קול הרמ"ז מועד כא

דרב דאע"ג דקי"ל כרכ לענין דבעינן ב' חצירות וב' בתים לכל חצר מ"מ בהא לא קי"ל כוותיה דבעי ב' חצירות חלוקות ושלא יהיו פתוחות זו לזו דהא סתמא דמתני' דלא כוותיה ועיין בטור סי' שס"ג:

ע"ש כלומר שני בתים וכו' ונקט ה' חצירות אגב מתני' דה' חבורות:

תי"ט ד"ה מפני וכו' דהכא טעמא וכו' ול"נ דמבואר זה במ"ש התי"ט לעיל מ"ז משם הר"מ דאין התינוקות מכירים מה שנעשה במבוי ודדוקא עיניהן תלויות בפת וכיון שכן י"ל דדוקא בשכח א' מבני החצר הוא דאמרינן דליכא למיחש לשישתכח עירוב משום דעירוב חצירות בפת ותינוקות מכירים מה שנעשה בו בחצר אבל במבוי דאין מכירין ודמיירי בנשתתפו ביין כדכתב התי"ט לעיל חיישינן לשכחה. ד"ה שהמבוי וכו' ונטר לה וכו' ול"נ דדוקא הכא קמ"ל רבותא דאע"ג דעירבו בחצר לא מהניא למבוי דלא תימא דכיון דשניהם כרה"ר ליהני מיהא עירוב דחצר למבוי דלעיל ובשאר דוכתא דמיירי בשיתוף היינו שצריך לחבר חצר ומבוי בעירוב ושאם לא יהיה עירוב לא יהנה מה שהם רה"ר לטלטל מזה לזה אבל היכא דעשו בחצר סד"א דיהנה למבוי ועי"ל כמ"ש הר"ר יונתן אהא דאמר רב דאין מבוי ניתר בלחי וכו' כמ"ש הר"ב ברישא דמתני' דדייק הר"י דמתני' מסייעתו דתנן דהמבוי לחצירות בל' רבים כחצר לבתים בל' רבים משמע דבעינן ב' חצירות וכל חצר ב' בתים ומש"ה תנייה תנא הכא לאשמועינן דפתוחות זו לזו לאו דוקא:

ט והחיצונה הא קמ"ל דאין דין בית שער לחיצונה:

הרע"ב ד"ה זו וכו' לצאת להר"ר והיינו זו לפנים מזו הפנימית לפנים מהחיצונה דאלת"ה הול"ל פתוחות זו לזו:

י הרע"ב ד"ה נתנו וכו' משתמשות בה כא' וכו' ולכך לא תני בהחיצונה להדיא למיתני מילתא בטעמא דהוו תרוייהו כחצר א' שאין א' רשאי להסתלק מחבירו:

תי"ט ד"ה שכח וכו' וי"ל וכו' ול"נ לתרץ במאי דאיתא בגמרא דהוה בעי לאוקמי מתני' כולה כר"ע דסבר אפי' רגל המותרת אוסרת ומותיב רבינא שכח א' מן החיצונה וכו' שכח א' מן הפנימית וכו' טעמא דשכח הא לא שכח שתיהן מותרות אלמא רגל שמותרת אינה אוסרת ורגל האוסרת אוסרת ר"ל דמדיוק בבא ח' דייקינן דרגל מותרת אינה אוסרת שהרי אם לא שכח א' מן החיצונה היו שתיהן מותרות ומבבא ב' דשכח א' מהפנימי מוכח דרגל אוסרת אוסרת ומב' הבבות נראה דמתני' דלא כר"ע והשתא י"ל דלהכי תנייה תנא לאוכוחי דלאו כר"ע היא:

ד"ה ואם כו' ולפ"ז אין בבא זו מיותרת דאשמועינן דבעינן יחידים דוקא בין בפנימיות ובין בחיצונה ולפי' הרי"ף דסבר דאם היו ג' חצירות ובכל חצר וחצר רק א' דאיסורים משום דרבים דורסין בחיצונה הא קמ"ל דאם היה דוקא ב' יחידים דמיעוט רבים ב' א"צ לערב:

פ"ז מ"א תי"ט ד"ה למעלה וכו' איתא בש"ס וכו' זה לשון הש"ס אר"נ ל"ש (דבעינן יו"ד) אלא בחלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין ב' בתים למעלה מי' נמי אי רצו מערבים א' ולא ידעתי איך הבינו התי"ט לענין ב' הבתים ובלי חצר דהא לעיל גבי ה' חבורות כתב דאם אין דיורים בחצר א"צ לערב ואין לחלק בין ב' בתים לטרקלין דהא התם נמי איתא חדרים ועליות דהוו להו כב' בתים תדע דהא גבי דב' בתים מיבעיא בגמרא בלול הפתוח מן הבית לעליה אי בעי סולם וכו' אבל קושטא דמלתא דהא דב' בתים אתמר לענין ב' חצירות וכגון דאין פתוחין לב' חצירות ויש כותל א' ביניהם שבו החלון לכך מוכח מדברי הר"ב דלהכי לא כתב אלא בית מקורה ור"ל בית אחד שבין ב' חצירות ומה שהקשה לסיוע ממ"ש הר"מ בפ' כל גגות אין בו ממש דהתם קאי הרמב"ם לפרש סוף דברי ר"ש שאמר אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ועל זה כתב שאסור להוציא דבר וכו' ור"ל דרי החצר כגון דב' חלוני הבתים או פתחי ב' בתים הם זה אצל זה דאסור להושיט מזו לזו דוגמת מתני' דהזורק בב' גזוזטראות שם בדיוטא אחת דאסור להושיט מזו לזו ובהכי מפורשים דר"ש שאמר א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות רשות א' לכלים ששבתו בתוכם ולא לכלים וכו' שר"ל שאין החצירות והגגות והקרפיפות רשות א' לכלים ששבתו בתוך הבית א"כ ע"כ דאיירי בהוצאה לחצר או מבית לבית דרך החצר ואי (כמו) דסבר התי"ט אין לו שייכות לדברי ר"ש וכ"ש דמנין לו לחדש גזרות לגזרות של שלמה וב"ד מה שלא נזכר בשום ספר והר"מ בפרט שכתב בחי' בהדיא דבעינן שישאר מקום ברשות כולם וכו' וכדהביא התי"ט בר"פ דלעיל וגם בפ"ג מה"ע הביא דין דגגות וחצירות וקרפיפות וסיים ומטלטלין בכולם בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית ור"ל שאין לטלטלם בחצר סוף דבר אין לנו אלא דברי הר"ם כפשוטן דבעינן רשות החלוקה לדיורין ושישאר מקום א' שיד כולם שוה כגון חצר ומבוי דוקא משום דהם כעין שוק ורחוב דדרסו בו רבים ובהם גזר שלמה וב"ד וכך הם ממש דברי הטור סי' שס"ו דכתב וז"ל והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרה"ר ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה"י לרה"ר ע"כ והרי בהדיא דדוקא בחצר הוא דגזרו משום דהוא רחוב מגולה לשמים אבל אין שום חשש מבית לבית דלא מיחלף כלל ועיקר עם רה"י ורה"ר וכדאמרינן בעלמא בכמה מיני גזרות כגון קשירה בקשירה מיחלף קשירה בעניבה לא מיחלף אלא דוקא גזרו במה שהוא דומה לר"ה בין שרבים דורסים בו ובין שיהיה מקום מגולה בלי תקרה דכוותיה רה"ר הוא גזרו וכמ"ש הרמב"ם רפי"ד דהלכות שבת ועיין סמ"ג מל"ת ה"ע (ועוד) בס' עבודת הקודש להרשב"א דף צ' כתב חלון שבין ב' בתים וכו' אפי' היה לול פתוח מבית לעליה אם רצו מערבין ב' ואם רצו מערבין א' הרי בהכרח דמיירי שיש ב' חצרות בין ב' הבתים או בין הבית לעליה דאם ב' בתים או בית ועליה לחוד איך שייך לומר שמערבים ב' או עם מי יערב כל א':

ב אלו עולין אמרינן בגמרא יש בו ד' עולין אין מעלין לו אין בו ד' אפילו מעלין נמי פי' מן הבית אל הכותל וה"ה נמי דמורידים מן הכותל אל הבית ובהכי צריכא מלת עולין:

מערבין ב' הטעם לזה מפני שיש עדיין חלקי שאר הכותל שנראה כמפסיקים בין ב' החצרות לכן אם רצו מערבים ב' וכדכתב התי"ט לקמן במ"ד בשם הר"ר יונתן:

ד זו כנגד זו נשנית משנה זו מפני חידושה דדוקא זכ"ז אבל שלא כ"ז או למעלה מזו לא:

ה ואלו מאכילין בש"ס מוקי' דקאי' לה באפה דאיהי אזלה ואכלה אבל לא יעמידנה בידו על התבן גזרה דלמא סכי לה בידים:

תי"ט ד"ה מאכילין וכו' ומצאתי וכו' אבל צרכינן ליישבו אליבא דכל רבוותא דלא מפרשי מתני' כהרא"ש ובכללם הטור ונ"ל דהתם מיירי במחיצה שנפרצה והוי בדיעבד אבל הכא דהוי לכתחלה למעט בידים לא התירו אח"כ מצאתי שר' יונתן אמר שאין אומרים הואיל והותרה הותרה לא בעירוב ולא במחיצה לכך נראה דמתרץ הר"ב שם פ"ט מ"ג ע"ע:

ע"ש ממעט ליה בע"ש וכו' ק"ל דהאי חששא רחוקה הרבה והיה נרא' יותר מרווח דחיישינן שמא עירבו ב' החצירות כל א' לעצמו לחדש א' או לשנה ואם יאכילו בחול יתמעט ולאו אדעתיה וכשתבא שבת אין עירובם עירוב:

ו כיצד הא דלא תנייה בעירובי חצירות אלא בשיתופי מבואות לרבותא נקטי' דל"מ בחצר שיש להם קירוב דעת זה עם זה אלא אפילו במבוי דרחיקי טובא:

הרע"ב בידו טפח וכו' נרא' דהא דסגי בטפח הוא משום דלא ליפוש טרחא א"נ להיכרא דהאי זכייה מדרבנן כי היכי דלא לימרו דקטן זוכה לאחרים מדאורייתא דהא שפחה עברית קטנה היא וזוכה לאחרים מדרבנן וכדכתב התי"ט בסמוך והא דכתב הר"ב ואומר זכיתי כתב הב"י דלאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט:

תי"ט ד"ה ומזכה לו וכו' דשאני התם וכו' אין טעם זה מוכרח למה שלא פי' הר"ב כאן כלום שהרי בפ"ד ממע"ש מ"ד דהוי כההיא דפ"ק דמציעא דזכייה לאב ולא פי' שם הר"ב כלום ונראה דהר"ב לא רצה להכניס עצמו במחלוקת משום דר"ח והראש לא חילקו מכאן למציעא וסברי דכל המשניות איירי באופן אחד ומה שנסתייע התי"ט ממ"ש התו' דף פ"ב אשתמיטתי' מ"ש הרא"ש דבעירוב איכא חנוך מצוה דאין מערבים אלא לדבר מצוה וא"כ אינו ענין לענינינו:

ד''ה ועל וכו' בלא בעלה ומסיים דגם זו סברת הרי"ף ואשתמיטתיה מ"ש הרי"ף בפ"ק דקדושין דבהדיא אמר דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ע"כ אבל צרכינן למיהב טעמא להרי"ף ולהר"מ דלא פי' כלום במשנתינו ונ"ל דסברא רווחת היא דכיון דהאשה בת. זכייה וקנין היא אם בעלה מתרצה שהיא תזכה לאחריה שפיר דמי דהו"ל כנותן מתנה לאשתו דהויא מתנה גמורה ואפי' פירות לא אכיל כדאיתא בפ' חזקת הבתים נ"א ב' משא"כ בנותן מתנה לעבדו דלא קנה העבד כלל וכדכתבו התו' בפ"ק דקדושין כ"ד א' מיהו צ"ע בח"מ רמ"ג דהביא המגיד שאעפ"י שמתנת הבעל לאשתו הויא מתנה מ"מ אם בעלה מזכה לאחרים על ידה לא זכו ומייתי ליה מדאוקים בנדרים דמתני' דהכא איירי כשיש לאשה בית אחר בחצר דמגו דזכתה לעצמה זכתה לאחרים:

ד''ה מפני וכו' וכתבו התוס' אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן וכו' כצ"ל:

ע"ש הוה סגי וכו' לא הוה סגי בטעמא דאין סמוכים עליו אליבא דרבי יהודה בן בתירא דמתיר בנשים (מקבלות פרס) ואסור בעבדים:

ז נתמעט אע"ג דעדיין לא הזכיר השיעור הוצרך לשנות זו המשנה מפני שהיא סיומא דמ"ו:

תי"ט ד"ה וצריך וכו' שבין ב' מבואות וכו' הראב"ד סבר דההיא אוקימתא אליבא דרבנן דר"ש פ"ד מ"ו דבג' חצירות כולן אסורות וכ"כ הר"ב המגיד:

ע"ש וכמ"ש לשונו וכו' עיין מה שאכתוב שם:

ח מזון ב' סעודות הא דלא תני י"ח גרוגרות בהדיא משום דמרובים דמתני' הוא י"ט דאז לא מגיע גרוגרת לכל א' אלא שיש חשיבות של מזון ב' סעודות וכדכתב התי"ט טעם למה שנקרא דבר חשוב: