קול הרמ"ז מועד כב

תי"ט ד"ה מרובין וכו' כי י"ח בכלל המועטים וכן מוכח מדברי הר"מ פ"א שכתב כגרוגרת לכל א' וא' שהוא שיהיו י"ח או פחות וכו' וכ"כ הטור סימן שס"ח והיינו מזון ב' סעודות לי"ח והיינו י"ח גרוגרות לי"ח ונרא' דהיה מפורסם ביניהם שעור מזון ב' סעודות ולכך תנייה סתם והנה מ"ש הרר"י דנקט י"ח להודיענו כמה הוא ב' סעודות לא יתכן שאמר זה על המשנה שהרי העיקר חסר שלא הזכירה הסכום אבל בגמרא דאמר כמה מרובים מי"ח ולמעלה התם הוא דאמרינן אגב אורחיה קמ"ל כמה הוי ב' סעודות:

ד"ה מזון וכו' סעודת שבת וכו' אפי' לחול הוא דבר חשוב כדתנן פ"ח דפאה מ"ה:

ט הרע"ב ד"ה לא וכו' מכל מקום אין הלכה וכו' ואע"ג דבמכילתין דף מ"ו אמרינן ומנא תימרא שיש חילוק בין שיורי עירוב לתחלת עירוב ליכא למילף מהתם דמסתמא דסוגיין כר"י דהתם ולא בעינן לומר אלא דאיכא ההיא סברא בעולם והראיה דהתם איירי בתחומין והכא בחצירות ואיכא למימר דבתחומין דחמירי לא נחלק כן אלא דלא בעי לומר אלא דאיכא האי סברא בעלמא וע"ע למטה בהתי"ט במ"ש להר"מ ומאי דכתיבנא עליה:

תי"ט ד"ה אר"י וכו' אבל לפי האמת וכו' ק"ל דמנ"ל דפליגי וכ"ת משום דת"ק תני מוסיף לזה י"ל כמו שתירץ התי"ט בסמוך וי"ל דירצה להוסיף וכו':

ד"ה ולא אמרו וכו' הלכך איצטריך וכו' פי' הוצרך לשנות במשנה ט' בלשון עירוב שהוא מאי דאתי לן בה"ה במ"ח כי לא יכול לחלק בשיתוף בין תחלת עירוב לשירי עירוב:

י ככר הוא עירוב פי' דוקא בככר הוא דהוי עירוב גמור דאין חילוק בין זה לזה משא"כ אם יביא זה ככר וזה פרוסה דמנכר חלק זה וחלק זה וא"נ ר"ל הוא עירוב ותויך שלום שמערבים ומיוחדים בלבם ואח"כ רמז דין אחר דאפי' מאפה סאה שפרסו ממנה פרוסה לחלה דהו"א דלא מקרי חסרון זהו תיקונה קמ"ל דאפ"ה אין מערבים בה וה"ק בגמרא והוסיף מלת והיא לרמוז דין אחר דמ"מ דאם חבר ב' הפרוסות ולא מינכר חיבורה מערבים בה ואי מינכר לא והיינו היא ר"ל שניכר שהיא פרוסה דאי אמר ככר פרוסה הו"א אע"ג דחיברה ולא ניכר פריסתה קמ"ל והיא פרוסה פי' דבהדיא ניכר פריסתה:

הרע"ב ד"ה בכל וכו' ולפ"ז מלת בכל לא תתפרש כדרפ"ג אלא בכל פי' בין שלימה בין פרוסה וכן פירש"י דר"א פליג אר"י דאמר פרוסה לא קמ"ל בכל ע"כ ובזה מיישב בגמרא דאין משנה זו שנוייה פעמים דהכא אתא לדבר אחר שלא נשנה ברפ"ג וא"כ מערבים שבכאן בחצירות דוקא ולא בתחומין (וכ"כ הרמב"ם בפי' ע"ש) דהתם מותר בפרוסה ולא פליג ר"י ואפי' המזכה לרבים כדלקמן דפ"ח מותר בפרוסה וכדכתב ש"ע סי' שס"ו ולא ידעתי מאי קאמר הר"ב דאיירי בתחומים אם לא נאמר דר"ל ההיא דרפ"ג והכי משמע לישנא דומיהו דקאמר פי' לעיל איירי דוקא בתחומין מיהו הכא דוקא בחצר אבל קצר הרבה בלשונו וגם בפי' הר"מ תמצא דמלת בכל דהכא היא לכלול שלימה ופרוסה:

ע"ש מערבין בו לבדו וכו' לא ידעתי היכן מצא שהר"מ פי' כן בפי' כתב ורי"א כי עירובי חצירות לא יספיק בשום פנים אלא בשלימה ואפי' תהיה שיעור מעט וכו' ומנ"ל להר"ב שר"ל לכל בני החצר בככר באיסר לבד ושלא יצטרך ככר א' לכל א' וא' וכמ"ש עליו הר"ב המגיד פ"א מה"ע סי' י"ו שאמר בפי' כי צריך ככר באיסר לכל א' והכי מסתברא ואין לומר שגבו קמח מכל בע"ה כי השעור קטן לעשות כך תי"ט ד"ה ככר וכו' דהו"ל למנקט וכו' ולי נראה דלא הוי מצי למנקט הכי לפי מאי דקאמר לעיל פ"ו מ"ה מל' הרמב"ם שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי וא"כ איך היה יכול לומר ולא אמרו לערב במבוי אלא כדי שלא לשתכח את התינוקות כיון דהתינוקות לא משגיחין כלל במבוי:

ע"ש ערובי תחומין וכו' צ"ל מבואות דהתם בדף מ"ו פירש"י בתוס' (ד"ה שלא וכו') דשיתוף מבואות הוי משום שכחה אבל עיקר עירוב בתחומין הוא:

ע"ש אלא מלתא וכו' האי מלתא לא מלתא היא חדא דהעיקר חסר והוא שצריך עירוב אחר לשיתוף דלא הוזכר בשום מקום ועוד דמאי שייטיה דהאי עניינא לגבי פלוגתא דר"א ור"י ועוד דמפי' הרמב"ם מוכח דאינו בפני עצמו שכתב דזה העיקר שזכר דשלא לשכח את התינוקות הוא אמת דק' דמנ"ל לאמת עיקר זה וכי כל עיקרי המשנה אינם אמת אלא ודאי דכוונתו כמו שפי' הר"ב במ"ט כשאמר ואע"ג דטעמא וכו' וז"ש הרמב"ם אתה דע שהעיקר אמת אבל אין הלכה כר"י ומזל"ן דהר"מ מפרש דר"י פליג אדר' יהושע וסבר דעירובי ושיתוף שוים כגרוגרת אלא דחלוקי' בדין השיור דבשיורי עירוב מקילינן מן הטעם דהוא משום גזרה שלא לשכח ומש"ה דייק ר"י ונקט דוקא עירוב וכעין דכתב התי"ט לעיל ד"ה ולא אמרו ובהא ניחא למצוא טעם למה דלא פסק הר"מ כר"י דמיקל ונמוקו עמו משום דמסתמא פליג ר' יהושע עליה דכיון דרוצה פת שלימה לא יודה בשיור ונמצא ר"י מיקל בחדא בשיורי ומחמיר בעיקר העירוב דבעי גרוגרת ור' יהושע נמי מיקל דלא בעי גרוגרת ומחמיר דבעי שלם ופסק כוותיה בחצרות וכתנא דמ"ח בשיתוף:

יא הרע"ב ד"ה שאין וכו' כשמערבין לו וכו' צריך ליתן טעם למה המתין התנא ליתן טעם דשאין מערבים וכו' אחר ומודים כי היה נראה לאומרו מיד אחר לא זכו לו מעותיו וי"ל דמתניתין מיוסדת על ב' טעמים א' לא זכו לו מעותיו שחנוני לא נתכוון אלא על המעות וב' גם כוונת בע"ה שלא נתכוון אלא אמעות וא"כ לא היה יכול לאומרו אחר לא זכו לו מעותיו דאשרינן בכוונת החנוני אלא אחר אומרו ומודים בשאר ששם אזלינן בתר כוונת הנותן וכדפי' שנתכוון לעשותו שליח (ונעשה כאומר לו ערב לי ומינה טעם דבעינן כוונת הנותן והיינו שאין מערבין א"מ):

ע"ש אינן קונות וכו' זה נראה יתור נפיש וי"ל דבעי לפרש שלא מדעתו בב' ענינים ואופנים לאפוקי דעת ג' היא של הרא"ש דלדידיה שאין מערבין לאדם משל עצמו כשלא ידע כלום לא בתחלה ולא בעת הנחת העירוב אבל אם ידע כלום ה"ז עירוב ולרש"י והר"ב דאיירי בדמתני' נקרא שלא מדעתו שלא רצה אלא לקנות ממנו ור"ל שלא מרצונו וכדתנן אין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת ב' שר"ל מרצונם וגם כשלא סמך עליו שלא על דעתו שיעשה שלוחו והכ' איתנהו לתרוייהו וזהו שחזר וכתב הר"ב ומעות אינם קונות שהוא נגד רצונו וגם לא סמכה דעתיה נמצא מערב וכו' ר"ל מב' הבחי' נקרא שלא מדעתו:

תי"ט ד"ה ולנחתום וכו' צריך ליתן טעם למה הקדימה מתני' שיתוף דחנוני לעירוב דחצר ע"י נחתום וזה לפירוש הר"ב דבלאו הכי הו"א דלנחתום כולל לעירוב ולשיתוף והו"ל. פרט וכלל וי"ל דקמ"ל דאין סומכין על שיתוף דיין לעירוב וכדפירש הר"ב לעיל פ"ו מ"ב:

ד"ה לא כו' כתוב וזיכה ביו"ד וכו' יו"ד זה לגלויי בעלמא הוא שהיה די שיאמר הז' בחירק וכ"ש שלא יבא דגש אחר תנועה גדולה:

ע"ש אלא מעשה הוא דחסריה וכו' פי' מעשה הזכייה כי הוא לבדו אינו יכול לזכות לאחרים בחנם אם לא ע"י אחר כדתנן לעיל מ"ז והנה טעם סברתו הוא שכאשר זיכה לאחרים בחנם וזיכה גם לזה שנתן לו המעות לא יש הוכחה שרוצה לזכותו חנם דדלמא על המעות נתכוון אבל כשזיכה לו לבדו ע"י אחר הדבר מוכיח שנתכוון לזכותו בחנם דאלת"ה אמאי טרח טרחא בכדי אך ק"ל טובא חדא דממ"נ אי האי חנוני ידע דינא דמעות אינן קונות אמאי יכוון לזה בין כל אחרים לזכותו במעות דמלבד שהוא כוונה לבטלה עוד רע לאחרים שעמו דכיון שהוא לא זכה א"כ גם באחרים לא יועילם העירוב ואם אינו יודע הדין וחושב דמעות קונות א"כ כשיזכהו גם לו לבדו יכוין על המעות וא"ת דכשיזכה לו לבדו מעשיו מוכיחין דידע דינא התינח אם היה מערב לאחרים בפני עצמן ולזה בפני עצמו שאז הו"א דעשה כן לגלות דעתו דידע דמעות אינן קונות אבל כיון דזיכה לו לבדו ליכא הוכחה גמורה דאין דעתו למעות שקדם ולקח וא"ת וא"כ למה זיכהו ע"י אחר וליטעמיך כשמזכהו עם אחרים האמר תי"ט דדעתיה אמעות וחושב דקונות א"כ למה זיכהו כלל ע"י אחר מ"ש בע"ה מהחנוני עצמו דאין צריך לזכות כלל אלא ודאי שאין הוכחה ממה שזיכהו לבדו ועוד ק' דמכניס התי"ט נפשיה לחלוק על התוס' והרא"ש והטור והב"י שכולם סוברים דלא איירי רש"י ע"י אחר וכ"ש דלקמן בד"ה ומודים בשאר קאמר רש"י והלך וזיכה לו והתם א"א שר"ל ע"י אחר דהא קאמר שעשאו שליח ותו דאי איירי שבני המבוי והחצר נתנו מעות וקנו במשיכה הכא דכיון דאמר לכל האחרים משמע דקאי אלעיל ועוד דאמר שלא עשה כדרך המזכים ומשמע דלא היה מזכה כלל ע"י אחר לשום אדם ולפי' התי"ט הכי הול"ל לא נתכוון לזכות לו בחנם כדרך שזכה לאחרים ומה שהקשה לו דהול"ל שהרי לא זכה לאו כלום הוא דרש"י סבר דלא מהני כלל מזכהו ע"י אחר וכדכתב סד"ה שאין מערבים דבעה"ב לא סמך עליו שיעשה שלוחו וכמ"ש התוס' בסוף דבריהם הנזכר בסמוך ומש"ה כתבו התוס' על רש"י דבחנם כתב שלא נתכוון וכו' ומשום דר"ל לא נתכוון בדרך המזכים שהרי לא זיכה לו ע"י אחר ומשמע דהא אם זיכהו ע"י אחר מהני וזה אינו דלא מהני כדכתב איהו גופיה בדבור שאין מערבין והרב בעל ב"ם פי' שזה שכתב רש"י שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם וכו' לא קאי אחנוני אלא אבעה"ב ובאמת אין הלשון סובלת פי' והוא פשוט ומסיים הב"ח וז"ל שוב מצאתי למהר"ל מלובלין שכתב לחלק בין זיכה לזה ע"י אחר בהדי שאר בני החצר לזיכה לזה בפני עצמו (ע"י) אחר ואין לזה לא שורש ולא ענף בגמרא ע"כ והביא דבריו בשירי כה"ג וגם הוא סובר דנקיטי' כפירש"י ותוס' וכדכתב הב"ח:

ע''ש משמע דמהני וכו' קשה דא"כ אדתני ומודים בשאר כל אדם לפלוג בדידיה בין זכהו עם אחרים לזיכה לו לבדו דהוי רבותא מעליא דלא רמיזא במתניתין משא"כ חלוקת ומודים דנפקא לן שפיר מרישא דתנן דבחנוני לא זכה הא בשאר כל אדם זכה:

(הג"ה ול"נ דממילא נשמע רבותא זו כיון דבשאר כ"א אמרינן דהוא שלוחו לבד משא"כ החנוני דרגיל לזכות לכל בני המבוי ובזה מדויק לשון הרע"ב נעשה כאומר לו ערב לי):

ע"ש ואילו נתכוון וכו' ק' דאי בחדא סגי ליה א"כ מקמ"ל מתני' ומודים בשאר כל אדם דהתם איכא תרווייהו לטיבותא דהרי הוא כאומר לו ערב עלי כדכתב