קול הרמ"ז מועד יג

דמהו להדיא דקיטורי בידי שאסור משום דמעשה אומן הוא והטור הקדים לו דין הנוטל יבלת מן הבגד דחייב משום גמר מלאכה של תיקון הבגד וא"כ אין האיסור אלא משום תיקון מנא כדמוכח מל' הרב ודומיא דהצעת המטה:

ד"ה מלילי שבת עיין וכו' עיין מה שכתבנו שם. ד"ה מיוה"כ וכו' ועמ"ש בזה וכו' עיין בספר ברכת הזבח דף קמ"ב:

פט''ז מ''א כל נראה דהאי כל לרבות אפילו שיר השירים וקהלת דאע"ג דאיפליגו תנאי בפ"ג דידים בענין טומאת ידים לענין הצלה לא שנו משאר ספרים:

הרע"ב ד"ה כל וכו' שלא מרבו והוא וכו' היינו אליבא דרב הונא דהלכתא כוותיה והכי מתרץ מתני' כל כתבי הקדש מצילין בין שקורין ובין שאינן קורין בד"א בלה"ק אבל בכל לשון אין מצילין ואפ"ה טעונים גניזה ופרש"י ודקתני ואעפ"י שכתובים בכל לשון לאו אהצלה קאי אלא אגניזה וה"ק ואעפ"י שכתוב בכל לשון ובשבת אין מצילין אותם בחול מיהא טעון גניזה ע"כ והר"ב לא כתבו בל' חסורי מחסרא כדאמרינן בגמרא וגם בטעונים גניזה לא הזכיר בחול כמ"ש פירש"י ונ"ל דמדקאמרי' רב הונא מתרץ לטעמיה משמע לר"ב דלא חסורי ממש הוא וכמ"ש התו' דף ק"ב והתי"ט הזכירו ספי"א וטעמו משום דמסתמא ספרי הקדש כתובים בלה"ק וגם לישנא דייקא דלא תני ספרי הקדשו:

ב במנחה מכאן דייקו התוס' דאותם המחלקים סעודת שחרית לשתים לא קיימי מצות ג' סעודות ועוד אסרו לעשות כך משום ברכה שאינה צריכה ועוד נלע"ד דלא מקיימים מש"ה על זה ג"פ היום דמשמע ג' זמנים מחולקים דלפי הנוהגים כך הו"ל ב' סעודות בזמן א' ובשלטי הגבורים שסביב הגהות מרדכי כתב בשם פסקי מהר"מ (דף ק"פ) שמהר"מ היה מתפלל מנחה ביחיד קודם סעודה ג' וכו' לצאת ממ"ש ר"ת דאסור לאכול בין מנחה למעריב ואי הוה מחלק הסעודה לב' כבימות החורף כמ"ש התשב"ץ נמצא שכל ימות החורף לא היה אוכל סעודת שחרית אלא ב' סעודות מנחה וכ"ש דלפי הזוהר אין לעשות כן וכ"כ הרא"ש דזמנה דוקא אחר תפלת המנחה:

הרע"ב ד"ה מצילין וכו' אפ"ה וכו' ודוקא באותו מקום שנפלה שם הדליקה אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל כל מה שירצו כך היא הסכמת רוב הפוסקים ופסקו ש"ע ר"ס שצ"ד וטעמא כתב ר"ת ר"פ דכיון דלא בהילי כולי האי לא גזרינן דלכבו והשתא מ"ש הר"ב ר"פ מחצר שנפלה בו היינו באתרא דבהילי כולי האי דאיכא למגזר:

ע"ש שאדם בהול וכו' וא"ת אדרבא כיון דבהיל אי לא שרית ליה אתי לכבויי כבר תירצו התוס' במכילתין דף מ"ד וכמ"ש לקמן בעז"ה:

ג ואם היו פקחין בהאי בבא הוי יותר רבותא להתיר לעשות עמו חשבון אחר שבת משום דהכא יכול לעלות על לבו שישתלם שכרו טפי מדסיפא דהתם מתהני כולי יומא מלבישת הבגדים אבל הכא מציל סל מלא ככרות ויכול להיות שכבר סעד ואינו נהנה ואפ"ה שרי ליה לעשות חשבון ומש"ה תנייה הכא ולא נטר עד סיפא דהו"א דברישא אסור:

ד לעטוף נרא' דלרבותא תנינן ליה דסד"א דדוקא בבגדים דצריכים לבישה הותר לו כל מה שיכול ללבוש דכיון דרואה דמטרחינן ליה לובשם רמי אנפשיה ומדכר לה לשבת אבל העשוין לעטיפה דלא טרח כ"כ שמא לא יזכור שבת או שמא יפשיל אחרים בלא עטיפה קמ"ל:

תי"ט ד"ה וחוזר וכו' באוכלין ומשקים וכו' הב"י הביא בסי' של"ד דברי בעל התרומו' דכתב להתיר גם באוכלים ומשקים כשהוא דוקא מזון ג' סעודות יכול להוציא בכמה פעמים פעם אחר פעם ולפ"ז הטעם שכתב הר"ן נראה דאינו מספיק דהא גם במאכלין כיון דלא התיר לו אלא דוקא מזון ג' סעודות בכל פעם רמי אנפשי' ומדכר ונ"ל דלא דמי משום דגבי מלבושין לא התירו לו אלא דוקא בשעור מה שהוא יכול ללבוש בכל פעם אבל באוכלין גם הרבה יכול להציל כשהוא בכלי א' ולא מוכח ואיכא למיחש דאתי לכבויי א"נ שאני פועל הלבישה והפשיטה דהוא היכר גמור א"נ סתם הפסד בגדים הפסד מרובה הוא ולנגדו סתם הפסד אוכלין מועט ולא חששו לו כדאמרינן בעלמא א"נ כיון דהוא הפסד מרובה תגדל בהילתו ואי לא שריית ליה כה"ג ייתי לכבוייה במזיד כעין שכתבו התוס' דף מ"ד גבי הצלת המת מפני הדליקה דמשום דמצטער הרבה על מתו יכבה אגב צערו ה"נ יש לחוש גבי ממון הרבה אבל מ"מ לא התירו לו בלתי לבישה בהדיא:

ה את האור את לא ידענא מאי קאמר ובהרי"ף והר"מ ל"ג ליה:

תי"ט ד"ה פורסין וכו' דהכא מיירי וכו' איברא שכ"כ אבל היינו לתרוצי מתני' קודם התרת הכלים כמ"ד פי"ז קכ"ג דהרבה משניות נשנה קודם התרת הכלים אבל השתא קי"ל כרבא דאפי' כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ולצורך מקומו וא"כ אפילו לא ייחדו לעור הגדי מותר להשתמש בו לתשמיש עצמי ולכן לא אשתמיט שום פוסק להתנות על עור זה שום תנאי. ו כבה ואל תכבה אמרינן בגמרא והכי קי"ל דמותר לומר כל המכבה אינו מפסיד והוה בעי לסיועי' מרישא דדוקא כבה אסור לומר לו הא כל המכבה אינו מפסיד מותר ודחי ליה מסיפא דאין צריך למחות בו ולומר אל תכבה ומינה דאסור לומר כל המכבה א"מ דאי גלוי דעתא מותר למה ליה למתני סיפא דאין צריך למחות דכ"ש הוא וקאמרינן אלא מהא ליכא למשמע מינה מידי אבל לפום קושט' דדינא י"ל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא כדאמרינן בעלמא א"נ דלא (תנייא אלא) משום בבא דקטן דצ"ל לו אל תכבה:

שאין שביתתו נראה דאגב סיפא תנייא דהא עכו"ם אין לו שום איסור שביתה אדרבה עכו"ם ששבת חייב מיתה:

בא לפני עמ"ש פ' כ"ב מ"ג:

הרע"ב ד"ה מעשה בא כפיית וכו' לכאורה משמע דריב"ז פליג את"ק דמתיר כפיית כלי וריב"ז מחמיר ולפ"ז יש לדקדק אמאי לא פרכינן בגמרא מעשה לסתור כדפרכינן בפ"ז דפסחים גבי אמר ר' צדוק מעשה בר"ג וי"ל דלא פליג ריב"ז את"ק דת"ק איירי דוקא במקום שעקרב נושך וריב"ז איירי דוקא שם בערב שלא היה דרכו לנשוך ולא מותר לצודו וה"ה להורגו אלא ברץ אחריו ואל השיבני מפסק הר"ב דבאין רצין אחריו כופין עליו כלי דלא ממתני' נפקא ליה אלא ממ"ש בגמרא דאפילו לדרסו מותר:

ד"ה חושש וכו' שמא חייב וכו' רש"י כתב חוששני לומר חייב חטאת הוא וכ"כ הר"ן דמשמע שהחששא היתה אם יאמר או לא יאמר אבל בפ' כ"ב מ"ג דאיכא נמי כהאי לישנא לא פירשו כן ונ"ל כיון דכשרצין אחריו איכא סכנת נפשות חשש לומר החיוב בהדיא שמא יחמירו על עצמן גם במקום סכנה וגם כ"ש דלא הכל יוכלו להבחין בין רצין ללא רצין ואין לומר דמשום שהיה מסתפק חשש לומר לו שחייב חטאת ומשום חולין בעזרה דהול"ל להביא אשם תלוי כיון דודאי שגגה חייב חטאת:

תי"ט ד"ה כופין וכו' ולכך תמהני וכו' אין שום מקום לתמיהתו משום דבלי ספק גם רש"י סבר כהרז"ה מדכתב כל דברי הר"ב במתניתין וגם בפי"ח מ"ב חזר וכתב כן ואלמלא דס"ל כר"י לא היה נדרש ללא צריך לפי' כדרכו ז"ל תמיד לקצר אם לא במקום (שראוי) להאריך והרי הרמב"ן גופי' כותב בסוף דבריו שיש קושי' גדולה על הרי"ף ז"ל והניחה בצ"ע ולא כדברי החי"ט שאמר שדברי הרז"ה נדחו לגמרי:

ד"ה ועל וכו' אבל תירץ וכו' הא ל"ק דהר"ב אזיל בשיטת רש"י דסבר דאפילו אין במינו נצוד כשהוא לצורך חייב וכדכתב לעיל רפי"ד וסבר הר"ב דהיינו לצורך גדול כגון ההיא דעדיות דצד להשתמש בו לרפואה אבל צידה לצחק לא ס"ל דליקרי לצורך ומש"ה כתב דאסור והשתא דאתאן להכי תמהני על אבות העולם תוספות והר"ן דדחו סברת רש"י בסברא בעלמא וז"ל התוס' ריש ח' שרצים (ד"ה שלא לצורך וכו') ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו פוטר אפילו לצורך וכה"ג כתב הר"ן ואני בער ולא אבין דמנ"ל הא דמ"ש ממלאכת ההוצאה דאזלינן בה בתר כוונת המוציא דאי אחשביה לשעורא זוטא חייב עליו וה"נ לימא בצידה דאי אחשבה לצורכו משוי לה מלאכה אבל אי אין בה צורך לא מקרייה מלאכה וכההיא דצד פרעוש דאפליגו בה ר"א ור"י בברייתא ור"י פוטר משום דאין צורך בפרעוש והשתא ניחא למאי שהקשה התי"ט לעיל ר"פ ח' שרצים דלא כתב הר"ב התם דאין הלכה כאותה משנה משום דאתיא אליבא דר"ש דהר"ב ס"ל דאתיא אליבא דכ"ע וכמאן דס"ל התם דלא מתני ר"ש היא אמתני' אלא אהא דהמפיס מורסא וכדכתב פ"ב דעדיות והכא בצידה טעמא משום דכיון דאין במינו נצוד לא מקרייה צידה אלא כשהוא לצורך גמור ולא שייכא בה סברת ר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופא דהיינו אפי' במלאכה גמורה כהבערה וכיוצא דכשאינו צריך לה פטור אע"פ שהיתה מלאכה אבל בצידה הצורך הוא דמשוי לה מלאכה:

ח אסור פי' לכל ישראל וכ"כ בש"ע סי' רע"ו והא דמותר ליהנות מכבוי העכו"ם כדלעיל כתבו התוס' דהתם אין ישראל נהנה במעשה העכו"ם כי הכא דנהנה גופו ממש מן האור ולעד"ן דלעיל לא רצו להחמיר גבי פסידא משום חששא דאמירה לנכרי וכ"ש לר"ש דקי"ל כוותיה והויא מלאכה שאינה צריכה וא"כ הויא לה אמירה שבות דשבות אבל הכא דליכא פסידא גזרו בהמתו לר"ת לבהמתו דוקא אסור משום דאינה יכולה לירד לבור לשתות אבל מילא לישראל מותר לו לשתות משום דמטפח ועולה מטפח ויורד ולדידי' צ"ל דהו"מ בגמרא למעבד האי צריכותא בבא הב' דלאשמעי' דין זה תנייא אלא דעדיפא מינה קאמר משום דחששא דדלמא ירבה בשבילו שייכא טפי לגבי רישא דהתם נר לא' נר לק' והכא שמא ירבה ולר"י נר' דאסור גם כשמלא לישראל עצמו והא דנקט בהמתו לרבותא דל"מ מילא העכו"ם לו לשתות ושותה אחריו ישראל משום דליכא למיחש דאתי לאפושי משום דדלייה א' סגיא לכמה אינשי אבל בבהמה דצריכה מים רבים ליחוש דלפשי קמ"ל וכ"כ רוב הפוסקים כדכתב הב"י סי' שכ"ה:

הרע"ב ד"ה כבש וכו' דמעשה רב ול"נ דטובא אשמועינן דממעשה דר"ג ילפי' דאפילו הוא בפניו ודמכירו [כמ"ש הרא"ש] שרי מטעם דנר לא' נר למאה ואי מרישא ההו"א דדוקא שלא מכירו קמ"ל מעובד' דר"ג דהיה הוא והזקנים