קול הרמ"ז מועד כ

אמרום רבנן קמאי שהתקינו והר"ר יונתן פי' שאע"פ שגזירת תחומים היא מן חומרא שהרי מן התורה אין תחום לאלפים מ"מ לא החמירו על כ"פ אלא להקל כשיהיה ספק וה"פ דמתני' להרר"י שלא אמרו חכמים הדבר הזה של דין תחומין להחמיר בספיקם אלא להקל ולרש"י אינו טעם פרטי לתחומין אלא למד מן הכללות שכך היא הטעם של חכמים בכל גזרותיהם ותקנותיהם להקל ולא להחמיר ובא תנא למעט שלא נחשב שדינים אלו אמרום המתקנים הראשונים אלא אנן מקילים:

הרע"ב כעיר חדשה עיר היתה ביהודה ושמה חדשה כצ"ל והשאר נמחק:

ז חוץ לתחום האי חוץ לתחום ר"ל חוץ לעיבור של עיר וכדפי' הר"ב וכן נראה דמפרשו הר"מ דאינו ר"ל חוץ לאלפים אלא חוץ לעיבור של עיר הנזכר קודם ועי"ל דחוץ לתחום לא מיירי באותו הצד שאצל העיר שמניח שם העירוב אלא מיירי כלפי הצד שכלה בו התחום ור"ל שמניחו באופן שיאריך תחומו יותר ממה שהיה לו בלי עירוב ועכשיו שמניח ד"מ לסוף נ' אמה מן העיר מתרחק אז תחומו נ' אמה דחוץ לתחום שהיה לו מקודם:

אפילו אמה א' הרי"ף והרא"ש ל"ג אפילו אמה א' וכן משמע מדבריהם דל"ג ליה משום דמפרשי האי דנשכר ומפסיד כפי' הר"ב באלף אמה ומינה דגם הר"ב לא גרסי' דאלת"ה אמאי נקטי לה באלף אמה ולא פירשוהו באמה א' ולמאן דגרסי לה קמ"ל דאפילו אמה חוץ לעיבור עדיף חיליה להחשיך כל העיר כד"א אם העיר פחותה מאלפים שנבלעות בתוך התחום ולהרר"י עדיפא דס"ל לא נחשבה העיר כלל מן החשבון וכדכתב התי"ט בסמוך:

הרע"ב ד"ה לא וכו' שהרי בלא עירוב וכו' פי' כן משום דולא כלום משמע (כדלעיל) פ"ד מ"ז דאינו יכול להלך עד המקום שרצה בעירובו דהיינו אלפים אמה ממקום רגליו אלא לא יזוז ממקומו אבל הכא ר"ל לא מועיל ולא מזיק דבלאו הכי הולך עד אלפים משם ולע"ד יותר נכון לפרש לא עשה כלום שם בסוף התחום רצונו לומר שהמניח עירובו בשדה אין לו אלא ב' אלפים לכל רוח ברוחב ד"א ועוד ד' טבלאות דאלפים על אלפים בקרנות ועיין בהרר"י אבל מי שמניח עירוב בעיבור כאילו לא עירב ויש לו תחום נגד כל מדת העיר ברוחב וגם הטבלאות דאלפים על אלפים בקרנות כדתנן לעיל פ"ד מ"ח ואולי שלזה כיון הר"ב במ"ש וכל העיר לעיבור נחשבים לו כד"א ור"ל שיכול לילך בכל רחבה וארכה העיר היא ארוכה יותר מאלפים ולא נאמר שתכלה מדתו בחצי העיר:

תי"ט ד"ה מותר וכו' ולא דמי לדתנן בפ"ד וכו' עמ"ש שהוא מעין מה שכתב כאן הרר"י דמשום פשיעה מטו בה התם אבל הכא שלוחא הוא דעוית ולפ"ז נקט לבנו לרבותא דאפילו לבנו מצי אמר לתקוני שדרתיך:

ח הרע''ב חוצה לה וכו' דאי ס"ד מדת העיר סליק להו [פי' שימדדו את כולה] מאי אתא לאשמעינן פשיטא דעד אלפים יכול להלך רש"י ט תי"ט ד"ה ולמודד עד בפ"ד ואני אומר דקאי אכל מקום דתנן במתני' יש לו אלפים אמה ולא ידעתי מי הכריחו לתי"ט לאסמוכי לההיא דפ"ד דהיא לר"מ דלית הלכתא כוותיה ושמא כוונת התי"ט לומר ששם באותה משנה דפ"ד מפרש אופן המדידה דהוא בפסיעות הבינוניות כדכתב שם הרר"י אבל מאי דצריך להבין מאי קמ"ל האי סיפא דכבר אשמעינן בעיר קטנה לעיר גדולה ושמא י"ל דמצינו דהקילו רבנן להולכי דרכים יותר מבני העיר וכגון לערב בפה כדלעיל פ"ד מ"ז וא"כ סד"א דדוקא מעיר לעיר הוא דאמר שתכלה המדה בחצי העיר משום דיש להם מנוח בביתם אבל בסתם שובתים בשדה דנותנים להם אלפים הו"א דנקל להו ליתן להם המערה כד"א כדי שיוכלו לילך משם לאיזה ישוב הסמוך לה או משום דאפשר שתכלה מדתם באמה ראשונה שע"פ המערה ושם קשה ללון מפני הרוח והחיות ולכן אימא דנקל להו קמ"ל ולמודדים לכל סתם מודד שאמרו נותנים לו אלפים הכל שוים בזה שאפי' במערה סוף מדתו כלה וזהו שעור מלח כלה:

פ"ו מ"א הדר וכו' הא דלא מקצר ושונה הדר עם מי שאינו מודה בעירוב שהנכרי בכלל זה י"ל משום דכותי נפסל לאחר שמצאו להם דמות יונה כדכתב הר"ב רפ"י דברכות ועיין עוד בסמוך:

ה"ז אוסר עליו הא דלא תני תקנתא דאוסר עליו עד שישכים משום דעיקר האסור הוא כדי שלא ידור עם העכו"ם וגם משום דשכירותו לא שכיח כולי האי משום דהעכו"ם חייש לכשפים כדכתב הר"ב:

ס"א ל"ג ובגמ' מוכח בהדיא דגרסי' ר"מ דקאמר בשלמא ר"מ וכו' אלא ראב"ע וכו'. הרע"ב ד"ה לעולם וכו' דגוי חשוד אש"ד וכו' כתבו תוס' דאע"ג דכותי לא חשיד אש"ד ולא ארביעה כדמוכח במסכת ע"ז עיקר התקנה היתה (משום נכרי ואגב) שאסרו (בנכרי) גזרו נמי (בכותי לכן לא החמירו בו יותר מן הנכרי) והשתא א"ש דהתחיל התנא בנוי וגריר בתריה מי שאינו מודה בעירוב:

תי"ט ד"ה שאינו וכו' כתב סמ"ג ד"ה עירובים בשם רב האי גאון כי עד ימי שלמה לא נתקנה עירובין מפני שהיו תמיד במלחמה ובימי שלמה היה שלום ב הרע"ב ד"ה מעשה בצדוקי וכו' ש"ס דפריך דצדוקי מאן דכר שמיה ופירש"י מי קאמר ת"ק דבעי למיגזר דפליג ר"ג ואמר דיכול לבטל ע"כ וק"ל דהא ת"ק קאמר או עם מי שאינו מודה בעירוב דבכללו נכלל הצדוקי וכדכתב הר"ב לעיל פ"ג מ"ב וי"ל דמשמע לגמרא דמי שאינו מודה בעירוב ר"ל דאומר כן בפה מלא או דאנן סהדי ע"כ והיינו כותי דמצאו להו דמות יונה או דסבר דגירי אריות הם אבל צדוקי לא יאמר כן בפי' משום דמתייראים מהפרושין כדאמרינן בפרק בנות כותים ועוד דמעיקרא ישראל איהו ולא מיתרע חזקתיה עד דעביד בפרהסיא ועי"ל דאיברא דבמי שאינו מודה בערוב יכול לכלול צדוקי אבל כיון דבעי תנא למיתני פלוגתא דר"ג דאיהו דוקא בצדוקי לא הו"ל למכלליה בל' הכולל והול"ל צדוקי באפי נפשיה ודו"ק:

ע"ש עד שלא יצא היום ונ"ל לא יוציא שהוא מההפעיל י"ל דמצינו דכוותה בתורה כמו לא הקיץ הנער והאמירה בשם אשר תשי' וזולתם שאעפ"י שהם מההפעיל משמשין ללשון הקל:

תי"ט ד"ה והוציאו וכו' כ"כ הר"ר יונתן וכו' וא"ת יוציאו מבע"י את הכלים ויחזיקו בחצר ולמה הה להמתין עד שיקדש היום כדי שיצטרכו אח"כ למהר ולהקדים כבר תירץ הר"י ואמר דזו החזקה בעינן משיקדש היום דחזקה מבע"י לא מוכחא מילתא:

ע"ש לעיל ספ"ב וכו' הכא שאני דהאי ת"ק הוא ר"מ דאיהו אמר לקמן בין בשוגג בין במזיד:

ד"ה רי"א וכו' כשיוצא וכו' פי' וצדוקי כישראל הוא ובברייתא דתני עד שלא תחשך משמע דכעכו"ם הוא ולכן הצריכם לעשות כל צרכם מבע"י ומשני וכו' דע שיש תירוץ אחר בגמרא דברייתא מיירי במומר לשבתות בפרהסיא והרי הוא כעכו"ם ומתני' במומר בצנעה והרא"ש כתב שהוא עיקר דלא צריכים להגיה המשנה אבל הר"ב תפס תירוץ הא' וכהר"מ בפי' שנראה לו יותר נכון לתרץ הברייתא והמשנה בלתי חילוק עניינים אך בכ"מ לעניין פסק הלכה אזיל ליה לפי התירוץ הב':

ג הרע"ב ד"ה ושלהם וכו' כאורח גבייהו וכו' אבל בשלו אין דרך לומר שיהיה אורח בביתו ואם יוציא מביתו יהיה נראה שחוזר מבטולו וכו' עיין בהרר"י:

ע"ש זע"ז וכו' כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטיל אלא לתרוייהו:

תי"ט ד"ה שא' וכו' ש"ס הא תו וכו' פי' דנותן תנינא ושלהם מותרים לו ולהם ואי לאו דנתן רשותו איך מישתרת ונוטל נמי תנינא נתנו לו רשותם והוא נוטלו:

ה לזה ביין למאי דמוקי רבא דמתני' בחצר שבין ב' מבואות לכן תני תנא לזה ביין ולזה ביין ולא תני בקצרה השותפים ביין א"צ לערב ורש"א א' זה וא' זה ר"ש פליג נמי ארישא דת"ק אמר אפי' ביין בעינן כלי אחד (דאז הו"ל ב' מבואות כמו שנשתתפו יחד ועיין בש"ס ע"א) וכדכתב הר"ב אבל בב' כלים צריכים לערב וקאמר ר"ש א' זה יין בב' כלים וא' זה יין ושמן א"צ לערב:

הרע"ב ואין הלכה כר"ש והטור פסק כר"ש סי' שס"ו תי"ט ד"ה אין וכו' בש"ס דף מ"ט וכו' ולא קשה למ"ד עירוב משום קנין דכבר כתבו שם תוס' דכיון דיש קירוב דעת ביניהם עשאום חכמים כאילו הקנו זה לזה:

ע"ש סמכינן עליה בחצר וכו' וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמ"ד דסומכין לא חייש לתשתכח דהא אין לתינוקות וכו' אלא בפת וא"כ טעמא דלא תשתכח אליבא דמ"ד אין סומכין אלא בפת ומאי איריא לא תשתכח תיפוק ליה דהיאך נסמוך וכו' וי"ל דהוצרך להאי טעמא לאפוקי מ"ד דסומכין שלא בפת ואמר ליה איהו דאין סומכים כדי שלא תשתכח:

ו בזמן שמקצתן כתב המגיד שהרשב"א דקדק מלשון המשנה שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו אותם שעשו הם כמחולקים ושלא עשו הם כשותפים ונראה דזהו דיוק על שהן צריכין פי' אותם שהם במחיצות המגיעות לתקרה:

תי"ט ד"ה חמש וכו' דאל"כ וכו' נראה דלהכי תני חמש חבורות לאשמועינן דאע"פ דנפישי הם הנחשבים לבית שער על ב' הפנימים מ"מ א"צ ליתן עירוב אלא הב' בלבד:

ע"ש אינן צריכין וכו' אפי' מחיצות מגיעות לתקרה דהא הם מרוצפים שהטרקלין מחברם כדכתב הרר"י ומכאן ראיה ברורה כנגד מאן דס"ל דהרבה שכנים הדרים בבתים חלוקים ומשתמשים דרך פנימיות בתיהם הפתוחים זה לזה שצריכים עירוב ביניהם לטלטל מבית זה לחבירו ואין מקום לסברא זו כלל דלא מצינו מעולם עירוב בתים (אלא) הפתוחים לחצר ועיין מה שכתב בריש פ' חלון ז האחים השותפים רש"י והרא"ש והר"י ל"ג השותפים וגם בטור ל"ג הרע"ב ד"ה מבטל וכו' צריך לבטל וכו' בע"כ דכיון שהוא אסור להוציא לחצר הו"ל זה נהנה וזה אינו חבר וכופים אותם. תי"ט ד"ה וישנים וכו' אלא משום וכו' ול"נ דתני וישנים בבתיהם משום חילוק וכדקתני בקבלת פרס כדכתב תי"ט בהדיא והוא מן התוס' והא קמ"ל דאף על פי דחלוקים בלינה אם עירוב בא אצלם אין צריך לערב:

ח הרע"ב בגמרא מוכח וכו' הרא"ש משום רבו ר"מ כתב דהיינו דוקא אליבא