קול הרמ"ז מועד כה

וא"כ ישראל אוסר כי ליתא וגזרו עכו"ם אטו ישראל (וכך הוא האמת אליבא דמסקנא.) ואחר שהקשה אמאי קסבר וכו' והשיב לו התרצן לעולם כלומר אפ"ת דירה בלא בעלים ל"ש דירה ואפ"ה לא קשה מידי. ובזה א"ש נמי דלא הקשה לעיל באותו הדף ע"ב יתיב אביי וכו' עד דכ"ע דירת עכו"ם לש"ד וכו' והכא בגזרה שמא וכו' וא"כ כי ליתא אין לגזור דהוי גזירה לגזירה ואלמה תנן המניח וכו' אלא זהו אליבא דמסקנא דדירה בב"ע שמה דירה (וסי' דכ"ע אאמת קאי ולעולם לא קאי) וכל זה מוכח ממתני' דהמניח וכו' דיש לדקדק כמה דקדוקים. דהו"ל לקצר ולמיתני מי שהלך מביתו לשבות לבית אחר וכו' ואת"ל שבא להורות רבותא בנכרי דאפילו שהלך למרחוק ולא אתי ביומיה נמי אוסר ר"מ הול"ל מי שהלך מעירו לשבות בעיר אחרת ולמה פתח בבית ומסיים בעיר וא"כ תיבת המניח וא' עכו"ם וא' ישראל הוא יתור נפיש. אלא הוא הדבר אשר הכינותי ומכאן אני נוטל רשות לומר כנ"ל. והמסדר סידר כאן כל פסקי דינים יחד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והתחיל בהמניח את ביתו כלומר שלא הלך למרחוק רק שהניח את ביתו אף ששבת באותו עיר בבית א' לרבותא אליבא דר"י שישראל אינו אוסר והלך ר"ל או שהלך לעיר אחרת כלומר למרחוק דלא אתי ביומיה (כי כן מצינו כ"פ שהוי"ו משתמש במקום או) לרבותא אליבא דר"מ אף שהטמא מחוץ למחנה מושבו כי דירתו כדירת בהמה ובדרך רחוקה ולא יוכל לבא ביום ההוא אפ"ה אוסר וע"ז קשה הלא הם שני הפכיים כיון שאין דירתו דירה ואינו אוסר אלא משום גזירה שמא ילמוד למה אוסר כי ליתא לזה הוכרח רש"י וסייעתו לפרש משום דדירה בב"ע שמה דירה. וגזרו עכו"ם אטו ישראל וכנ"ל (ואגב אשמועינן עוד רבותא אליבא דר"מ א' עכו"ם וא' ישראל כלומר אע"פ שין שם אלא ישראל א' ומשום שהוא רבותא אליבא דר"מ לכן לא פתח א' עכו"ם וא' ישראל שהניחו את ביתם וכו' ודוק היטב) וא"ל א"כ למה אמרו כלל כל דירת עכו"ם כדירת בהמה דסוף כל סוף אוסר בין דאיתא משום ילמוד ובין דליתא דאטו ישראל נ"מ דל"ת דאוסר משום דס"ל דירת עכו"ם שמה דירה וא"כ תיהוי תיובתא לר"א:

ד"ה אצל בתו דוקא בתו וכו' וה"ה כל כעין בתו שודאי הסיח דעתו א"נ לאפוקי כעין בנו דודאי לא הסיח דעתו אבל בסתם נראה דאינו אוסר דר"ש סבר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה כמ"ש מהר"י:

תי"ט סד"ה רש"א וכו' פי' פסק זה דר"ש הוא מן הש"ס אבל מ"ש כר' יוסי אינו מן הש"ס ומחלוקת פוסקים הוא הרי"ף:

ו תי"ט ד"ה בין וכו' דל"ג וכו' לגרסת הר"ב א"ש דכיון דת"ק סבר מתוך אוגנו אפילו לא נוגע במים לא הוי ר"י מרוחק בסברתו ודוק וא"ש נמי לישנא דקתני לא תהא מחיצה גדולה וכו' כלומר כיון דלדידך די במחיצה ומשום גוד אחית הרי טעם זה ישנו בכותל:

ז תי"ט ד"ה אא"כ וכו' כת"ק דמתני' וכו' הא ליתא לא לרש"י ולא להרר"י דתרווייהו ל"ג תלת בבי ברישא מלמעלה ומלמטה ותוך אוגנו כמ"ש הר"ב אמנם י"ל דהר"ב פסק כרש"י שהוא ז"ל פסק כרב הונא דלמטה ולמעלה דקאמרי ב"ש וב"ה הכל בכלל האוגן ואינו צריך להשקיע במים וא"כ מ"ש הר"ב כאן בתוך אוגנו היינו למטה ולמעלה דלעיל ומש"ה כתב הר"ב במתני' דלעיל ואין הלכה כר"י ולא כתב הלכה כרשב"ג משום דרשב"ג לא בא לחלוק על ת"ק אלא לומר דמחלוקת דב"ש וב"ה הוא ודתרווייהו לא בעי להשקיע במים:

ע"ש דהא קי"ל וכו' האי טעמא לא שייך הכא דהא דפסק הרמב"ם כרשב"ג היינו משום דבגמרא שקלינן ומפרשינן מלתיה ואיכא ב' פירושי דרב הונא ודרב יהודה ופסק הר"מ כפי' דר' יהודה וכ"כ הרי"ף דסוגיין כרב יהודא ועוד דהא דפליגי אמוראי בכללא דכ"מ ששנה רשב"ג היינו היכא דקאמר סברא דנפשיה אבל הכא לא קאמר אלא דמחלוקת דב"ש וב"ה היא:

ע"ש גם הרי"ף ובגט פשוט דף רמ"ה:

ד"ה רי"א וכו' ור"י לטעמיה וכו' פי' דאי תני בהדיא כותל שע"ג ו וכו' לא הוה צריך הר"ב למימר דאזיל לטעמיה ולפי גירס' נראה דהר"ב מכוין למה שכתבו התו' דלא הוי מעשה לסתור דאמילתיה קאי והיינו דקאמר דאזיל לטעמי' אבל מ"מ י"ל דמצי גריס לה משום דשאני כותל זה מדעל הבור שמתחלה נעשית לחלק הבור שישאר חציו בחצר זה וחציו בחצר זה ומפני זה תני לה ר"י בלישנא דהרווחא לא תהא מחיצה וכו' אך הכא נעשה הכותל לקיר החצר והו"א דלא תיהוי מחיצה וכו' ולכן אמר תדון גם זה משום מחיצה והיינו מטעמא דמחיצה תלויה והיינו טעמיה דר"י שאמר הר"ב אבל ת"ק סבר (וכדכתב הרר"י) דמחיצה תלויה מהני בבור משום דנראית שנעשית המחיצה בשביל המים אבל כי האי שנעשית בשביל החצר לא מהני למים ע"ע בהרר"י:

ד"ה אמר ר"י וכו' דאפ"ה קושיא וכו' תימא לי וכי נעלם מרבותינו התוס' סברת התי"ט אך האמת דאינהו ז"ל שפיר קאמרי דאי לא דר"י קאמר מילתיה לעיל לפי מאי דסבר דבכותל תלויה סגי לא היה מתחיל במעשה שהיה שאין זו דרך המשנה אלא בתחלה אומר התנא סברתו ואח"כ מסתייע ממעשה רב וכדלקמן גבי נגר שיש בראשו גלוסטרא דתחלה קאמרי תנאי סברא דנפשייהו ובתר הכי מייתו עובדא לסיועא וכן ברפ"ק דסוכה מ"ז:

ד"ה שלא וכו' דאטו חמירא וכו' י"ל דשאני בור שבין ב' חצירות שיש בו רשות ב' כאחת משא"כ באמה כי כשנכנסת בחצר תולין בה רשות המבוי או הכרמלית תדע שהרי כשהיה עמוקה יו"ד ורחבה ד' לא אסרינן לה אלא מפני שהיא רשות לעצמה וחשובה כרמלית כדכתב הר"ב לעיל ולא מטינן בה משום טלטול מרשות לרשות ח גזוזטרא אין להקשות דמ"ש גזוזטרא שעל המים דסגי לה במחיצה תלויה ואמרי' גוד אחית מאמת המים דבעינן מחיצה שקועה במים טפח וכדכתב הטור סי' שנ"ו די"ל כמ"ש התוס' דף פ"ז ב' ד"ה אלא א"כ דהקשו מדאמר בהזורק דף ק' ספינה מוציא ממנה זיז כ"ש וממלא ותירצו דהתם איירי בלמעלה מי' דהוי מקום פטור והכא אפילו יהיה למעלה מי' גזרו אטו פחות מי' וא"כ כיון דרובא דנהרות אינהו למעלה מי' דהוי מקום פטור ולא מטינן בה אלא משום גזרה די לנו בגוד אחית וכיוצא בזה כתב הב"ח לתרץ קושית הרר"י שהקשה למה לא ניחוש בגזוזטרא דילך הדלי לברא ע"ש סי' שע"ג:

מן המים הרר"י פי' בספינה וק' מההיא דהקשו התוס' כנז' בגליון הנוכחי ועיין בר"ן בהזורק גבי ההיא מימרא דספינה מוציא זיז וכו':

הרע"ב ד"ה זו למעלה מזו וכו' פירש"י הכא אפי' זו כנגד זו ובדף פ"ד פי' שאינם מכוונות זו כנגד זו אבל הר"ב נראה דמפרש כהרמב"ם שהן מכוונות והטור כתב כרש"י דדף פ"ד:

ד"ה עשו וכו' שתיהן אסורות וכו' פי' אפילו למלאות דרך העליונה. תי"ט סד"ה בין וכו' ועי"ל דמתני' דייק עשה לה מחיצה וכו' ולרש"י תרי המחיצות הן בגזוזטרא כי אם יעשוה למטה על המים לא מנכרי לה:

סד"ה וכן וכו' גם הרא"ש ל"ג וכן:

ד"ה עשו וכו' וכ"ש עשו וכו' פי' ומש"ה לא צריך למתנייה דכ"ש הוא וגם לפי' הר"ב בבא דעשו לעליונה דפי' דאיסורא הוי משום דהוו שותפים ה"ה לעשו לתחתונה אבל לפי מ"ש אעפ"י שאין לעליונה שותפות מטעמא דכתב הוי ענין אחר ולא אתי בכ"ש ולא בה"ה ותנא לא בעא למתנייה משום דעשו דקמייתא משמע בשותפות ולא רצה לשנות מציאות חדש וסמיך אמאי דתנן פ"ו מ"ט דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה:

ע"ש לא כתב וכו' איברא דלא כתבו בפי' אבל מדבריו יש ללמדו דכתב אבל אם שתיהן בתוך עשרה אפילו עשו שתיהן לעולם אוסרות זע"ז משמע טעמא דכשעשו שתיהן אסורות משום דהוי בתוך עשרה הא למעלה מי' מותרות ואע"ג דלהרמב"ם מיירי דשתיהן מכוונות זע"ז וכדכתב הב"י וגם רש"י כתב הכא במתניתין זו למעלה מזו אפילו זו שלא כנגד זו ונראה דמתני' מיירי גם במכוונות וא"כ י"ל למה לא תאסור העליונה על התחתונה כיון שגם היא ממלאה משם וכדכתב הר"ב גבי עשו לתחתונה ולא לעליונה נראה דשאני התם דצריכה העליונה למחיצות התחתונה אבל הכא דלא צריכה אליה לא חשובה לגבה וכדלא נעשית דומיא:

י אפי' גג פי' והחריץ מהלך בכל הגג או בכל החצר וכפירש"י דף פ"ח ע"ב אפי' ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר וכ"כ עוד בפי' המשנה והא דלא תנן אפי' ביב מאה אמה משום דהו"א שהוא ארוך ק' אמה ברשות הרבים:

ע"פ הביב פי' ל"מ ב' ע"פ הביב אלא אפילו א' באמצע הביב תי"ט ד"ה וחכ"א והרואה אומר וכו' ק' דאמאי לא מטו בה משום דהוי פסיק רישיה וי"ל כדכתיב בעמוד הנוכחי:

ע"ש ובעי דליפקו וכו' עוד כתב וז"ל ובעי דליפקו כדאמר בגמרא שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח בשבת ע"כ ושם בגמרא כתב אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרה"ר וכו' וא"כ דעיקרא דמילתא משום גזירה אמאי ארכבה (ל) רש"י נמי על טעם דקיום מחשבתו ונראה דהאי ובעי דליפקו הם דברי הרואה שיאמר פלו' זה שפך סמוך ליציאה ובעי דלפקו לרה"ר ואתי למשרי לזרוק להדיא אבל אי לא הוה האי טעמא דיאמר ששפך סמוך ליציאה לא הוה אמר דבעי דליפקו דשמא דסבר דלבלעו בכל אורך הבית וליכא פסיק רישיה:

ע''ש כללא הוא וכו' הרא"ש כתב בר"פ מי שהוציאוהו משם ר"ת דדוקא מנין ק"כ הלכות הוא דקי"ל כראב"י ע"ש ומש"ה כל היכא דאיכא איזו הוכחה דאין הלכה כמותו לא פסקינן כוותיה והכא איכא הוכחה מדמייתי ברייתא תנא בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ולהרמב"ם קאי דלא ישפוך ע"פ הביב וכדכתב המ"מ וה"ק בד"א דלא ישפוך ע"פ הביב בימות החמה וכו' ומהא שמעינן שפיר דס"ל לגמרי דהלכה כרבנן ואפילו לפירש"י דפי' דברייתא קאי אעוקה לדידיה נמי יש הוכחה מדהקשה אביי והרי שופכים וכו' ומדהקשה מדברי חכמים ש"מ דהלכתא כוותיהו:

ע"ש מ"מ יכולין וכו' יש לדחות דשאני חצר דיש מקום לשפוך השופכין על הצדדין