קול הרמ"ז מועד יט

ג שכל היוצאים וכו' מצאתי בכללי הגמרא למוהרר"י קארו ז"ל דף כ"ז ב' ששי"ן זה הוא במקום וי"ו וכמו שאפר כירה מוכן הוא:

ה הרע"ב ד"ה יש וכו' חפצי הפקר וכו' ובדין הוא דלפלגו בכלים והא דפליגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ"ל דלא גמרא וכתבו התוס' דליכא למימר דליפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמתיר בכלים אע"ג דלית בהו טעמא הואיל ונעור משום דהאי היתרא חומרא הוא דלא הוו כרגלי המוצאן להוליכן למקום עירובו:

ד"ה וחכ"א וכו' הואיל ובשעה וכו' אע"ג דכבר כתב לעיל דטעמא דרבנן דסברי דחפצי הפקר אין קונים שביתה מ"מ הוסיף עוד טעם זה דלא תימא דלודו מטעמא דהואיל וניעור קנה ישן נמי קנה לכן כתב הואיל וכו' לא קנה שביתה:

תי"ט ד"ה רא"א וכו' נטר וכו' האי מילתא בלא טעמא היא ונ"ל דדוקא תנייה הכא לאשמועינן אגב אורחיה דאף ר"מ ור"י פליגי אריב"ן בדין הישן:

ו תי"ט ד"ה ובלבד וכו' מסיים רש"י וכו' עוד מסיים רש"י דכל ד"א דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרה"י ואסור להוציא ולהכניס מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל דמותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאע"ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא וכו' עד דאלפים דידיה לא שוינהו רה"י לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד"א שוינהו רבנן כרה"י לגביה ואסור לטלטולי מתוכן לחוצה להם ע"כ ובזה תבין מאי קמ"ל מתני' במ"ש ובלבד שלא יוציא וכו' דאתי לאפוקי מההיא דכלתה מדתו דמותר ע"י זריקה ובהא אסור:

ז מי שבא דוקא לבא בדרך התירו ולא ליושב בעיר טור ת"ט:

וחשכה לו הא דרש"י גריס הכי לאפוקי [נ"א והיה ירא שמא תחשך] דא"כ תליא בדידיה שהוא ירא כך שמא יש לו שהות להגיע וא"כ נחייביה שילך שמא יגיע לבדו ולכך תני וחשכה לו כלומר ודאי יחשך קודם שיגיע לביתו ולכן התירו לו מפני דוחקו וכדכתב התי"ט בסמוך:

הרע"ב ד"ה לא וכו' וה"מ וכו' לשיטתיה דרש"י אזיל דפי' דחילוק זה אליבא דרב הוא אבל שאר הפוסקים סברו דהוא אליבא דשמואל ועיי' בב"י. ע''ש כשיש תחתיו וכו' וקשה לפלוג ולתני בדידה בד"א כשיש תחתיו ח"א אבל אם יש ז"א וכו' וי"ל דבמאי דתני בעיקרו נכלל גם אהא דז"א שהרי דאמה האמצעית המסויימת היא נגד העיקר ואצלו:

ד"ה לא אמר כלום וכו' ול"נ דשאני התם שעשה את שלו שבשעת הנחת עירובו היה כהוגן ומאי הו"ל למעבד אבל הכא דלא סיים מקום שביתתו ולא היה בדעתו לשבות במקום שהוא עומד איהו דאפסיד אנפשיה כיון דלא פי' מקום מסויים ועוד דהתם מספקא לן דלמא דתגלגל אחר שחשכה ולמה נחמיר עליו כ"כ שלא יזוז ממקומו דא"כ הו"ל סברא רחוקה מר"י ור"ש דמכשירין לגמרי בספק עירוב מסברא דהעמיד דבר על חזקתו אחר כתבי זה מצאתי דוגמא לחלוקי בדברי הר"ר יונתן בפ"ה מ"ז:

ח זכה לו הא דלא תני יש לו אלפים אמה לרמוז דהאי ואמר לאו דווקא בדבור דלא צריך אמירה אלא קנה שביתה בזכות התקוממו במקום ההוא:

ט אר"מ אין להקשות דהכא ר"מ חלקו בין עני לעשיר וגבי דמאי מערבין בו הכל בשוה מגו דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' כדרפ"א דדמאי דהתם איכא טעמא דרוב עמי הארץ מעשרים הם ואין לומר דהכא שאני דלר"מ עיקר עירוב בפת ואם תקיל על העשיר בטלת עירוב בפת דה"נ משכחת לה טובא דכמה עשירים לא לבעו למטרח ולמיזל ויערבו בפת הרע"ב ד"ה זהו וכו' שהוא בדרך וכו' ואומר שביתתי במקומי דקנה שביתה במקום ויש לדקדק איך שייך בזה לשון מערב תינח בסתם עירוב שר"ל שמערב שני תחומין וכדכתב התי"ט לעיל רפ"ג וי"ל דמי שאינו קונה שביתה אין לו אלא ד"א ומי שקונה שביתה יש לו אלפים אמה וד"א היינו עירוב תחום ד"א ואלפים אמה. ע"ש אבל עשיר וכו' פירש"י שהוא כל איש היושב בביתו שאע"פ שמכיר אילן או גדר אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני:

תי"ט סד"ה וזו היא וכו' ודוחק וכו' הלכה רווחת היא שהרי מסתמא הר"ב אזיל לשיטתיה דרש"י דבעי תרי מילי בא בדרך ואין לו פת וכדדייק הב"י אליביה סי' ת"ק דכתב רש"י כגון זה שבא בדרך ואין עמו פת הוא לשון הר"ב גופיה ומאי דכתב התי"ט ועוד דא"כ וכו' אין זו קשיא די"ל דנטר ליה עד הכא בפלוגתא דר"מ ור"י א"נ דסתם בא בדרך כשהוא סמוך לביתו מסתמא אין לו פת כיון שחושב לבוא לביתו לערב וזהו דיוק לשון הר"ב בד"ה ור"י וכו' אלא א"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת שכאן לא כתב ואין עמו כדכתב בריש פ' דמתני':

יא תי"ט ד"ה מי וכו' קיצור לשון וכו' ואני רואה בו אריכות לשון במאי דלא צריך כי הר"ב ברור מלל באמרו שהיה בא בדרך וחשכה וכו' ור"ל שהוא היה הולך ובא בדרך ופתאום חשכה לו ואז לא היה יכול שוב לקנות שביתה שכבר קדש היום וכיון שהולך ונמשך כדרכו ודאי שהיתה דעתו להגיע לביתו וזהו גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שם שביתה ד"ה עד ט"ו וכו' לא ראה בזה וכו' מי יתן ידעתי איך הבין התי"ט עד זה שאם ט"ו דוקא הוא מפני אחיזת הטפחים וכו' א"כ מאי האי דקתני מפני הטועין שאם מציאת המדידה היא לאחוז החבלים כדכתבו רש"י ור"י א"כ מה טעות שייכא ונ"ל שהכוונה היא שלא היה ממצין המדות אלא היה מחסרים לכתחלה מקום אחיזת הטפחים מפני אותם שאינם מכירים וכו' כדכתב הר"ב אבל התי"ט לא הזכיר זה אלא סתם ואמר שהר"ב לא ראה דברי רש"י והר"י והם כתבו שהטועין הם המשוחות ע"ע והוא הוא מ"ש שלא ידע ליישב דלפום ריהטא דמתני' משמע שהמשוחות והטועים הם ב' אנשים חלוקים ולפי הנראה מדברי הרש"י והר"י משמע דה"פ שאין המשוחות ממצין המדות מפני שהן טועים והוא הדוחק שאמר הר"ב שיש בישוב הענין ול"נ שיש לפרש שאע"פ שהיו יכולין למדוד מבלי חסרון הטפחים מ"מ אינם ממצים מפני כמה מינים מודדים שטועים ומחסרין ולכן גם אותם שהיו יכולים למדוד בכיון היו מחסרין לכתחלה כדי שלא יהיה שינוי בתחומין:

פ"ח מ"א כיצד יש להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד מעברין ונראה דלזה כיון הר"י שכתב ותנן לקמן הנותן עירוב בעיבורה של עיר אלמא יש עיבור לעיר וכך פירש"י:

תי"ט ד"ה ועושין וכו' וקשיא לי וכו' וי"ל דאי מההיא דלעיל הו"א דדוקא התם דליכא עיבור דקאי בשדה אמרי רבנן דליהוי מרובעים אבל הכא דאיכא עבור אימא דסגי ליה בהכי ודי להוי להו תחומים עגולים קמ"ל:

ד"ה כמין וכו' ועיין בב"ח סי' שצ"ח מה שהקשה על ב"י:

ב תי"ט ד"ה אם וכו' ה"ק וכו' ול"נ דמדקרי להו חיצונים משמע שכשיש האמצעי ביניהם מיירי פי שאנו מחשבים כך דאלת"ה בין זה לזה מיבעיא ליה וכיון שכן אין לפרש בין הב' מזה לזה שהרי האמצעי ביניהם אלא ר"ל מה שבין החיצונים פי האויר שיש במה שהוא פנוי בין כל א' אל האמצעי:

ד לא פחות איכפל תנא למתני' לאשמועינן רבותא וכדכתב הר"ב:

הרע"ב ד"ה וחוזר למדתו וכו' ק"ק דדלמא ה"ק מבליעו אפי' שלא כנגד לבו אלא על הקרקע עצמו וחוזר למדתו לכנגד לבו וי"ל דלא שייך לפרש כך בהגיע להר ודו"ק:

תי"ט ד"ה של וכו' אסמכוהו וכו' לענין ערובין הויא אסמכתא אבל למדת המשכן היא דרשה גמורה:

ד"ה הגיע להר וכו' וגדר ע"כ וכו' סיים שם בתוס' ואם נאמר דגיא וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא עכ"ל וכוונתם לפי מה שפר"ת בעמוד ב' ד"ה אבל מתלקט שדוקא בהר הנעשה בידי שמים הקילו להיות אומדו אבל בגדר ובגיא העשוי בידי אדם לא הקלו:

ע"ש ניחא תשמישתיה וכו' טעם זה כתבו הר"ר יונתן לקדור ולא להבלעה שכן כתב ל"ש שמבליעו אם יכול ואם לא יכול מקדירו כלומר שמודד אלכסונו וכו' וע"ז א"ש טעמא דניחא תשמישתיה אבל לא להבלעה ולפ"ז התי"ט כדי נסבה אמילתא של הר"ב שלא הזכיר קדור אלא הבלעה:

ה אלא מן המומחה לגרסת רש"י הא דלא תני לה אין מודדים אלא מומחים בלשון רבים נראה דאשמועינן דסגי לן דחד מינייהו ליהוי בקי:

אפילו עבד אבל קטן לא נאמר כדכתב הטור סוף סי' שצ"ט ומייתי לה מסוף פ"ב דכתובות שאלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' אבל בקטנן לא מהימני:

הרע"ב ד"ה אין וכו' אדם הבקי במדידה וכו' לפי פי' זה גרסינן אין מודדין אלא מומחה וה"ג רש"י והרא"ש וכתב דרבינו חננאל גריס מן המומחה לכן פי' בו כפי' הגאון ומלת מן הכי דייקא אבל הרא"ש דלא גריס מן פי' בקי וכתב דהכי משמע מן הירוש' אך לא החליט הדבר מתיובתא גמורה כדעבד התי"ט דאיכא למימר דסברי הגאון ור"ח וגם הערוך דפי' כוותייהו דאדרבה משם ראיה דאי מומחה ר"ל בקי וחכם כיון דמתני' תני דאין מודד אלא חכם לא הוה צריכה הירוש' לומר דאין שומעים להדיוט וגם הרי"ף והטור סוברים כפי' הגאון דאע"ג דהטור פי' אח"כ לא ימדוד אלא אדם מומחה וכתב הב"י שנראה שהוא חושש לשני הפי' אין זה מוכרח דאיכא למימר דכתב כן מההיא דהירושלמי:

ע"ש כלומר שמתכונים וכו' ה"פ הרי"ף והערוך דכתב מן המומחה כלומר מקום מיושר ע"כ ותוס' והרא"ש פי' שאם יש קרקע שוה בצדדי העיר לא ילך שם למדוד משום דצריך לצפות ולחזור למדתו כנגד העיר ולפעמים יש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו להבליע ולקדרה תי"ט ד"ה שלא וכו' דמדאורייתא וכו' לא פי' התי"ט לנו דברי רש"י ונראה דהוקשה לו מאי האי דתנן שלא אמרו חכמים וכו' פשיט (ד) לקולא הוא שהרי תמיד שומעין למיקל ואמאי תניא תנא לזה אמר דאשמועינן חנא דלא נימא דכל הני קולי