קול הרמ"ז מועד יז

זוהי גמר מלאכת תני ליה לאשמועינן דחייב עליו משום גמר מלאכה והכי אמרינן במכילתין פ"ג דף ט"ל וע"ש בפירש"י:

ג מעשה בא אמרו בירוש' שילהי פ' כל כתבי י"ח שנה הוה יתיב בהדא ערב ולא אתא קומני אלא אלין תרי עובדיא אמר גלילי גלילי שנאת התירה וכו' ואפשר דמפני כך תני תנא מעשה בא לפני ריב"ז ולא תני מעשה היה בערב ואמר ריב"ז לרמוז שחידוש היתה ב' השאלות לפני ריב"ז זו ודבפי"ז מ"ז:

תי"ט ד"ה שובר וכו' שרי לכתחילה וכו' ומש"ה דייק הר"ב וכתב מפני שהוא מקלקל כלו' ואין בו אלא איסור (שבות) אבל רש"י כתב משום דאין במקלקל משום איסור שבות ומיהו י"ל דה"ק אין במקלקל זה איסור שבת וטעמא כדכתב הר"ן ומש"ה אסור לכוין לעשות כלי אע"ג דאין בנין וסתירה בכלים אלא דלאו צורך שבת הוא:

ד"ה חוששני וכו' לאפלוגי את"ק וכו' עמ"ש לעיל פי"ז מ"ז לראייה דלא פליגי וע"יל דהר"ב דייק דשאני הכא מדלעיל דהתם ודאי עשה מלאכת הצידה שכפה הקערה על העקרב וחשש לומר שחייב חטאת כדפי' שם אבל בכאן שמא לא עשה מלאכה ולכן כתב דדוקא אם מרח חשש לו מחטאת דאע"ג דלא כיון לכך כיון שניתנה בחוזק הוי פסיק רישיה אבל נתנה ברפיון שהיתה השעוה מתוקנת לאותה סתימה מירוח ודאי דאינו חייב:

ד הרע"ב ד"ה ברעים וכו' אתי לאטמוני ברמץ וכו' והא דתנן לעיל פ"ג מ"ג לא יפקיענה בסודרין והיינו סודר שהוחם בחמה מתרצים שם בגמרא דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור אבל חמה באור לא מיחלפא ושרי לכ"ע:

תי"ט ד"ה מה לך וכו' וכן ל' הכל בו וכו' הכלבו מסיים בה אבל לא ינערם שאם ינערם יהא חייב משום סוחט והיינו דתנן מהלך בהם פי' כמו שהן נשורים במים וכיון שכן הו"ל כההיא דפרק בתרא דיומא דשרי לעבור במים ביוה"כ ובלבד שלא יוציא ידו משפת חלקו כדי שיצבור ולא יסחוט וא"כ כיון דתני מהלך בהן בלי ניעור אמאי תני ואינו חושש לכן פירש שלא יחוש לחשד:

תי"ט ד"ה ויסתפג וכו' להסתפג וכו' ק"ל דהא תינח למשרי ליה הספוג דמסתמא דרחיצה לסיפוג עומדת אבל אין טעם זה מספיק להתיר ההבאה בידו כמו דמסקינן בגמרא והזכירו הר"ב בסמוך האמנם לעיקרא דמלתא תמהתי דהא דאיצטריך הר"ן (והוא דברי הרשב"א) לשנויי דאין הדבר עומד הוא משום דהוקשה להם מההיא דר"פ במה טומנין מההוא דפרס דסתודר אפומא דכובא דנזהיה רבא משום דאתיא לידי סחיטה וכן באלו קשרים דף קי"ג דאמרינן זמני דמיתווסן מאניה ואתי לסחוט ולע"ד אין משם קושיא משום דבהנהו תרי סגייא קפיד אשרייה וחיישינן דיסחוט וכמה דאמרינן בהדיא ר"פ במה טומנין הכא קפיד עילויה אבל במסתפג לא קפיד אשרייה דא"א לספוג בלא שרייה כנלע"ד:

ו הרע"ב ולא מתגרדים וכו' להתחכך בו ערוך:

ד"ה אין יורדין לפילומא וכו' ה"ג בעל הערוך ופי שהוא ל' לעז שקורים לנהר פילומ"י וה"ג נמי בהרי"ף בין במשנה בין בגמרא:

ד"ה אפיקטוזין וכו' אפיק טוי זיין וכו' והערוך גרס אפיק טפיזין ופי' אפיק טפי זין שר"ל המזון היתר:

פרק כג מ"א שואל כתב הב"י בסי' ש"ז בשם כמה פוסקים שבלעז אין חילוק בין השאליני להלויני יאמר לו תן לי ונימוקם שצריך שיהי' היכר בין שבת לחול כדי שיזכור ולא יכתוב ובהכי דייקא מתניתין דלא תנן אומר אדם השאילני אלא תני שואל אדם ור"ל בלשון דלשתמע שאלה ולא הלואה שואל כוללת הכל. תי"ט ד''ה וכן וכו' אתי נמי שפיר וכו' ול"נ דאיצטריך ליה טובא לענין שבת דאי תני רישא הו"א דדוקא באדם מחבירו הוא דאסור משום דבקיאי בכתיבה וא"נ כדי יין וכדי שמן דשוים הרבה אבל בנשים דמסתמא לא ידעי למכתב וגם בככרות דמלתא זוטרתי היא אימא לא קמ"ל:

ע"ש אלא אהך וכו' אמת הוא אבל לנ"ל טעמיה אלא משום דארישא ליכא למיפרך דלא אתי כהלל משום דמסתמא כדי יין ושמן דבר שבמדה הם וקיץ דמייהו אבל בככרות דמסתמא כל אשה ואשה עושה אותם כחפצה זו ככר בינוני וזה יותר גדול ס"ד דלא אתי כהלל ומשני דה"נ איירי בקיץ דמייהו:

ב הרע"ב ובלבד שלא יתכוין וכו' נ"ל דבהכי דייקי דלא תני ובלבד שלא יעשה (או שלא תהיה) מנה גדולה כנגד קטנה אלא תני שלא יתכוין דלא שייך בבני ביתו דכיון דליכא קפידא לא שייכה כוונה אלא באחר אתי שפיר והשתא האי חסורי מחסרא לאו דווקא שבמתני' גופה יש גלוי לדבר וכמ"ש התוס' סוף פרק הזורק והזכירו התי"ט שם ע"ע:

תי"ט ד"ה אל וכו' מן האורחים וכו' ולענין הפרפראות צ"ל להפך שמא הכין הרבה ומתחרט ליתן להם כ"כ ויבוא למחוק אבל ק"ל על הר"ב שהזכיר טעם זה דשמא ימחוק דלית הלכתא כוותיה כדכתב הב"י סי' ש"ז ונ"מ טובא לענין דינא בגמרא:

ד"ה ומפיס וכו' פייסך וכו' דברי הערוך שם בערך פס:

תי"ט ד"ה על הקדשים וכו' בסיפא סמוכים וכו' סמיכה זו אין לה משענת כי אדרבא לאפוקי סברא זו הפך הרמב"ם מסדר המשנה וכתב ז"ל ואין מטילין חלשים על המנות אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים בי"ט ע"כ ומ"ש התי"ט לקמן דלרש"י ודעמיה לא מטינן ברישא משום חבובי מצוה (וכו' ול"נ) דבסיפא לא שייך חיבוב דאם היו מחבבים המצות היה להם להפיס מאתמול וכמ"ש איהו גופיה בסוף דבריו ובהכי ניחא דתנא קרי לאלו קדשים ולאלו מנות כלומר שלגבי דידהו לא אחשבינהו כקדשים אלא כסתם מנות בשר ולהר"מ ניחא טפי שנויי השמות ועוד דאמרינן בגמרא מנות של חול ולא אמר של אתמול ותו דאי בקדשים מיירי מאי פשיטות דפרכינן אדרב' הו"ל למפרך מ"ש או מאי טעמא:

ו' אין מחשכין כתב הר"ב שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו וכתב הרמב"ם בפ' כ"ד שמכיון שמתקרב לעשות צרכיו במ"ש נמצא הילוכו בשבת לעשות חפציו והא דנקטיה מתני' בלשון רבים דתנן אין מחשכין ועוד דהדר תני בל' יחיד אבל מחשיך הוא לשמור נ"ל דלרבותא תנייה הכי דאי תני לה בל' יחיד הו"א דדוקא כשהוא לבדו אסור משום דמינכרא מילתא דדעתו למהר ולצאת כשתחשך אבל רבים דמחזי דהולכים לטיול בעלמא (ה"א) דמותר קמ"ל אבל לשמור אפילו הוא לבדו מותר עיין בכ"מ פכ"ד דשקיל ואזיל בהאי סברא לחלק בין היכא דמנכרא מלתא וכתב דלזה הסכימו הרמב"ם והרשב"א ושאף הרמב"ם מדבריו משמע כך ע"ש:

שאני זכאי נקט לה מלשון מדבר בעצמו. משום דסתם תלמידים חכמים הם בענין מצוה וה"נ כוונתו על החשיכה של מצוה כדפירש הרב:

הרע"ב ד"ה כלל וכו' דתנן מחשכין וכו' לפ"ז מה שהביא התי"ט לעיל ברייתא דבי מנשה משדכין על התינוקות כדי נסבה דיותר חידוש היא דעסקי כלה דהיינו מלאכה גמורה וכ"ש שידוך וגם עסקי המת הם מלאכה כדאמרינן בגמרא למיגז ביה גלימא והא דלא תנן לעשות לו ארון ותכריכי' י"ל דאגב רישא דאסר להביא פירות תנייה א"נ מסתמא צריך לעשות ארון ותכריכים ואין על המחשיך ההבאה:

תי"ט ד"ה ולא וכו' אשכור וכו' ואפשר לומר דאה"נ דממתניתין ילפינן נמי איסור האמירה ובהכי דייקא מתני' דלא תני לשכור לו פועלים בשבת כדתני ברישא אבל מדשני מדרישא דאיירי בו ותני לה ביאמר לחבירו מינה דייקא דאתיא להתיר לומר הנראה שתעמוד עמי וה"פ דמתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת לא לו ולא לחבירו דמאי שנא וכן לא יאמר לו שלמחר ישכור לו באופן שב' דברים אסורים שישכור לחבירו בשבת או שקבל ממנו להשכירם למחר אבל מותר לסתום ולומר הנראה שתעמוד עמי שאין בזה דבור מפורש אלא הרהור:

ד להביא לו הא דמפרשי דעסקי המת ולא דכלה חדא משום דזוטרי מליה מדכל' ותו משום דכל הני מתני' מיירי במת ולא בכלה:

תי"ט ד"ה אלא וכו' לא מהני וכו' נרא' דר"ל דלא מהני כ"כ דתועיל גם אם הובאו דרך רה"ר דאם היה כן ודאי דלא שנא מעשיית קבר והרא"ש תירץ בפ' אין צדין דהאידנא לא שכיחא רה"ר ולא חיישינן לזה ואין להקשות דאמאי הוצרכו התוס' לתירוצם זה ולא מסתיינהו במה שחילקו לעיל כדכתב התי"ט דחלילין מובאים לשם כמה בני אדם להקבר וארון לשם א' דנראה דאין לחלק כן אלא באיסורא דרבנן כדאמרינן גבי הובא חוץ לתחום דשאני בין הובא בשבילו לאחרים אבל באסורי תורה לא מסתבר לחלוק בכך ואח"כ מצאתי זה בהר"ן ושמחתי:

ה עושין כל כל לאתויי דמביאין כלי מיקר וכלי זכוכית ומניחים על כרסו כדי שלא יתפח ופוקקים את נקביו גמ' והא דמפרט סכין ומדיחין שהיו בכלל משום דמתני ובלבד שלא יזיזו בו אבר וכן בבא דשומטין לאשמועינן דלא מקרי הזזה בכה"ג וגם דקושרים לחי כדי שלא תוסיף אבל לא שיעלה. תי"ט סד"ה ובלבד וכו' ולעד"ן דהתם (בדוחין) איכא הפסד ממון ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי בהדיא וכדאמרינן ר"פ דלקמן:

ד"ה אין מעצמין כמו עוצם וכו' הכי אמרינן בגמרא ר"פ המוציא:

פרק כד מיא מניחו לא תני נותנו על החמור משום דאינו משים אותו על החמור אלא כשהוא מהלך ונמצא שאינו עושה רק הנחה וכך נוטלו הימנו קודם שיעמוד כדי שלא יעשה החמור הנחה אלא הוא מניחו:

הרע"ב ד"ה מי וכו' דאין אדם מעמיד וכו' הר"ן האריך ליישב מ"ש דהכא אמרינן מאי טעמא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ומש"ה שרינן ליה ואילו בפ' כל כתבי גבי דליקה לא שרי' ליה ולא חיישינן לטעמא דהכא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי והר"ן ז"ל חילק ע"ש ולעד"ן חדא דהולכת ד"א לגבי אינשי לא חשיבי כולי האי וכדכתבו התוס' ריש מכילתין ואיכא למיחש טפי מלכבויי ועוד דהכא אי שרית למיהב לנכרי תו ליכא לחוש למידי אבל גבי דליקה אם היו מתירין לו להציל חיישינן שמתוך שהוא בהול ישכח שהוא שבת בזמן ההצלה ואתי לכבויי וכן מוכח מדברי רש"י שכתב שם דף קי"ז ב' וז"ל אי שריית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מנשי ליה לשבת ואתי נמי לכבויי:

תי"ט ד"ה נותן וכו' ויש להקשות וכו' הא לא קשיא דה"ק ואם המתין להניחו עד שתחשך וכו' ולא זו קושיא דהרא"ש על רש"י אלא קושייתו היא מדפרכינן