיה התם לגבי ר' זירא אלא ודאי דס"ל לסתם גמ' דרישא לרבנן (נמי) אתיא וכך מוכח עוד מתירוצא דגמרא התם (פי' בעוקה בימות הגשמים) למאי ניחוש אי משום קלקול חצרו הא מיקלקלא וקיימא ופירש"י אבל גבי ביב בימות החמה אע"ג דיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומן איכא למיחש שמא יאמרו והרי בפי' דרבנן נמי סברי האי סברא דתיימי מיא בעוקה אבל לא בביב משום דמקלחי מיא להדיא:

ע"ש ולא פירש וכו' סתמו כפירושו שהרי במתני' דלעיל כתב דבד"א תיימי מיא וכ"כ הכא וחשיב לה כסתם ואח"כ מחלוקת:

יא וכן ב' כו' מקצתן מדקתני מקצתן משמע שכל עליה היא דמות מרפסת שיש כמה בתים בכל א' מהם ובזה תבין מ"ש הטור סי' שע"ז וגם הש"ע כתבו דאפילו עירבה א' מהן לעצמה וא' לעצמה את שלא עשו עוקה אסורין ועיי' בב"ח סי' שע"ז ע"ש מותרין וכו' הא קמ"ל אפילו שלא עירבו וכדכתב התי"ט למטה בשם התוספות. תי"ט ד"ה וכן וכו' לפי פי' הר"י ניחא דנקט דיוטאות וניחא גירסת וכן אבל לרש"י ולר"ב אמאי נקט דיוטאות ולא ב' בתים שבחצר קטנה וי"ל דאי נקט בתים הו"א דדוקא התם חיישינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר אבל בעליות דאיכא טרחא יתירה דהורדת הכלים למטה אימא לא ניחוש קמ"ל:

ע"ש תקרה מעזיבה רבה וכו' רכה תנינן בפ"ח דאהלות (מעזיבה) קנים וטיט מועט:

ע"ש ל"ג וכן וכו' אין שם הכרח דל"ג וכן כי פי' דכמו שאמר לעיל דאיירי בחצר פחותה מד"א ג"כ בכאן איירי הכי וצריכא למתני וכן דבלאו הכי הו"א דחצר דלעיל איירי דוקא בשאין שם אלא בית א' אבל אם יהיה ב' בתים אימא דלא סגי בד' אמות ושאפילו בחצר ז' אמות ליצטריכו עוקה קמ"ל וכן הרמב"ם גריס וכן בהדיא וגם הרא"ש גריס ליה:

ד"ה ואת וכו' וירדו לעוקת חבירו וכו' וכמו כן יחוש על לכלוך החצר שהרי בגמרא מוקמינן לה בימות החמה דבימות הגשמים לא בעי עוקה דמלוכלך הוא מן הגשמים והלכך לא גזרינן דיזרוק מן הדיוטא להדיא אל החצר אלא יוציאם וכו':

ע"ש וי"ל וכו' ק' דאמאי לא נגזור דלא ישפכם בדיוטא כי היכא דלא תתקלקל הדיוטא וכדכתב בראש דבור זה וי"ל כיון דטרחו לעשות עוקה לקיים דברי חכמים עוקתם מזכרת אותם ולא יחושו על קלקל הדיוטא משא"כ אותם שלא עשו עוקה כנז"ל א"נ י"ל דאותו שעשה העוקה כיון שיודע שלא יוכל לשפוך לתוכה אלא ע"י הדיוטא יתן איזה ביב בדיוטא או יעשה בה חריץ לשפוך לתוכו שופכין שירדו לעוקה ולא תתקלל הדיוטא:

ע"ש על העוקה הסמוכה וכו' סמוכה דוקא כי השתא אין חשש עליהם שיורידו הכלים למטה לשפוך בעוקא שהרי היא סמוכה אל תחת הדיוטא וכ"פ הר"מ וז"ל כשעשה בעל הדיוטא האחד עוקה והיא חפורה בחצר לצד שלו פ"ט מ"א כל גגות העיר יש לדקדק דהו"ל להקדים סברת חכמים דמחמירי טפי מר"מ והדר ליתני דר"מ ובתר הכי דר"ש דמיקל מכולהו אבל ניחא לפום מאי דאיתא במכילתין לקמן אר"י כשתמצא לומר לדר"מ גגין רשות לעצמן חצירות רשות לעצמן קרפיפות רשות לעצמן לדברי חכמים גגין וחצירות רשות א' קרפיפות רשות א' הן לדר"ש כולן רשות א' הן ופרש"י דחכמים ס"ל דדוקא גגות הם כבתים ואינם רשות א' מזה לזה אבל גגין וחצרות מותרים מזה לזה ואפילו מגג דיחיד לחצר רבים ולפ"ז נמצא דדוקא בגגות מחמירי חכמים טפי מדר"מ אבל במגגות לחצירות מקילין יותר ממנו והשתא אתיא שפיר בסדורא משום דכל גגות דקאמר ר"מ אע"ג דדיורים חלוקים מ"מ כל גגותיהם רשות א' ונקט גגות וה"ה חצרות וה"ה קרפיפות דרשות לעצמן הן ואהא קאי וחכמים לומר דדוקא בהנהו דכל א' רשות לעצמו הא גגות וחצרות הם רשות א' אבל לא קרפיפות דמחצר לקרפף אסרו רבנן וחדר"ש דייקינן הכא דאמר דגגות חצרות וקרפיפות רשות א' מכלל דרבנן פליגי עליה ואמרי דאין כולם רשות אחד ואסרי לקרקף ולפ"ז ר"מ מתיר בגגות ולא מגג לחצר ורבנן שרו בגג לחצר ורבי שמעון מתיר בכולם ואילו תני לדרבנן ברישא לא שמעינן הא:

או נמוך עמ"ש התי"ט ול"נ דכיון דטעם דר"מ משום תל ברה"ר הו"א דבנמוך מותר משום דתל אפילו בחצר ברה"י אסור ככתוב בעבר הב' ואיסור זה לא שייך בעומק דהא בור בחצר ממלאין ממנו ולפ"ז הו"א דר"מ מתיר מגבוה אל הנמוך קמ"ל:

הרע"ב ד"ה כל א' רשות וכו' דגגים כבתים משוו להו רבנן:

ד"ה ר"ש מיקל וכו' פי' דלא בלבד מתיר כר"מ מגג לגג אלא אפילו מגבוה לנמוך ולא די שמיקל כרבנן מגג לחצר אלא אפילו מחצר לקרפף דבהא אסרי רבנן וא"כ מיקל מכולם:

ע"ש דל"ל לר"ש וכו' ה"ה לרבנן:

תי"ט סד"ה שלא וכו' זה לשון הגמרא אומר היה ר"מ כ"מ שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות א' כגון עמוד ברה"י גבוה יו"ד ורחב ד' אסור לכתף עליו גזרה משום תל ברה"ר ה"נ (פי' בגגות) משום תל ברה"ר ובזה תבין דברי הר"מ שהביא התי"ט:

ב חצר גדולה מפרק קמא דף ט' נראה דגרסינן חצר קטנה שנפרצה לגדולה:

שנפרצה במכילתין דף ט' מוקמינן למתניתין בנכנסים כותלי קטנה לגדולה וכו' עיי' בב"י סי' שע"ד ובודאי אישתמיטה לר"ב ולתי"ט:

תי"ט ד''ה גג גדול וכו' אלא שלא וכו' לא ידעתי איך יאמר שלא פי' בהדיא שהרי כתב כמעקה שסביב הגגות ואדרבה יותר נכון לומר שבסתם גגות דיש להם מעקה עסקינן חדא דהכי סתמא דמלתא לקיים מצות ה' ועוד דאי סתם גגות לית להו מעקה לא הוי צריך לדמויי לחצר דממילא הוה ידעינן דאמרינן גוד אסיק אלא משום דסתם גגות יש להם מעקה אצטריך דמויי החצר לומר דבעי' היכר מחיצות לאפוקי הגג בולט כדכתב הרא"ש והזכירו התי"ט:

ד"ה וחכ"א וכו' קא מודית לן וכו' זהו לשון הגמרא ומיניה מוכח דר' אליעזר כבר קדם לגלות סברתו דאלת"ה מאי לישנא דמודית וכנראה בדברי התוס' דף צ"ג ד"ה חייב דר"א וז"ל והכי קמהדרין ליה רבנן אי אתה מודה וכו' קמהדרין דייקא ונ"ל דלישנא דמתוכה ג"כ משמע מקום המחיצה ע"ד שכתב הרא"ש בזו הסוגי' לענין הגהה שמצא בהרי"ף וכתב דמקום המחיצה קרי ליה תוכה (דלגבי) רה"ר (קרי ליה) תוכה אבל ודאי דאינו כ"כ מבואר ולכן אמר הגמרא דמשום רבנן נקט רבינו הקדוש או מי שסידר אותה משנה מתוכה וטעמא כיון דגם תוכה משמע מקום המחיצה ולעולם דר"א קדים ורבנן מהדרין ליה אי אתה מודה והשתא קשה אמאי לא נקטי רה"י כדנקט ר"א ותירצו התוס' בדבור הגז"ל וז"ל והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א ונקטי רה"ר משום דר"א דבר על מקום מחיצה שיהא ר"ה וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רה"י למקום מחיצה חייב אבל לרבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ואפילו שנפלו כל מחיצותיה נקטי רה"ר שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למינקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנה שהיה חצר אצלה א"נ להכי נקטי רה"ר והוכיח מתוכה [נ"ל דמתוכה] חלוק הרבה מרה"ר שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מרה"ר לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה"י לתוכה אין להוכיח דחלוק הרבה דאפילו אין חלוק אלא מעט מרה"ר פטור המוציא מרה"י לתוכה כיון שאין רה"ר ממש ע"כ:

ג תי"ט ד"ה אסורין וכו' לאו בחצר וכו' האי נפיש בטרחא דליכא מאן דמחלק בין חצר דיחיד לשל רבים דעירבו שהרי בעירוב נחשב דירתן כא' וכדכתב התי"ט גופיה רפ"ו משם הר"מ והא דפירש"י לעיל בשעירבה לעצמה בא לפרש שלא נחשוב דגדולה מותרת אף בקטנה:

ע"ש שהוא רה"י כמוהו וכו' טעם זה כתבו הרא"ש בפ"ק לא דמיא הך פרצה דב' חצרות שנפרצו זו לזו לנפרצה רה"י דכיון דמעיקרא רה"י גמורה והשתא רה"י גמורה והוקפה לדירה לא דמיא אלא לדיורין הבאין בשבת ע"כ:

ד הבונה בבא זו להודיעך כחן דרבנן ודגשרים להודיעך כוחו דר"י אח"כ מ"כ בהמאור:

תי"ט סד"ה וחכ"א וכו' ועוד דומיא דחצר דלא הוי מפולש דהא וכן בית קתני עכ"ל התוס' ובהא א"ש נמי למאי דלא נקט תנא בית ברישא ואח"כ חצר ואח"כ מבוי דהוי כסדר ולא למתני וכן בית:

פ"י מ"א הרע"ב ד"ה זוג וכו' מזוג איכא וכו' מכאן נראה דקשה על הטור דכתב בטור א"ח ל"ד דליכא בל תוסיף אלא ה' בתים לתפילין וי"ל שאין כוונת הטור להחליט שלאיש בל תוסיף אלא בה' בתים רק כוונתו למעט מי שמניח ב' תפילין דרש"י ור"ת מספק לצאת י"ח אליבא דכ"ע אבל לא שחושב להוסיף על מצות התורה כמו שמוסיף פ' ה' שהוא הוא הנז' בגמרא בענין בל תוסיף והטור נקט לישנא דגמרא וה"ה דעבר אבל תוסיף בב' זוגי תפילין ואחר כך מצאתי שהר"ב ב"ח כתב כך בסי' ל"ד ועיין במעדני מלך הלכות תפילין סי' י"ט וע"ע במ"מ הלכות לולב: