קול הרמ"ז מועד טו

שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תיקשי דיוקא דרישא אדסיפא אבל הכא אין לדייק הא סתמא מותר. ד"ה מדדים עגלים וכו' קשה וכו' הכא לא שייך לפלוג ולתני בדידיה משום דקתני דוחין את התרנגולת ומינה דשאר עופות מדדין וליכא למטעי אבל אילו תני צד האיסור בתרנגולת שיאמר אין מדדין התרנגולת אבל מדדין עגלים אז שייך למיפרך דליפלוג בעופות כי היכי דלא נטעי בדין שאר עופות:

ד"ה אבל וכו' והאי אסור וכו' אשתמיטתיה מ"ש הר"ב רבינו ירוחם בנ"א ח"א והבי' הב"י בסוף הש"ח וז"ל ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר ב' רגליו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא את עצמו אלא לפוטרו מחטאת אבל אסר כל זמן שיגרור וכו' ושורש דבריו צ"ל ז"ל שהוא מהא דר"פ נוטל דאמר רבא הוציא תינוק חי וכיס בצוארו חייב משום כיס ופרכינן ולחייב נמי משום תינוק רבא כרבי נתן ס"ל דאמר חי נושא את עצמו ע"כ ורבי נתן בהדיא קאמר דנושא את עצמו פטור בפ' המצניע ולא מחלק בין גורר לנושא דקאמרינן תו התם ומודה ר"נ בכפות משמע דדוקא כפות חייב:

ע"ש דלתוספות נראה וכו' גם הר"מ בפי"ח לא חייב אלא בכפות וחולה:

ג הרע"ב ד"ה ומחללין וכו' שהיא יושבת וכו' תימא לי טובא דהר"ב ארכבה אתרי ריכשי ולחומרא בספק נפשות שהרי אביי סבר משתשב על המשבר ורב הונא אמר משהדם שותת ועוד דאפילו הרי"ף דמחמיר ושכבר תמהו עליו הקדים שתיתת הדם לישיבת המשבר משום דסבר כאביי וסבר דברב הונא קודם לדאביי והר"ב החליף השיטה ונ"ל שיש להגיה או מתחיל הדם וזא"ז קאמר ואתי אליבא דכל שאר הפוסקים לבד מהרי"ף ז''ל איברא דגם הרמב"ם כתב בפי' כלשון הר"ב אבל אין ספק שאם ו' דומתחיל אינו במקום או חזר בו בחי' דסתם וכתב בפ"ב היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ובדקדוק כלל גדול כלל א' הכולל כל סימן תחלת לידה דהיינו אפי' שאינה יכולה כבר להלוך ושחברותיה נושאות אותה בזרועותיה ואפי' לא ישבה על המשבר ולא התחיל הדם להיות שותת:

תי"ט ד"ה ומחללין וכו' אלא ודאי וכו' ודאות שלו ספיקות הן אצלי די"ל דהגמרא דייקא הכי מדקתני סתם ומילדין את האשה דאי במילי דשבות איירי פשיטא הוא דהא כמה וכמה מילי דרבנן הותרו בחולה שאין בו סכנה אלא ודאי דמילדין דקאמר היינו אפילו באיסורי דאורייתא וא"ת א"כ מתני' זו ואצ"ל זו לא היא דקריאת חכמה אינו מוכרח לולדה כי כמה נשים יולדות בטרם תבא אליהן המילדות ואפ"ה קמל"ן דמותר לקרותה אבל לעולם אימא לך דלא איירי אלא בתחומין דרבנן והדבר כמעט מוכרע מעצמו דמסתמא קריאת חכמה אינה אלא ממקום קרוב מיל או מילין דאי מריחוק תחומין דאורייתא נראה ודאי דאין מחללין השבת משום דאין בקריאתה צורך גמור ליולדת ושמא תלד קודם שתבא ואין הדבר דומה ליולדת שמתה דמביאין סכין אפילו דרך רה"ר וקורעין בטנה להוציא הולד שמא ימצא חי דהתם הוי ספק נפשות בעצם מיהו אם היא צועקת שיקראוה נראה דקוראים אותה ליתובי דעתה כהדלקת הנר לסומא:

פרק י"ט מ"א ובסכנה בסכנה אין שלא בסכנה לא לא יכסהו וש"מ דרישא דאמר מביאו מגולה הוי טעמא משום חבובי מצוה ש"ס:

ועוד אמר וכו' יש לדקדק דמאי צריכינן תו להאי ועוד דכיון דמתיר להביא כלי דרך רה"ר אעפ"י דהוה אפשר להביא התינוק אצל הכלי ומשא"כ בעשיית הכלי דאי ליתיה א"א כי אם לעשותו וי"ל דאי לא תני אלא רישא הו"א דלא התיר ר"א כי אם באיסור דרבנן משום דאפשר להוציאו בלאחר יד לכך תני סיפא דאיירי בהדי' במלאכה דאורייתא והא דתני רישא לאשמועינן תרתי חדא ההיא דחביבה מצוה ותו דבענין חשדא די בעד א' והוא:

ושא"א הרש"ל גריס מילה שא"א לעשותה וכן גירסת הירושלמי ועיין בגיליון טעם הגירסא:

תי"ט ד"ה אם וכו' דסליק מיניה וכו' הוצרך להאי טעמא משום דר"א מדבר בלשון סתם ולא מפרש באיזה ענין איירי לכך פירש רש"י דכיון דקאי אסיפא דלעיל תו לא צריך לפרושי טפי. ד''ה מביאו וכו' דהשתא ליכא וכו' ק"ל דהא קי"ל כר"י דלעיל דאם היה גורר אסור וטעמא ודאי משום דלא אמרינן בקטן הגורר רגליו חי נושא א"ע וכ"ש בן ח' ימים ושמא משמע לתוס' דההוא דגורר אסור משום שבהתגרר אין לו כח לשאת עצמו אבל כל שנישא על זרועות אדם מסייעתו חיותו להקל א"ע א"נ דממשכן ילפינן כנ"ל פ"י מ"ה והתם משכחת לה התחשים והאלים וגזרו גרירת תינוק אגב דבהמה ולעד"ן בקושית התוס' דסתם תינוקות מחותלים ומעוטפים והו"ל כפותים:

ד"ה כלל וכו' ושנוי וכו' ונ"ל דאית לן סברא לצריכות כמ"ש שם בפסחים אהא דפסיק רב הלכה כר"ע בפסח ובמילה דכיון דפסח בכרת ומילה יש בה י"ג כריתות אימא לידחי קמ"ל וה"נ י"ל גבי חביתין פ"ג דמנחות דכיון דכתיב ביה מנחת תמיד אימא לידחי קמ"ל והא דבגמרא לא מצרכינין נמי לההיא דמנחות הוא משום דפשוט הוא ודוקא מצריך לדפסח ומילה דפסק רב הלכה כר"ע בתרווייהו משום דאע"ג דפסח הוא הלכתא למשיחא נ"מ לכל מקום שיש בו כרת לפסוק כר"ע וכדכתבו התוס' בסנהדרין נ"א א"נ כתירוץ אחרון שאמרו שם דבאיסור והיתר פסקינן הלכתא למשיחא אבל תוס' כתבו במנחות דלא בעית צריכותא לר"ע משום דאשמועינן בכל דוכתא מאי קא דחיא שבת ע"כ ונ"ל שכוונתם דכאן גרסינן מילה שא"א לעשותה וכו' ובפסחים הגירסא משום שחיטה שא"א לעשותה וכו' ור"ל שהוצרך ר"ע לפרט בכל מקום לפרטות מה שדוחה שבת פי' דכאן דוקא מילה דוחה ובפסחים שחיטה לבד דאי לא מפרשו הו"א דאי אירע אונס כגון שנשברה סכין בשבת מקרי א"א וכדאמרינן גבי י"ט לכך הוצרך לפרט דהגיה מהרש"ל כנזכר לעיל ושם במנחות שאומר ושא"א פשיט' דקאי אלישתן ועריכתן ואפייתן השנויים בראש המשנה והו"ל מפרש מאי דדחי שבת:

ב מוהלין נ"ל דתני מוהלין ופורעין אע"ג דפריעה בכלל מילה לאשמועינן (דמותר) לב' לא' למול ולב' לפרוע וכדמשמע בהדיא בגמרא ולימא אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבידי פלגא ואע"ג דמוהר"י קארו ז"ל פסק לאסור כבר חזר בו בבדק הבית מטעמא כדכתיבנא:

ינתן וכו' אמרינן בגמרא שנותן זה ע"ז ומתערבין אבל אינו טורפם ובהכי דייקא לישנא דינתן דר"ל כאילו לא נעשה בכוונה אלא כאילו מעצמם נתנו א"נ כיון דלא נטרפה היטיב כשיתנם על החבורה ודאי שמעצמו הוא ינתן זה בעצמו וזה בעצמו שאין היין והשמן מתערבים אם לא יטרפם היטב:

ג בהיותם כואבים בברייתא מייתי ליה בדרך זכר לדבר ואמרינן בגמרא דהיינו משום דדלמא דוקא גדולים כי ההיא דשכם לא מעלים ארוכה כ"כ במהרה אבל קטן מתרפא מהר והיינו לפרש טעמא לרבנן דלא התירו אלא זילוף:

הרע"ב ד"ה מרחיצין כו' האי וכו' דלא ליקשי מרחיצין אמזלפין וליישב ו' דומזלפין נ"ל דהוי במקום ובלבד וה"ק מרחיצין את הקטן בין לפני המילה וכו' ובלבד בתנאי שיהיו מזלפין עליו ביד וכו' והיינו כאוקימתא קמייתא דבגמרא אבל רבא מקשי דהא מרחיצין קתני ומתרץ למתני' בב' מינים רחיצה דמותרים לעשות לקטן דהיינו ביום המילה מרחיצין וביום הג' מזלפין וראב"ע סבר דאף ביום הנ' רוחץ כדרכו ואמרינן בגמרא דרבא (אורי) כשמעתיה להתיר רחיצה ביום א' וחלש וחש לאוקימתא קמייתא ואפ"ה מוכח ממ"ש הרי"ף משם (רבוותא) דנקיטין כאוקימתא דרבא ומש"ה פסק דגם לפני המילה מרחיצין והיינו כדרבא לאוקימתא קמייתא לא פליג ראב"ע (דקי"ל כוותיה] את"ק אלא בלאחר המילה דת"ק סבר מזלפין וראב"ע סבר מרחיצין אבל לפני המילה מודה דמזלפין וכמ"ש הר"ן ע"ע וגם הר"מ והרא"ש התירו לפני המילה וא"כ תמיהא לי על הר"ב מה ראה לחלוק על כל גאוני עולם לפרש מתני' כאוקימתא קמייתא וכ"ש דיותר פשיטא אוקימתא דרבא על המשנה ועל הכל דהר"ב קשיא דידיה אדידיה דפי' רישא דמתני' כאוקימתא א' ובתר הכי דמרחיצין בין לפני המילה דהוי כדרבא והשתא דאתאן להכי כנלע"ד להוסיף טעם לשבח למה שפסקו כולהו רבנן כדרבא דמ"ש הר"ן דטעמא משום דתנא כוותיה מ"מ לא סגי לן בהכי דהא כדאמר רבא בהדי תרגימנא דסבי למה לי א"ל והא תניא כוותיה דמר א"ל מתני' דייקא כוותייהו מדלא תנן ראב"ע אומר אף מרחיצים וא"כ הרי בהדיא דאע"ג דידע דברייתא כוותיה לא ס"ל הכי אבל נלע"ד דרבא לא ידע מאותה הברייתא כלל עד שאמרו לו והא תנייה כוותיה דמר וכשהורה הלכה סמך על סברתו והיינו דקאמרי אורי ליה כשמעתיה ולא אמרינן כברייתא ומש"ה בבוא עליו החולי חושש לו מחטאת משום דהדבר היה שקול שהרי מאי דקתני רישא מרחיצין מסייע ליה ומאי דלא תנן ראב"ע אומר אף מרחיצין מסייע להנהו סבי וכיון דהדבר שקול הו"ל לקבל פי' שלהם אבל אחר שידע הברייתא קם ליה בשיטתיה חדא דברייתא כוותיה ותו דאף בברייתא לא תני בדראב"ע אף מרחיצין ומינה דאין ממש במאי דסייעינהו לקמאי ועוד דקושייתיה מדרישא במקומה עומדת כנלע"ד ולבעל כ"מ דרך אחרת דכתב דאין בב' אוקימתות חילוק לענין דינא וגם לדידיה לא פלט הר"ב מקושי' דאי לא פליגי אמאי לא פי' מתני' כפשוטה:

ד שתי תינוקות וכ"ש אם לא היה לו כי אם א' למול אחר (שבת) ומלו בשבת ומתני' רבותא אשמעינן דאע"ג דיש לו א' הראוי וטריד בדבר מצוה מ"מ חייב משום דלא עביד מצוה וסיפא רבותא לר"א:

הרע"ב ד"ה מי' כו' והגירסא שתפשו וכו' הוא גירסת הרי"ף והרא"ש אבל הר"מ משמע מפי' שאינו גורס כך אלא כסברת הגירסא שבגמרא וכך פסקו בחבורו הלכות שגגות פ"ב ע"ע ובירוש' גרסינן כוותיה:

לא פחות נ"מ שאם לא יהיה לו מוהלין כי אם קודם ח' שרוצה ללכת לדרכו וסד"א הואיל ויש שמילת מקנת כסף ויליד בית אפי' ליום שנולדו דה"נ נתיר לו למול קודם ח' קמ"ל ומאי דתני ולא יותר ר"ל עד י"ב מקרייא מילה בזמנה שהרי התורה התירתה עד י"ב ונ"מ למי שנשבע שלא למול כי אם מילה בזמנה והיינו דתני בכולהו נימול שר"ל שזהו דרכו אבל בחולה קתני מוהלין: