קול הרמ"ז מועד יב

משום דעיקר איסור הצידה הוא כאשר הב"ח נכנע בלבבו ומתחשב בדמיונו שכבר הוא ניצוד והראי' ממאי דאמרי' בגמרא דצפור דרור אינה ניצודת אפי' בבית סגור ונעול משום דנשמטת מזוית לזוית וכן בכאן כל עוד שלא ננעל הפתח אינו נצוד ובזה הלך לו מציאות התי"ט במ"ז בד"ה אעפ"י וכו' שכתב כלומר לפנים אל תוך הבית חדא דהלך לו משמע שהלך בשוק ועוד כיון דהא' גמר הצידה אין שום חיוב לשני במאי שמונע היציאה בפני הצבי אטו מי שיש לו איזה בעל חי בביתו ורוצה למרוד ולברוח יאסור לו לנעול הפתח כדי שלא יצא:

ז הא למה כתב המ"מ פ"י דה"ש וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שמדברי התו' נראה שפי' (המש') כך הוא לנועל את ביתו לשמרו ולא נודע לו שהיה שם צבי כלל ונמצא שצבי היה שם והוא שמור בתוכו שמותר לו להעמיד הפתח נעול עד חשיכה וכן אם ישב על הפתח ונמצא שצבי היה בבית מותר לו לישב מפני שקדמה צידה למחשבה עכ"ל:

הרע"ב ד"ה הב' חייב שהוא צד אותו ולא דמי ללא יכול א' לנעול דשניהם חייבי' דהתם דשניהם עשו המלאכה בבת א' אבל בכאן שקדם הא' וישב על הפתח לא עשה כלום והו"ל כחצי דלת ננעלה והשני נועל החצי הפתוח ומש"ה חייב:

ע"ש פטור ומותר (ומשום דתני בראשון חייב תני פטור) ומש"ה איכפל תנא למתני למה זה דומה לאשמועי' דכי הדדי נינהו לפטורא גמרא:

פ"יד מ"א שמונה הא דתני מניינא משום דלענין טומאה לא שוו אהדדי כדתנן פ"ט דחולין מ"ב אבל הכא כ"ע מודו דאית עור לכל הח' לגבי שבת וכדכתב התי"ט:

והחובל וה"ה הורגם דחייב משום נטילה נשמה וה"נ בשאר שקצים ורמשים ודוקא בפרים ורבים מזכר ונקבה ולא בבאים מהעפר ומתני' ה"ק ושאר שקצים ורמשים דדמיין לח' האמורים בתורה שפרים ורבים דוקא החובל בהן פטור דלא יש להן עור אבל ההורגם חייב ומש"ה תני החובל פטור מיותר דכבר נלמד מרישא:

החובל בהן מדברי הרמב"ם פ"ח נרא' דאפי' יצא דם פטור והקשו עליו מבריי' דמייתי בחולין ד' מ"ו דתניא ושאר שקצים ורמשים אין חייב עד שיצא דם והמ"מ כתב דס"ל דאין הלכה כאותה ברייתא ודמתני' בסתמא פטרה בין יוצא דם ללא יצא אבל בסוף הניחו בצ"ע ואי לאו דמסתפי' אמינא דכן האמת דהלכה כאותה משנה דאל"כ מאי דדייקי' במכילתין הא הורגת חייב דלמא דה"ה דהורגת פטור ותני החובל אגב רישא ומאי דמייתי לההיא ברייתא בחולין היינו ראייה בעלמא לריאה שהאדימה דהדרא ברי' ואע"פ דאין הלכה כוות' מ"מ המציאות לא יוכחש ועוד נ"ל ראיה ממאי דקי"ל דכל שאינו פרה ורבה ההורג פטור ומסתמ' אין הריגה בלא הוצאת דם ואפי' בלא שיוציא דם הו"ל למיסר משום גזירה אי איתא דמדאורייתא חייב:

תי"ט ד"ה והחובל וכו' וי"ל כגון שצריך וניחא וכו' אין רוח הבריות נוחה הימנו שאין אדם מצער בהמתו לכך אבל נרא' דכיון שתחלה כיון להוציא דם לצורך כלבו אף שנצרר הדם ולא יצא חייב משום צובע משום דהוא פסיק רישיה דע"כ לא קאמרי' דנתכוון למלאכה ונעשית לו אחר דפטור אלא כשלא נתכוון לה וכדכתב הרמב"ם פ"ק דה"ש סי' ח' אבל היכא דשניה פסיק רישיה חייב עליה:

ע"ש לאו כללא וכו' אינו כן כי מאי דדחה לעיל הוא הפרט המפורש כמ"ש שם דהיינו הקורע בחמתו:

ד"ה שלא וכו' ולפיכך כל צידתן וכו' לא ידעתי מה צורך יש בצידת החולד ועכבר וחביריו כי אם כדי שלא ירעו ולא ישחיתו ואם משום דעכו"ם אכלי להו ה"נ בכמה שרצים אחרים ועוד לא הבנתי איך כל שאר שקצים דרכן להזיק:

ע"ש ותמה אני וכו' אטו כי רוכלא ליתני וליזיל די לנו בב' עדים דפ"ב ופ"י ועיין עוד לקמן פי"ו מ"ז טעם פרטי לסברת הר"ב ורש"י:

ב תי"ט ד"ה בין וכו' כך למדתי וכו' איברא דכן כתב הטור אבל מהירוש' אמרי' מה בין הילמי למי המלח הילמי צריך אומן מי מלח א"צ אומן וא"כ מי מלח לא מקרי מלאכ' לרבנן:

ע"ש ויותר מסתבר וכו' ולהרמב"ם י"ל משום דאיכא סברא בגמרא שהמליחה קלקול היא אצל דברים החריפים שמבטל חריפות וכדאמרי' התם גבי צנון וגם מליחה בעצמו ל' קלקול כמש"ה כעשן נמלחו וכן הוא במוחש שמחסר את הדבר המלוח ולכן תני ליה הכא לומר דתיקון הוא והר"מ ז"ל אזיל בתר כללין כבוש הרי הוא כמבושל ומליח כרותח:

ע"ש אבל רש"י והר"ב וכו' לא צריכים להאי דאפי' לרבא חיוב' הוא דליכ' אבל איסור איכא דכ"כ התו' בפ' כלל גדול דף ע"ה וז"ל אין עיבוד באוכלי' אין להתיר מליחת אוכלי' דאסור מדרבנן וכו' וכ"כ שלפי הגבורים וגם הטור דאסתייע התי"ט מיניה לא כתב גבי כבשים דודאי מליחתן עזה אלא משום דדמי לעיבוד ולא כתב דין חיוב מליחת הבשר דחמיר לרב בר הונא והא דמפרש רב אשי למילתיה הוא כי היכי דלא ליחסו עליה דרי קלה דמי דנים הם אש וכא הר"ב וממתני' ג שהן לירוקה ק"ל דבגמרא אמרי' דמי דקלים ה לשלשול וכדפי' הר''ב וממתני' משמע שהם לירוקה וכ"ת דהאי שהם קאי אעיקרים ק' דבגמרא אמרי' דגם מועלי' לזבה ולמה לא שנינו כן ועוד מ"ש דפי' רפואה דכוס עיקרי' ולא דמי דקלי' וי"ל במ"ש בגמרא דלזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא ולירקונא תרי מינייהו ומיעקר ומש"ה תנייה תוס' לאשמעי' שמסרסים ונפק' מינה לאסרו אפי' בחול דסירוס באדם אסור מדאורייתא דכתיב ובארצכם לא תעשו וגם מש"ה חזר ואמר אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו פי' כדמוכח שהוא צמא אבל לא כוס עיקרי' מטעם האיסור:

ד אבל סך היינו אפילו ע"ג מכה מדקתני בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן וורד מכלל (דבשאר) שמן מותר אפילו ע"ג מכה תו' קל"ד ב':

תי"ט ד"ה לא וכו' אורחייהו דמילתא וכו' ולעד"נ דלא צריך תנא למתני מגמע ובולע דכבר תני לא יגמע דר"ל דדוקא גימוע לחודיה אסור אבל בבליע' מותר ועי"ל דאף גומע ובולע לא פסיקא ליה דמותר דהא אמר רבא דלאחר טיבול שכבר אכל וסעד אסור משום דמוכח' מילתא דלרפואה עביד ואע"ג דאמר בגמרא דהדר רבא מההוא תירוצא מ"מ הסברא מוכחתו למאן דלית ליה הואיל ועוד נ"ל דמטבל כדרכו איצטריך ליה דאין דרכו לטבול אסור לו דמוכחא מילתא:

פ"טו מ"א הרע"ב ד"ה וכשם שחייב על קשרן כך וכו' בפ"ז דע"ד פירש"י וז"ל שכן צדי חלזון קושרים ומתירים שכל רשתות עשויות קשורים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף את זו ומתיר כאן וקושר מכאן וכ"כ הר"ב בכלל גדול ונ"ל דתרווייהו צריכי מיהא תחלה צריך להבין מ"ש רש"י והר"ב בכאן שהיו מתירי' קשרי הרשתות כדי לקצר או להרחיבם תינח להרחיבם אבל לקצרם היכי משכחת לה שבהיתר הקשר תקצר וי"ל שהתיר מן הקשרי' שבשפת הרשתות ובזה נופל קצת והרשת מתקצרת והשתא רש"י והר"ב רצו להמצי' מציאות בפשתן שהיו מתירים שלא ע"מ לקשור כי היכי דלא (תימא) דהוי דומיא דבעי' ע"מ לבנות וככתוב לעיל בפ"ז באופן דלעיל הוצרכו למצוא דוגמת בין לקשירה ובין להתיר אבל בכאן הוכרחו לפרש דהתיר לבדו ובהכי דייקא מתני' דהכא וכשם שהוא חייב על קישורן חייב על היתירן שהיה נראה מיותר דהא תניא והקושר והמתיר ולא הוה צריך לדהכא והו"ל למיתני החשרי' ולא התירם כי היכי דתני גבי הבונה דלא תני וכשם שהוא חייב וכו' אלא דשאני הכא דחייב על התירם לבדו משא"כ בסותר ולא ידעתי ליישב מ"ש הר"ב דדוגמתו במשכן בתופרי חוטי יריעה שנפסקה וכ"כ רש"י והב"י סי' שי"ז וק' שזה נדחה בגמרא ומסקינן בההיא דצדי חלזון איברא דלא נחה אלא במציאות המתיר אבל כיון דיש מציאות המסקנא והיא דרבא לגבי אביי מה הוצרכו לדבר אחר:

ב קושרין לפניו לפני הבהמה דוקא מותר לקשור בב' צדדי הפתח אבל לקשור בקרניה ובדבר אחר אסור כדאמרינן בגמרא לא יקשור בפרה ובאיבוס וטעמא נ"ל דחיישינן שמא יבטל א' מהקשרים משא"כ בפתח דסתמא יתיר שניהם:

קושרין דלי דוקא דלי הקבוע בבור אבל שאינו קבוע בבור מותר לקשרו אפי' בחבל דעלמא הר"ן:

הרע"ב ד"ה וקדרה וכו' דדין שיכולים וכו' זהו שאמרו בגמרא דאית לה שלפי פי' דד וכתבו התו' דל"ג דאית לה ב' שלאכי דלמה צריך לב' שלאכי כיון שיש לה פתח והר"ב שכתב דדין אזיל בתר הגירסא שדחו התוס' ונפקא מינה לענין דינא דאפי' דלא יש לקדרה אלא דד א' מ"מ לא אמרינן דמבטל הקשר להתקיים וכ"ש כשיש לה יותר:

תי"ט ד''ה קושרת וכו' וחסורי מחסרא וכו' לאו דוקא חסורי דבגמרא אמרינן ה"ק וא"כ ישנו לכל הענין במתני' דאי האי דתנן יש לך קשרים הוא כלל לפרטי מפתח חלוק וחוטי סבכה וכו' א"כ לא הו"ל למתני מלת קושרת באמצע אלא הכי הול"ל יש לך קשרים שאין חייבים עליהם ואלו הם מפתח חלוק אשה וחוטי וכו' ועוד לא הול"ל כקשר הגמלים וקשר הספנים וגם מלת לך יתירה והכי הול"ל ואלו קשרים שאין חייבים עליהם מפתח וכו' אלא ה"ק מדתניא ברישא דחייבים על קשר א' דגמלים ואחד דספני' דהיינו קשר שבחוטם דוקא ושל הספינה גופה מזה כבר יש לך מיני קשרים אחרים שאין חייבים עליהן כגמלים וספנין גופייהו והם של החבל הארוך וכדפי' הר"ב ואח"כ התחיל בענין ותני קושרת אשה דהיינו לכתחלה ד"ה ונודות וכו' דאית לה תרתי וכו' בגמרא אמרי' תרי אוני ופירש"י ב' אזנים שכופלים לתוכו ובא' מהן יכול להוציא יין:

ד"ה ראב"י וכו' ולא היתה וכו' נ"ל דכתב כן לאפוקי מסברת הרמב"ם שסובר דחבל בעלמא אסור לטלטלו וכמ"ש בפ"י מה"ש ותמה עליו המ"מ ולהכי כתב רש"י דאפילו לא היתה תלויה מאתמול שרי ע"ש מ"ד חד וכו' אלישנא אחרינא קאי דלישנא קמא המהו דתימא הוא באחריני:

ג מלילי שבת מכאן שמצוה לישן בשבת דאי לא נחית תנא אלא משום תיקון זה (אצ"ל) דדינו כקיפול הכלים:

תי"ט סד"ה מקפלין וכו' ולע"ד לא משמע כלל דא"כ למה חלקו במיני הבגדים שהרי בכולם יש איסור כיבוס ומה שנסתייע מסמיכות הדינים הרי הרמב"ם