קול הרמ"ז מועד כד

ד"ה כל וכו' בחצר תל וכו' ואיירי דוקא שהוא של שניהם של בני החצר והמרפסת דאילו הוא של א' מהם אין האחר יכול לאוסרו עליו כ"כ הב"ח בשם התוס'. ד"ה חולית וכו' דומיא דסלע וכו' ובהכי דייקא דלא קתני בור וחוליתו גביה יו"ד כדתנן בפ' בתרא מ"ז דהתם איירי בבור מלא מים אבל הכא גם הבור חשוב כאילו כולו חוליא פי' עפר כדאמרינן אין הבור מתמלא מחוליתו:

ע"ש כיון דכי חסרא וכו' משום דהוי למרפסת בשלשול ולבני חצר בזריקה דאסור דשניהם תשמישן קשה:

תי"ט ד"ה ואנשי וכו' ע"פ שיטת הש"ס וכו' אי משום הא פי' קמא לא בטיל שהרב יסבור בפי' התוס' כההיא אוקימתא דלאותם הדרים במרפסת דכתבו שר"ל שפתחי עליות תוך עשרה למרפסת ע"ש וגם הטור מפרש מרכסת סתם שלא כתב אלא מרפסת שהוא דרך לעליות שפתוחות לה והערוך כתב מרפסת פי' האויר המסובב וכו' עד ומעלות עולות בעליות וכו' ונ"ל דמרפסת מל' הרופס שר"ל מקום הדריסה:

ד"ה ששכחו וכו' ששכחו לאשמועינן וכו' שכחה מצויה מכמה לקט שכחה שיש בפ"ו מ"ז ח' ט' יו"ד ור"ת דהתם תני שכח לגבי אותם שעירבו ה"נ נימא הכא שאנשי חצר עירבו לעצמן בחצר ולא עירבו עם בני מרפסת וכמו כן בני מרפסת שכחו ולא ערבו עם בני חצר אבל מאן לימא דכל א' יערבו לעצמן א"נ התם אמר שכח לגבי הנהוג תדיר שכל בני החצר מערבים לאותו היום שכח א' מהם ולא עירב כדרכו וה"נ נימא הכא דלא עירבו כדרכן:

ע"ש ואח"כ כשזכרו וכו' זה אינו מוכרח אלא ר"ל כשיצא מבית האסורים לא זכרו וגם אח"כ שכחו עד עת בא דבר כו' ול"נ דהראב"ע לא זכר בפה וישכחהו בלב והכי גרסינן בזכור אל תשכח בעמלק:

ד"ה פחות וכו' וה"ה אם וכו' זה פשיטה הוא דפחות מכאן הוא אפילו אין המרפסת גבוהה יו"ד טפחים מן החצר דהוי לזה בנחת ולזה בנחת משום דהוו להו ב' שולטים בו וכ"ש אי הוי למרפסת בקשה ועוד דהיינו סיפא במופלגת דאסור אף לחצר דלשניהם בקשה ולא ידענא מקמ"ל התי"ט:

ע"ש דהשתא נמי וכו' אע"ג דבעלמא דינא תני האי נמי לא דייק דהכא קיימינן בפחות מי"ד דניחא לחצר ונותנין אותו לחצר דכל שהוא בנחת לא' מן האחר נותנים אותו לו וכ"כ הטור:

ע"ש דכיון דלשניהם וכו' הדין אמת אבל אינו טעם מתני' דהכא דבהדיא מקשינן פחות מכאן לחצר אמאי לזה בפתח ולזה בפתח (וכל תשמיש נוח קרינן ליה פתח) ומשני מאי לחצר אף לחצר ע"כ והרי דמיירי בשניהם בנחת דשניהם שווים אוסרים זע"ז ומשום דהתי"ט הבינו כמ"ש לכן הקדים וה"ה אם המרפסת גבוה וכו':

ע"ש אפילו לא עירבו וכו' פי' לא מיבעיא כשעירבו החצר והמרפסת אלא אפילו לא עירבו לא בינם לבינם ולא אלו עם אלו אבל אם עירבו כל א' לעצמן לא משום דשכיחי כלי דבתים בחצר ועיין ר"פ כל גגות:

ד"ה חוליות וכו' לטלטל בשבת צריכא וכו' ואי תני סלע ולא בור הו"א דבור לא משום גזרה דמליא פירות. ע"ש וא"ת מ"ש וכו' תימא דשנא ושנא דדוקא לבהמה מניחין לאכול משום דלא ממעיטא משיעורא וכדכתב הר"ב שם וכתב דקושית התי"ט היא אמאי דס"ד דבבור לגזור זמנין וכו' והקשה ע"ז דא"א לאסוקי כך אדעתין דא"כ אף לעיל לגזור דלמא ממעיט ליה בור הא ל"ק כלל דהכא הוי ס"ד למגזר משום דהתם הוא המשתמש בו תמיד אבל מבהמה לאדם לא גזרינן וכ"ש דהאי קושיא מקשינן בגמרא אהא דקאמר התם רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל ומקשינן ולאוקמי שרי ופירש"י ולאוקמי בהמה על התבן שרי בתמיה ולא גזרינן דלמא שקיל בידיה וכו' ומשני דקאי לה באפה והיא אזלה ואכלה. ד"ה בד"א וכו' וק"ק וכו' וי"ל דעיקר קושית הגמרא דל"ל בור וסלע הוא משום דתנא תני להו באפי נפשייהו דאי הוה כייל להו מעיקרא לא הוה ק' מידי דאורחיה דתנא למתני כמה מילי מילי אבל השתא דתני סלע באנפי נפשה לאשמועינן מאי דלא שמעי' בכל שגבוה דרישא דהיינו דבעינן מילתא דלא חסרא כגון סלע ק' לן למה חנה לבור ומשנינן אצטריך לאשמועינן דלא נגזור:

ד בבית שער כתב הר"ב מקום סמוך לשער החצר וכו' נראה שר"ל בית שער דחצר דיחיד ודרבים וכמ"ש מקום דרגילים להושיב וכו' וכוונתו דדוקא בבית שער דחצר הוא דל"ש בין רבים ליחיד לאפוקי דיו"ד בתים (כר' יוחנן בש"ס ד' ע"ה ע"ב) וכמ"ש התי"ט דכיון דלאו שומרים נינהו הח' בתים החיצונים בעינן דיהיה בית שער לרבים דהיינו ב' הפנימיים ואפשר דמש"ה כתבו רש"י והר"ב על בעל החצר לאשמועינן דאפילו של יחיד הוי בית שער וטעמא משום דהוי שומר והוי כדירת עראי טפי מיו"ד בתים ובזה יש טעם יפה לדרבי יוחנן דיו"ד בתים ממלת עליו למדנו דאפילו ביחיד בבית שער דחצר. הרע"ב ד"ה והדר שם אוסר עליו וכו' קשה דכ"ש אם לא היתה שאולה מבע"ה אלא מאחר שאינו דר באותו חצר וי"ל דכוונתו אפילו השאיל ומלשון שם הכריחתו לאוקומי בשאלה דשם קאי אבית התבן וכו' דרישא שודאי איירי בשל בע"ה והשתא מ"ש ר"י אם יש תפיסת וכו' מיירי דוקא בשאולה או שכורה מבע"ה כדפסק הש"ע ש"ע וז"ש אם יש שם פי' דוקא דוגמא דההיא:

ד"ה אם וכו' דברים הנטלים וכו' אפילו כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו נקרא דבר הניטל ולאפוקי דבר שאינו כלי וכדתניא בברייתא ועששיות שהן חתיכות של ברזל וכן כתב המ"מ פ"ד מה"ע:

תי"ט ד"ה ומרפסת צריכין וכו' מלאכה שאינה צריכה היא דאף לעיל לא מיירי שדרין בכל המרפסת ושהיא קרויה כולה בתקרה אלא שחלק ממנה מכוסה לדירה וחלק אחר בלי קירוי והוי כמרפסת דהכא וע"כ לפרש כן שהרי הר"מ כתב פ"ד דה"ט כמ"ש התי"ט לעיל אהא דמרפסת דלעיל דכלים ששבתו באותו תל או עמוד מותר לטלטלם מן החצר למרפסת משום דהוי בכלל גגות וחצרות וקרפיפות דר"פ כל גגות אליבא דר"ש דהלכתא כוותיה ואי מרפסת דלעיל כולו בית דירה הוא הרי הוא בית גמור ואי משום דבני עליות דורסין בו גרע כחו תיפוק ליה דהוא ב"ש ומאי אירייא משום מרפסת אלא ודאי דאיירי בחלק המרפסת הבלתי קרי ובנוי אלא דהוי כאכסדרא וכ"ש לפי' התוס' שכתבתי לעיל גבי הדרין במרפסת דאיירי שפתחי עליות אינן גבוהות עשרה:

סד"ה תפיסת וכו' דתרתי בעינן וכו' והכי מוכח בגמרא דאמר ה"ד תפיסת יד כגון חצירו של בונייס ופירש"י שהיה עשיר גדול ומשאיל בתים שבחצרו לאחרי' יהיה לו כלים בכולם וודאי שהיה מתנה עמהם לשיירם שם ותמהתי איך לא הביא התי"ט ראיה מן הגמרא:

ד"ה אינו וכו' וק"ל וכו' גם אני הרגשתיה כשקריתי דברי הר"ב וי"ל במה שכבר כתבתי לעיל דמלת עליו אצטריכא ברישא לאשמועינן דאע"ג דהוי שער דיחיד הוי בית שער משום דלא נעשה לדירה משא"כ ביו"ד בתים ואח"כ מצאתי חילוק זה בתוס' דף ע"ה ד"ה ור' יוחנן סבר והיינו דקתני אינו אוסר עליו פי' אפילו אינו אלא ב"ש דיחיד ועי"ל דמ"ש הר"ב עליו אינו אוסר אבל על אחרים אוסר כוונתו דתמיד הוא טפל לבע"ה אפילו כשיש אחרים בחצר וזה בכמה דברים שאם ינתן שם העירוב הוי כאילו ניתן בביתו של בע"ה ואינו צריך לערב גם הוא וברישא גבי ב"ש נ"מ דאם אין בע"ה בבית ב"ש שלו צריך לערב וא"נ אם שכח הבע"ה ולא עירב דצריך לבטל רשותו לגבי האחרים וכן של ב"ש מבטל לגבייהו ולא לגבי בע"ה:

ע"ש ועוד בש"ס וכו' קושיא זו הו"ל לאקשויי לעיל ד"ה והדר שם אינו אוסר עליו דפי' רש"י והר"ב על בעל החצר אבל ודאי דאינה קושיא דהא דרב יהודה לא קי"ל כוותיה ועי"ל דרב יהודה ס"ל דב"ש דיחיד אינו אוסר אבל נותנים בו עירוב ולפ"ז רישא דמתני' דוקא צריך הוא לאוקמי בדרבים אבל סיפא דרישא והדר שם אינו אוסר עליו מצי לפרשה אפילו ביחיד ודוק בדברי מהר"י ותמצא שברישא פי' בל' רבים ובסיפא כתב על בעל החצר בל' יחיד:

ה בעיר אחרת פי' שהיא בתוך התחום (ומטעמא) דר' יוסי שאין דרך וכו' ונקט עיר אחרת לדר"מ דאפילו בעיר אחרת שמה דירה:

ה"ז אוסר אם לא עירב מבע"י קודם שהלך רש"י דף מ"ז:

הרע"ב ד"ה הרי וכו' שמה דירה וכו' וכ"כ רש"י ותמיהה לי דבמכילתין דף ס"ב אמרינן בהדיא דר"מ סבר דירה בלא בעלים לאו שמה דירה וישראל דכי איתיה אסר כי ליתיה גזרו ביה רבנן ועכו"ם דכי איתיה גזרה שמא ילמד ממעשיו כי איתיה אסר וכי ליתיה לא אסר והכא עסיקינן דאתי ביומיה ופירש"י ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבא מטלטלי נמי אחר שיבא ולא מסקי אדעתייהו ע"כ ופי' זה מוכרח לפרשו כך וגם לגמרא ע"כ לאוקומי דס"ל דדירה ב"ב ל"ש דירה כי היכי דלא ליקשי מן ברייתא דמייתי התם מדר"מ דסבר דחצרו של עכו"ם אינו אוסר אם הלך לעיר אחרת וש"מ דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה ותמהתי איך אישתמיטתיה לרש"י כל אותה סוגיא ולפי ההיא אוקמתא סבר ר' יהודה דלא גזרו כלל לא בישראל ולא בעכו"ם ור' יוסי סבר דבעכו"ם גזרו שמא יבא דהכי איירינן דאתי ביומיה וגם המ"מ אשתמיטתיה סוגיא זו משום דאמ"ש הרמב"ם בעכו"ם שהרי אפשר שיבא בשבת כתב המ"מ דנראה דדוקא מהלך יום א' יבא והאי נראה לא צרכינן ליה דגמרא ערוכה היא זו וכדכתיבנא:

(הג"ה גם הלום אמרתי חלילה לי להוציא מתחת ידי כדבר הזה בלתי מתוקן על הראשונים כמלאכי אלהים עולים ויורדים לעומקה של הלכה והאירו לעיני כל ישראל אור תורתם בביאורם ובפירושם וגם אותו צדיק כדאי הוא להפוך בזכותו ולתלות חסרון ידיעה בספרא בצירא ובודאי היתה תשובתו בצדו על גליון ספרו והוא לא ידע כי לא השגיח במה הצד רק בשווין. ובכן יהיה לרצון לפני כל המעיין מה שהעליתי לפום ריהטא כי לא הרגשתי בזה עד שהגיע זמן לקרות להגות ולהגיה והנוגשים אצים לאמר כלה מעשיך זוהי המניע. קוצר אמרי מלהצניע. וכל המרבה לסתור ע"מ לבנות או להחזיק הבנין אשר בניתי הרי זה משובח. והנה בתחלה אתרץ בסוגיא הש"ס הנ"ל למה לא הקשה תיכף אחר תירוץ ל"ק הא דאתיא וכו' והתנן המניח את ביתו וכו'. אלא נ"ל דהמקשן ידע די"ל דירה בלא בעלים שמה דירה