קול הרמ"ז מועד כג

הר"ב והלא אפי' בכוונה דחד סגי וכמו מקמ"ל בגמרא דאי אמ"ל ערב עלי מהני והלא אפילו בלא אמירה סגי והול"ל ואם ערב לו מהני אלא ודאי דבעינן שיאמר בפי' ערב עלי כללו של דבר אינו רואה כלל פסקו זה שהרי סתם אדם האומר לחנוני זכה לי דעתן של שניהם אמעות ולאו כל כמיניה דכל חד לומר כך נתכוונתי דאמדינן דעת כללות העולם וצריך דוקא שיאמרו דבר מפורש כגון ערב עלי וז"ש הר"ב שלא נתכוון החנוני אלא המעות וכן מ"ש אח"כ בדעת הנותן לא תידוק מינה הא אם יש א' מהם מהני דאינו כן ולא מהמנינן לשום א' אלא סמכי' אדעתא דכ"ע:

ע"ש ומפני כן וכו' זה אינו דאפילו היה רש"י כותב בהדיא וזיכה ע"י אחר היו התוס' כותבין נגדו דהא סבירא להו דמ"מ לא מהני משום שהוא שלא מדעתו:

ע''ש אלא ע"י זכיה וכו' אתתמיטתיה מ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' עירובין סי' ב' וז"ל ואם אמ"ל ערב עלי במעה זו ה"ז לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו ע"כ והוי ממש כמ"ש הר"ב ס"ד ומודים והוי כאומר לו ערב לי דהתם לא צריך לו לזכות ע"י אחר אלא לקנות לו מן השוק וא"כ כיון דאמ"ל שיערב לו ר"ל שיקנה לו ואינו רוצה בשום פנים במתנת חנם והשתא נימא ליה לתי"ט טול לך מה שהבאת שהרי רש"י והר"ב דקדקו יפה בלשונם שכתבו אפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה וכו' דבאחרים לא כתבו לשון זכות אלא עירב משום דכיון שהם קנו היין או הפת במשיכה הוי להו תנוני שליח גמור לערב להם בשלהם משא"כ בבה"ב דצריך לו לזכות הוא בעדו ולא הועיל משום דמעות אינן קונות וכן בד"ה ומודים כתב הר"ב דכשא"ל זכה לי הוי כאומר ערב עלי והתם מני לערובי עליה בלא זכייה ע"י אחר אלא דקנה לו הפת ומשך בשבילו:

ד"ה ומודים וכו' ואני שמעתי וכו' וגם אנכי לא שמעתי ולא הבנתי דבריו דב' חלוקות בדבר הא' דאמר לו ערב עלי ור"ל זכה לי באופן המועיל כמו אלו האחרים דהיינו שא"ל שיקנה לו הפת וכיוצא והחלוקה הב' דאיהו לא אמר לו כלום אבל החנוני זיכה לו מעצמו דמועיל אליבא דהרא"ש אביו ז"ל וכמ"ש התי"ט בסמוך דמסתמא לא פליג על אביו ואי הוה פליג הו"ל לכתוב וא"א כתב וכו':

ד"ה שאין מערבין וכו' אמאי לא זכה וכו' נלע"ד לתרץ קושיא דכיון דנתן לו המעות גילה דעתו שאינו רוצה ליהנות משל אחרים דכסיפא ליה מילתא ק"ו ממאי דאמרינן לעיל גבי פרוסה דאתו לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה ואתה נותן פרוסה וכ"ש הכא דלימא אני ערבתי שלי ואתה משל אחרים ועוד ק"ל דלפי הרא"ש כשהן מערבין מילתא באפי נפשה הו"ל למיתני לעיל גבי כיצד משתתפין וכו':

ע"ש דאי קאי אנותן וכו' כבר ישבתי זה לעיל דטעמא דשאין מערבין קאי אף על המודים:

ד"ה אבל וכו' דשמא אינה וכו' אין להקשות דסוף סוף אינה חובה לו שהרי בידו לומר אי אפשי בעירובך דה"ק דאין לערב אדם אלא במאי דברי לן שהוא לרצונו אבל במאי דשמא לא יחפוץ בו אין מערבין אלא מדעתו דחיישינן שמא כשעירבו לא היה דעתו כדעת סתם העולם דאין חפצים בב' שותפים ואח"כ כשידע אחר שקידש היום שעירבו אכשר שיאמר רוצה אני ונמצא עירוב שאינו עירוב לכל בני עירי נראה דהוה סגי דלתני הרי זה לכל מי שילך לבית האבל וכו' דלמאי תני לכל בני עירי דאין סברא דמפיק בן עיר אחרת ששבת באותה העיר וי"ל דנ"מ למאי דתנן פ"ה מ"ו עיר של רבים ונעשית של יחיד אין מערבים את כולה בלא שיור והכא קמ"ל דהנ"מ עירוב חצירות או מבואות העיר אבל עירוב תחומין מערב על כולה בלא שיור דלא תימא לא פלוג רבנן:

וכל שקיבל לגרסא זו דל"ג מי אפשר דרמיז תנא דהמניח ודאי צריך שיאמר שמערב לדבר מצוה אבל כיון דקי"ל בש"ע דבדיעבד אפילו לדבר רשות מותר קמ"ל תנא כל שקיבל פי' כל מין אופן קבלה שיקבל איזה אדם מותר אבל מאן דסבר דאפי' בדיעבד לא שרי לרשות דהכי סבר בעל ה"ג כדכתב הטור גריס כל מי ומלת וכל לדידיה מפרש' דל"מ שקובל בפירוש אלא אפילו בסתמא שלא דבר כלום שפיר דמי וכן נראה שהיא דעת הר"ב שכתב וק"ל אין מערבין וכו' משתחשך אבל אי עירוב בין השמשות ערובו ערוב ש"ע סי' תכ"א וסייעתא להר"מ ורש"י:

תי"ט ד"ה מניח וכו' כדמשמע וכו' הכי הוא ודאי מדתני לכל בני עירי דמשמע שהוא מזכה אותם משלו וכן מאי דתנן וכל מי שקיבל דאי הוה משלהם מאי קבלה צריכה ואין להקשות ממ"ש הר"ב לעיל בשלהי פרקין ד"ה מערבין לאדם כשמערבים לו משלו וכו' דמשמע הא אינו משלו מערבין אפילו שלא מדעתו דמדעתו דהתם אין פי' שיודיעוהו דהא איהו ידע כיון שנתן את שלא אלא רצה לומר מרצונו והתם לא היה רצונו שיעשה שלוחו אבל הכא ר"ל שיודיעוהו לבד ובהכי לא ק' נמי דהא לעיל תנייה דצריך ידיעה אלא דשאני מדעתו דהתם מן ההודעה דהכא. ד"ה לכל וכו' וסייעתא וכו' נ"ל אי משום הא לא ליסייעינהו דהא תנן לעיל דבעירובי חצירות מערבין שלא מדעתו והיינו אפילו ליחיד לבדו ואי מערבין ר"ל בברכה וכי מספק יברך שמא אותו היחיד לא יחפוץ בעירובו ומאי דדייק דהול"ל אין עירובי תחומין י"ל דאתי למימר דלכתחלה הוא דאין מערבין הא בדיעבד עירובו עירוב כדפסק הש"ע סי' תט"ו ואי הוה תני אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה הו"א דאפילו בדיעבד אין ערובו ערוב:

ע"ש פי' אין מערבין וכו' אפשר דלדידיה נמי ר"ל אין מערבין לאחרים כלל אלא לדבר מצוה אבל ברגליו קנה שביתה אפי' לדבר רשות וכדכתב הב"י בשם הרשב"א דאלת"ה הא דמקשינן בגמרא ארב יוסף דקאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה פשיטא תנינן לבית האבל ומשנינן מ"ד אורחא דמלתא נקט קמ"ל הול"ל ממ"ד במתני' דתנן כשמערב באוכלין אבל ברגליו אימא שפיר דמי קמ"ל וזה נלע"ד ראיה טובה להרשב"א:

ע"ש ובעירוב חצירות וכו' ק' דאי עירוב בחצירות דוקא עדיין גזרתן קיימת במבוי ועוד דעיקר טעמא דהראב"ד הוא משום דעירובי חצרות הוא ממש גזרה לשלא יצא לרה"ר שפיר נאמר וצונו אבל דתחומים הוא שלא יצא לתחום דרבנן ואין כאן וצונו אבל אעיקר דסברת הראב"ד תמהתי דמנט"י והלל וכיוצא אמרינן וצונו ונלע"ד שסבר הראב"ד דהלל וכיוצא הן מצות דרבנן ומה שנאמר וצונו נסמוך אלאו דלא תסור אבל נט"י ועירובים מטו בה משום גזרת נט"י משום סרך תרומה:

ע"ש אפשר דמשמע וכו' אין משם שום הוכחה דהר"ב נקט עירובי חצרות משום דאמר בסוף דמזכים לו אפילו שלא מדעתו ואין זה בתחומין:

פ"ח מ"ב דר"מ הלכה כר"מ בחולה וזקן ועיין בהרא"ש ודע שבש"ע סי' ת"ט יש טעות במ"ש ואם היה חולה או רעבתן שיעורו ב' סעודות בינוניות דאין שיעור ב' סעודות לחולה אלא לרעבתן ועי' בב"י:

ד' סאין לא אמרינן בפי' רובע הקב וכר"ש מג' לקב משום דר"ש לא איירי בערך מה שנמכר וריב"ב מיירי בערך מכירתו לפי סתמן של חנוני דהא נותנים העצים משלהם ומשתכרים מחצה:

תי"ט ד"ה מזון וכו' מסייע להו וכו' מסייע שאין בו ממש הוא שהרי מזון ב' סעודות אלו אפילו ביין ובכל מיני תרגימא וא"כ ליקשי לכ"ע דליכא מ"ד דבב' סעודות דלילה ושחרית יהיה די בפירות אלא ודאי דהני סעודות על ע"ת סגי לן אי ליהוו כסעודות דחול אפילו בפירות די בהם:

ע"ש וי"ל וכו' ול"נ עוד דעיקר ב' סעודות הוא ליום שבת ולא בלילה שהרי מסתמא המניח עירובו בתתום בא ולן בביתו ולמחר הולך למקום שעירב תדע דטעמא דר"י משום דבשבת דאכיל ג' סעודות אינו מרבה לאכול וכדכתב הר"ב והאי טעמא לא שייך בליל שבת דאדרבה סתם כל אדם אוכל אז יותר מבלילי החול משום דממעט בע"ש כדי לאכול בליל שבת לתאבון ועי"ל דמסתמא דעת ההולך חוץ לתחום לדבר מצוה דעתו לחזור לביתו ומסתמא חוזר מבע"י ויעשה סעודה ג' בביתו ואולי שלזה כיון מהר"ר יונתן שכתב דכיון שיש שם שיעור סעודה לילה ויום נראה לכל שעוקר דירתו מן העיר וכמ"ש בטעם יפה:

ד"ה ר"י וכו' ג' סעודות וכו' בפ"ב דביצה בענין נשמה יתירה כתב רש"י וז"ל נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו ע"כ משמע דעצומו של יום גורם לאכול הרבה דלר"מ י"ל דהיינו בכלל דבסים תבשיליה והיא ע"ד מ"ש פי"ו דשבת תבשיל יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף ומש"ה אמרינן בגמרא דכר"מ ס"ל דאילו לר"י ק' הא דאמרי אינשי רווחא לבסומי שכיחא:

ע"ש שכל השותה וכו' עי' בב"י סי' רצ"א שיש גירסא אחרת במדרש זה ורבינו משולם שלח לו שהגירסא היא השותה בע"ש ועוד עניינים אחרים ע"ש:

ד"ה ריב"ב ונ"ל דלא תימא וכו' הא בודאי ליכא לאסוקי אדעתיה דהא בשיתוף מבואות דאמרינן כגרוגרת לכל א' ל"ש פת ול"ש פירות אבל הא דסיים בפת הוא משום דביה איכא פלוגתא דתנאי ונ"מ נמי למאי דאשמועינן בסיפא לבית המנוגע ולפסול גויה. ע"ש וכלים פי"ז וכו' שם קדים ר"ש לריב"ב עמ"ש שם:

דיה רש"א וכו' והקשה לי וכו' ק' זו מעיקרא ליתא כמ"ש הר"ב בכל שאר דוכתי ר"ל בענין איסורים כגון צירוף אכילתו ביה"כ ושהייה בבית המנוגע כי לכן סיים גם הוא באומרו ובעינן שישהא וכו' כדסיים רש"י וגם שכבר הזכיר ענין שהייה זו בתחלה חזר וכפלה בסוף וזו ראיה מוכחשת דאהא קאי ואדוכתיה שכך קים להו לרבנן דוקא בענין האיסורים:

ג לחצר ק' אמאי לא תני בהדיא אף לחצר וי"ל משום דאי מרפסת גבוה עשרה והחצר פחות מי' ודאי דאיהו לחצר דוקא ולכן לא פסיק תנא ותני אף לחצר משום דיש מציאות דלחצר דוקא:

חולית הבור וקמ"ל דלא נגזר מלא דברים שאסור לטלטלם אטו דשרו להטלטל ולפ"ז היא מתני' זו וא"צ זו אבל תנא הוכרח לאקדומי חולית הבור ולומר חולית הבור והסלע לאשמועינן בור דומיא דסלע. הרע"ב ד"ה מרפסת וכו' ובלבד שיערבו וכו' שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרי' סולם תורת מחיצה עליו ואינם אוסרים רש"י: