קול הרמ"ז מועד יח

עליה בגמרא והלא מחמר ומשני מניחו עליה כשהיא מהלכת משמע דמשחשיכה מיירי ולהא יש נמי לומר דהמקשן הקשה דמחמר בשבת היא ודעתו על מ"ש אח"כ והלא א"א שלא תעמוד להטיל מים ונמצאת עוקרת ומנחת בשבת ולא הועיל כלום שנתנו מבע"י וגם לקושיא הב' שהקשה הרא"ש י"ל דמתני' דהכא היא מהי"ח דברים שגזרו בעליית חזקיה ורבו ב"ש על ב"ה ולכן בעי גמרא מה ראו ב"ש להקל בכאן ועי"ל דהכא לאו אורחא דמלתא למיקץ שכר ואפ"ה שרי בלאו הכי משום דאין אדם מעמיד עצמו ע"מ:

ע"ש שהמעות מוקצים וכו' ומש"ה לא קתני נותן כליו לנכרי. ב לא את הזירין לנוסחי דגרסי בהרי"ף אבל לא את הזירין ולא לפספס ולא להתיר מתני' דייקא שפיר דלא ערב פקיעי עמיר וזירין משום דשאני דא מדא אך לנוסחת רש"י והר"ב דקתני זירין בסיפא נראה משום דבי' אשמועי' רבותא דלא התירו לפספסם ואעפ"י דדחוקים זה בזה וכו' וכדכתב הר"ב:

תי"ט ד"ה מתירין וכו' לא דקדק וכו' נראה דהוא דלא דק שהרי מסתמא מותר להתיר כל קשר משום דלהתיר הוא עשוי ולא גרע מחותמות שבכלים דקי"ל מתיר ומפקיע וחותך מטעמא דלהתירה עביד וכדכתב רש"י בפרק המביא כדי יין:

ג ולא דורסין הא דלא קתני אין אובסין ולא דורסין את הגמל משום דאבוסה היא דוקא לגמל אבל דריסה נהוגה גם באווזין כנראה במוחש ולכן סתם אין דורסין לכלול כל שנוהגים בהם דריסה:

תי"ט סד"ה אין וכו' מתוך טעם זה הליץ שלטי הגבורים על הר"מ שאסר ליתן לפני דבורים ויוני שובך מזון ומים והר"ן תמה עליו מהא דאמרינן בגמרא דרב אשי בעי למידק ממתני' דכל שאין מזונותיו עליו אסור ליתן לו מזונות ודייק הכי מדתנן אין נותנים מים לפני הדבורים וכו' וטעמא משום דאין מזונותיהם עליו ופרכי' וליטעמיך מאי איריא מים אפי' חיטי ושערי נמי ומפרקינן שאני מיא דשכיחי באגמא ע"כ ומהא משמע להר"ן דדוקא מיא דשכיחא לא יתן אבל מזונות דלא שכיחי מותר ודלא כהרמב"ם וכתב שלטי הגבורים דאין מכאן קושיא על הר"מ דרב אשי לא חש להשיב על סתירת דיוקו די"ל דמים דקתני לרבותא נקטי דאפילו מים דליכא חששא לכתישא או לישא לא יתן וכן דקדק הטור סי' שכ"ד שכתב ואפילו יתן לפניהם מים אסור זהו תמצית דברי בעל שלטי הגבורים וכדכתבתי התם לטעמא דמתניתין דתני אין נותנים מים ודע שגם הב"י הליץ בעד הר"מ ואמר שגרסת הר"ן בגמרא היא שאני מיא וכו' וסבר הר"ן דרב אשי קאמרה לתרץ המאי איריא וכו' אבל גירסת הר"מ כשלנו אלא שאני מיא והם דברי המקשן כלומר אלא מאי אית לך למימר דשאני מיא אבל חיטי ושערי דלמא שרינהו משום דלא שכיחי וא"כ אין מקום לדיוק שלך וק' לע"ד דסוף סוף הדיוק עומד ר"ל הסברא שרצה רב אשי לדייק ממתניתין דהא לגבי מים יש דרך להציל את הר"ן ממאי דתלי ביה הב"י דאי כדבריו טעה הר"ן טעות גדול דכיון דפרכינן לרב אשי ולטעמיך מה לו ליישב דיוק המשנה ולשאר בקושיא ולמאי דכתיבנא ניחא דהו"ל כמי שאומר נקוט מיהא סברא זו ויש הפרש בין שמזונותיו עליך לשאין מזונותיו עליך גם בדברי השלטי הגבורים יש דוחק גדול לומר דלא חש רב אשי להשיב ואליבא דהר"ם י"ל כמה דמסיק הב"י דלא חש הר"מ לדיוק ולא לסתירה אלא על סתם ברייתא דקתני בהדיא דאין נותנים מזונות וכו' וכסברת רב אשי דסבר הכי מדהוה בעי לסיועי מדיוק אבל מאי דק"ל הוא דברי רש"י בפי' המשנה וז"ל אין נותנים מים לפני דבורים מפ' טעמא בגמרא אי משום דאין מזונותם עליך שיוצאים ואוכלים בשדה אי משום דמיא באגמא שכיחי להו דנראה מזכי שטרא אבי תרי דמ"ד מיא באגמא שכיחי ר"ל אבל לא מזונות וכדפירש"י שם ונראה לי דרש"י בא ללמדנו דההיא דשאני מיא לאו דחוי גמור הוא כדכתב הב"י אלא שהם דברי רב אשי וכדכתיבנא אליבא דהר"ן ודעתו ליתן טעם למשנה אליבא דכ"ע אבל הר"ב הכניס הכל בטעם א' שכתב שיוצאים ואוכלים בשדה ומים מצוים להם באגמים וצ"ל דלא קאי אמאי דקאמר בגמרא דמיא באגמא שכיחא אליבא איירי במציאות ההוה ששם המים מצוים אבל לא היה צריך לפורטו דבכלל אכילה שתיה והיה די שיאמר שיוצאים ואוכלין בשדה ואי לאו דנראה דוחק הו"א דס"ל דמאי דקאמרינן מים באגמא שכיחי ר"ל דלא שכיחי אלא שם אבל האכילה מיד מצויים להם בצאתם השדה ולפ"ז היה אתי שפיר דקתני מים דלרבותא תנינהו כלומר אע"פ דלא מצויים כ"כ דצריך לבקשם באגמים אפ"ה אין נותנים וניחא אליבא דהר"מ וריהטא דדברי הר"ב הכי משתמע וכי תימא דא"כ הו"ל למימר דלא שכיחי אלא באגמא י"ל דלא מצי למחלט הכי דלזמנים שכיחי בחריצים אלא דאורחייהו באגמא:

ד תי"ט ד"ה לכלבים וכו' לאכילת אדם וכו' הכי כתבו תוס' בפ' קמא דחולין דף י"ד וחזרו והקשו ע"ז ע"ש והעלו בפי' הר"י פורת דממשנה יתירה דייק דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמאי צריך למיתני לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאפילו ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור וכגון בדבר שראוי להאכיל אותו חי מ"מ אסור' לפי שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה ע"כ וכ"כ ג"כ במכילתא ובהכי ליכא יתיר במתני' ולעד"ן דלפי דרכו ע"ה יש לפרש לפי שאינה מן המוכן לבהמה דהכי איצטריך משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ומש"ה בעינן דליהוי מוכן לבהמה בהדיא דהיינו נבלה דאפילו חולה אסורה כדכתב הר"ב:

ע''ש וה"מ שהיתה מסוכנת וכו' לפ"ז צ"ל דמ"ש הר"ב בכאן ואפילו חולה מע"ש וכו' לא מיירי בחולה דסכנה דאל"כ ק' מדר"י לר"י דהכא אסר מסוכנת והתם התיר בה ולא א"ש ואפילו דקאמר כיון דאיכא מסוכנת ה ומדבריהם היינו הא דכתיבנא בתי"ט ד"ה ופוקקין דממעשה זה נלמוד דלא סמכינן אסתמא דשילהי עירובין משום דמעשה רב:

הרע"ב ד"ה נשאלין לחכם ומש"ה לא ערבינהו אהדדי גמ':

תי"ט ד"ה ופוקקים וכו' כרבנן דאמרי וכו' והא דהדר תני לה הכא היינו משום מעשה דמייתי ולאשמועינן דלא נסמוך אסתמא דנגר הנגרר דשילהי עירובין משום דמעשה רב וה"ק בגמרא קכ"ו ע"ב ומשם משמע בהדיא דפוקקים דהכא היא כרבנן וזהו טעם תמיהתו של התי"ט על הר"מ שרצה לחלק בין הא דהכא לההיא דהתם דא"כ התם הו"ל לחלק ביניהם ולנ"מ דהכא כ"ע מודו:

מסכת עירובין פ"א מ"א פתיחה סד"ה ז"ל הר"מ וכו' ואע"ג דתיקון עירוב קודם שבת מ"מ כיון שהוא מדרבנן בא אחר השבת:

שהוא עמ"ש ריש מסכת סוכה בדיוק מלת שהוא:

ב הרע"ב ד"ה אר"ע וכו' ולא הוברר וכו' דלא שייך למימר תנא בתרא אתא לטפויי כיון דאיכא תנא דאפסקיה תוס':

תי"ט ד"ה ובה"א וכו' דלא שייך וכו' אי שייכא האי קושיא לפי הנפקותא דגמ' דאיכא בין ת"ק לר"ע במבוי שיש ברוחב פתחו פחות מד' טפחים וכדכתב הר"ב דאיצטריך תנא לאתויי תשובת ר"ע לרמוז הנפקותיה וא"כ דברי התוס' אינם אלא לפי הס"ד דאמאי לא מקשה הגמ' טעמא דב"ש אתא לאשמועינן ולפ"ז לא הו"ל לרב התי"ט לאתויי הכא מילתייהו:

פ"ג מ"א בכל מערבין ואע"ג דגם שיתוף מבואות בכלל בשם עירוב וגם התי"ט עמד בזה בפ"ק דדמאי סמ"ד ע"ש ול"נ דנקט שיתוף במבוי לאשמועינן מאי דתנן פ"ו מ"ה דכל מיני שיתוף מועיל למבוי אפי' שלא נשתתפו לשם עירוב אלא לשם שיתוף בעלמא שהיו שותים שניהם בחבית א' או לסחורה ואפילו ביין משא"כ בחצירות דבעינן דוקא פת וע"ש:

ג תי"מ סד"ה נתנו בבור וכו' י"ל דודאי ענין הבור מיירי שלא שבת דוקא סמוך לשפתו ממש דא"כ הו"ל מוציא מרה"י לרה"י שהרי בור הוא רה"י וגם מקום השביתה הוא כרה"י דקי"ל הנותן עירובו נותן לו ד"א וא"כ הו"ל כרה"י וצ"ל דאינו סמוך לבור ממש אלא שרחוק יותר מד"א מהבור ואז סמוך לבור הוה כרמלית ממש ועיי' בתוס' ל"ה ד"ה או למעלה מי' וכו' דאין רגילות לשבות באילן אלא בעיקרו ולפ"ז לא פליגי באילן דאין רגילות שישבות רחוק מן האילן:

ד הרע"ב להודיעך כוחו דר"י וכו' ובזה מדוייק היטב מאי דתני או בין ב' הבבות דנשרוף ונטמא משום דהנהו להודיע כח דמר וכח דמר אבל ב' בבות דרישא נתגלגל ונפל דשויין למר ולמר צריך למיתנייה בשביל צריכותייהו תנינהו בוי"ו ולא באו לחלוק:

מחשיך עליו מכאן דייקינן בגמרא דבשני צריך שיהא באותו פת עצמו דאחד כדכתב הר"ב בסמוך והיינו דתנן עליו פי' על של יום א':

ז רי"א ר"ה רש"י פי' בגמרא דבגולה קמיירי והכי משמע מדברי הר"ב דבדבור המתחיל ולא הודו לו כתב משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ולא כתב שמא יבואו ודוק ואף מתני' דייקא הכי דפסיק ותני עירובי בא' למזרח ובב' למערב דמשמע דפסיק ליה מילתא דיעביד ב' י"ט ואה"נ דגם בירושלים יכול להיות מתני' דהכא אבל מ"מ הוא דווקא בגולה:

ח תי"ט סד"ה ולא הודו וכו' לא שת לבו לתרץ מאי דקשה מאתרוג דאסור בח' אבל התוס' תירצוה דעיקרו למצוה חמיר טפי ונ"ל דטעמא הוי משום דאיהו אקצייה בידיה ולכך חמיר טפי:

פ"ד מ"א תי"ט ד"ה הוליכוהו וכו' אבל אין דרך וכו' אם אין דרך הוא הוי אלה מילתא דלא שכיחא ולא הוה להו לר"י ולר"ע למגזר בהו אטו (בקעה) דכלל גדול הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אלא קתני נתנוהו משום דלא סגי בהולכה לבד רק צריכים הם להוסיף איזה פועל או לסגור הדלת או לכפות את ידיו ורגליו וכיוצא כדי שלא יברח. ד"ה ר"י ור"ע וכו' דאה"נ דבעיר וכו' כך הוא האמת וראיה ברורה מההוא עובד' דבני מברכתא דאמרינן בגמרא דף מ"ז דכל העיר כד' אמות ומותרים לקנות בי"ט הנהו דברים שהובאו מחוץ לתחום ופי' רש"י ור"י דהוי כנתנוהו בדיר או בסהר דמתני' וע"ש: