קול הרמ"ז מועד יא

מלאכה חייב וכדכתב הר"מ פ"א מה"ש סי' י"ד:

תי"ט ד"ה הבונה וכו' ול"נ וכו' ול"נ שהתוס' עצמן גלו הטעם במ"ש אח"כ בד"ה כל שהוא למאי חזי וז"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא וכו' באופן דהול"ל כמלאכה גרועה ודמיא להוצאה וה"ה לדלקמן החורש כל שהוא דגם בו אשכחנא בגמרא דכוותא במשכן וע"ש ומשום דדמו אהדדי תנינן זאח"ז:

ד"ה והמכה בפטיש וכו' האדם העושה וכו' האי סיוע שאין בו ממש דאטו האידנא לא משכחת לה למכוש האחרון על הכלי ונ"ל שאף בנסירת העצים נמצא כבחצובת האבנים שנוסרים חלק גדול מן העץ ואח"כ מכים בפטיש והעץ נופל וא"כ גם במשכן היה זה וניחא ליה לרש"י בפי' זה משום דאכתי ההכאה היא ממש גמר מלאכה אבל בהכאה על (הכלי) להשוות העקמימות אולי יצטרך להכאה במקום אחר שיראה אח"כ שאינו חלק ושוה והא דנקטיה רש"י באבן היינו משום דתנן המסתת בהדיא ואמרינן בגמרא אימא המסתת המכה בפטיש ור"ל שחייב משום מכה בפטיש כמו שהזכירו התי"ט:

ד''ה בשבת וכו' רש"י קדמו שכ"כ בשבת אעושה מלאכה קאי:

ב אם להיסק פי' שאינם ראוייה לאכילה דאל"ה מחייב משיעור זוטא כדאמרינן בגמ' ד' ע"ו המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל כ"כ התו' בברייתא במכילתין:

הרע"ב ד"ה אם לתקן וכו' הר"מ כתב וענין אמרו לתקן לתקן הארץ לחרישה ולא הזכיר תיקוני אילן ונראה דטעמא משום דתיקון אילן כבר נשנה בהמקרסם והמזרד דהיינו בין בענפים יבשים ובין בלחים ועוד דלישנא דמלקט דייקא להר"ם ולרש"י ולר"ב נראה שתיקון האילן הוא ליישר ענפיו וכיוצא ולא לכוונת גידולת ולכן נקט ל' לקיטה:

י"ט ד"ה החורש וכו' עד השתא הי"ל וכו' עמ"ש לעיל:

ד"ה כדי וכו' פ"ט שם הביא התי"ט צריכות לאלו הב' משניות רפ"ח ופ"ט דתנן בהו שעור דבשול ביצה קלה להוצאה ע"ש אבל גם במתני' צריכים לתת טעם דמהנהו ידענא דהאי שיעורא חשיב לאנשי להשקה ונ"ל דצריכא מהו דתימא דכי היכי דשאני שיעור הוצאת זרע דילועים מחרישה דהתם חשיבי תרי והכא חד ה"נ נימא דשאני הוצאת עצים להיסק מלקיטתן קמ"ל:

ג בן זוגו אמרי' בירוש' דקרש שנתן פעם א' בצפון ינתן תמיד בצפון וכן כולם ופי' הפי' דטעמא משום דצד דרום יותר מקודש דמנורה בדרום וכ"ש במערב דשכינה תמן ומינה דגם סדר העמדתן מעכב זה סמוך לזה דכל הקרב למערב עדיף ואולי דמשום זה היו רושמין הקרשים דאי לאו הכי היה נראה בלא צורך דמסתמא כל הקרשים היו שוין בכל הצדדים ויחדיו היו תמים ואח"כ מצאתיו בהר"ן ז"ל:

שם משמעון דוקא בשם תני ב' שמות שמעון ושמואל ול"מ קאמר ל"מ שם משמעון דכיון שהמ' שלו נחטפת בשבא והו"ל כאילו נכתב בסוף תיבה אלא אפי' שהיה רוצה לכתוב שמואל שהמ' נקראת:

הרע"ב ד"ה משני סממניות וכו' נ"ל דאין צורך לשינוי גירסא דאף לפי' א' גרסי' שפיר סמניות במ' א' וכדתניא בברייתא דפטום הקטורת וי"א סמנים הי' בה וכן בכמה דוכתי ואין החילוק אלא בקריאת הסמ"ך בפתח או בחירק ומהירוש' נרא' כפ' הר"מ דאמרינן התם מאן תני סמניות רבי יוסי:

ד העלם א' חייב משום פלוגתא דס"פ נקט הכי מה שלא תני כן במקום אחר:

ועל ב' לוחי נראה דלרבות' קמ"ל ל"מ בב' כותלים דכיון דאין דרכם לכתוב בהם וזה כתב ודאי דכיון לצרפן אבל בלוחי פנקס שכותבין בכל לוח בפ"ע סד"א דלא ליצטרפו קמ"ל:

תי"ט ד''ה הכותב וכו' בזה הכלל וכו' לדידיה לא דייקא וכמ"ש לעיל דלרב אשי אתי זה הכלל דוקא לאפוקי חזר ושכח ואין זה נקר' בהעלם א' ולדידי ניחא ועמ"ש לעיל על מ"ש בזה הכלל:

ד"ה ור"י פוטר וכו' ואפי' הוציא דם וכו' פי' שנשארו האותיות ככתובות בדם אפ"ה פטור משום דאין דרך כתיבה בכך ולא נגע הר"ב ולא פגע הר"ב באיסור חבלה ואיצטריך לומר דלא הוי פסיק רישי' דאלת"ה יהיה חייב משום חובל וצל"ע אם נתן כחול או דיו במקום השריטה אם יתחייב משום דתורה קרייה כתובת קעקע:

ה ובכל דבר לעיל ובכל דבר שהוא רושם אמרינן בגמרא דבא לאתויי וכדפי' הר"ב אבל בכאן לא אמרו כלום ונ"ל דלא איירי בדבר שכותבי' בו אלא באשר כותבים עליו דומיא דבאבק דרכים שהוא מקום הכתיבה וה"נ בכל דבר שאין הכתב מתקיים בו כגון עלי ירק וכדכתב הר"מ בפי"א:

באבק דרכים אינו מתקיים כ"כ שבאבק סופרים וזהו חידושו:

כתב אות א' דוקא כתב לאפוקי הגיה אות א' כגון נטל גגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין דחייב כדאמרינן בגמרא:

וכתב על גבי כתב הדר ותני וכתב לאשמועינן דאפילו מתקן בכתב האחרון יותר מן הראשון שנראה כותב אפ"ה פטור כך למדתי מדברי התוס' ד"ה א"ר חסדא נתכוין לכתוב חי"ת ה"ה אם נתכון לכתוב ז' א' וכתב ב' דפטור כדאמרי' נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' וה"ה אפי' נתכוון לכתוב ב' זיינין וכתב בלי זיון והא דנקט נתכוון לכתוב ח' לרבותא דדוקא כתב ב' זיינין דבעי זיון פטור אבל כתב באותיות אחרות דלא בעי זיון חייב ואע"ג דהשתא מיהא לא' הוא דנתכוון תו':

על ב' כותלי ה"ה בכותל א' שהן רחוקות הרבה אלא אגב רישא נקטיה:

תי"ט ד"ה א' בארץ וכו' וקשה מאי קמ"ל דפשיטא הוא דבשלמא על ב' כתלים או ב' לוחות אע"ג דמאיסור נשמעינהו מ"מ דרך התנא למימר דבר והפכו אבל זו דא' בארץ לא יש כנגדה ברישא ונראה במ"ש בירוש' אהא דאמר התם כתב אות אחת בטבריא וא' בצפורי חייב ומקשי' והתנן ואין נהגין זה ע"ז פטור ומתרץ דאיירי בסיד דק ופי' המ"מ פי"א דה"ש על סי' י"ב דר"ל שהיו כותבין בסיד דק ויכולין לקרב אות לאות ולכן חייב וה"נ ממתני' הכותב בקורה שמסתמ' טוחה בסיד וקרוב ליפול על הארץ וסד"א דלא מחשבי' ליה מחוסר קריבה קמ"ל:

ו תי"ט ד"ה א' שחרי' וכו' משחרית לערבית וכו' שאני התם דאיירי ביודע עיקר שבת דהיינו שיודע שיש שבת בתורה ונאסרו בה המלאכות אבל לא דר בין יהודים שיזכירהו ולכן יהבינן ליה שיעור' רבה הימים שבינתיים שא"א שלא ישמע אבל בכאן איירי בסתם בן ישראל הדר בתוך עמו ודיו בשעור משחרית לערבי' והשתא מתני' קשיתי' להר"ב דהכי הול"ל הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמה רבות' הא שיש שהות וגם הידיעה כיון דידע מיד חלק דאי הוי רבות' אמאי לא אשמיעונהו רבנן בעלמא בב' שעורי' שלמים לכן פי' לה לב' בבות וגם מה שהקשו התו' לפירש"י ל"ק דודאי שחרית ובין הערבים היינו מבקר עד ערב ומה שהקשו ממ"ש בגמרא כתב אות א' בטבריה וא' בצפורי חייב ומסתמא יש שהות כדי לידע י"ל דאין כ"כ שהות כמשחרית עד הלילה:

פ' יג מ"א בין בסוף לאו דוקא בסוף דהא אמרינן ס"פ הבונה להשלים הבגד חייב בא' לכ"ע ולבסוף דקאמר ר"ל אחר התחלה וכ"כ הר"מ פ"ט מה"ש וכ"כ התוס בר"פ:

ג והמקלקל כלל זה איצטריך להיכא דתועלת התיקון פחות מהפסד הקלקול כגון המבעיר וצריך לאפר וכדכתב המ"מ רפי"ב וגם להיכא שבקלקול עצמו נעשה התיקון כגון שבסתירה נתקן הבנין וכיוצא וכל הנך לא הויא ידעי' מהקורע ע"מ לתפור או במוחק ע"מ לכתוב דהו"א דבעי' דוקא ע"מ לעשות התיקון ושיהיה התיקון שוה לקלקול והקלקול כתקון:

ב הרע"ב ד"ה ובחמתו וכו' אדחי' וכו' דוקא בקורע בחמתו הוא דאדחי' אבל בכלל דכל המקלקלין פטורי' כן הלכה דהא הסותר והמוחק פטורי' אם אין כוונתם לבנות ולכתוב וזה דוקא להר"מ אבל לרש"י והראב"ד הלכתא כמתני' משום דכיון דעבירה קא עביד לכעוס לאו מתקן הוא ופטור:

תי"ט ד"ה הקורע וכו' ולכאורה וכו' לע"ד ל"ק מידי דבין בפי' בין בחי' דהר"מ יהיב טעמא לב' הדברים לקורע בחמתו ולקורע על מתו ועל של המת אמר שדעתו מתיישבת וזה בהצדיקו דין שמים עליו ואיך יעלה על דעת שבקיימו מצות חכמים ואמרו ברוך דיין האמת יועיל לו להשכח חומו ולכן דקדק הר"מ בחי' שכתב וז"ל מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו שבודאי לא שייכא הנחת היצר בקריעה על המת וראייה רבה מקריעת הצדיקי' ביעקב ודוד ומרדכי שאין לומ' שעשו כן כדי לשכך חמתם חלילה וא"כ אימ' חומו דאמר הר"מ הוא חום הדאגה שהוא הפך חום השמחה שכל תנועה מולדת חום אבל אינו חום של חימה:

ע"ש נסתלק חימומו וכו' ה"ז מן המתמיהים דחימום הזכירוהו התו' אחרי אמרם שיכול ללבשו אלא ודאי חימום זה חימום הגוף הוא בלביש' וצדק החכמ' שלימה ועוד דאי האי חימום שיכוך החימה א"כ מה להם לתוס' לחזר אחר טעם אחר דיוכל ללבשו:

ד הסיט כפול דכיון דלטויה קיימי המלבן המנפץ וצובע שיעורייהו כטווי (שבת ע"ט) ולא משוינן להו לשיעור אריגה משום דשמא כולהו לא קיימי לאריג' למדתיו מדברי התוס'. שעורו כמלא הסיט מדברי התו' ע"ט ד"ה אלמא נראה דאף באורג גרסינן כמלא רוחב הסיט כפול ובחכמת שלמה שכתב ליישב דבריהם אפי' גרס כגירסא דילן:

תי"ט ד"ה שיעור וכו' א"נ משום דרבים נינהו וכולהו בשיעורא חדא:

ה הצד צפור הא דלא תנן עוף משום דלאו בכל מין עוף מיירי אלא דוקא בצפור דרור שאינה מקבלת מרות ודרה בבית כבשדה ואינה ניצודת אלא דוקא במגדל אבל שאר עופות ניצודי' גם בבית וכך אמרינן בגמרא הש"ע א"ח סי' שי"ו. ו תי"ט ד"ה נעלו שנים וכו' ומשום דמתני' וכו' ול"נ דשאני טובא חדא דסד"א כיון שצבי נכנס מאיליו לפטור דלא עביד מעשה ודהוה ליה כשומר את ביתו דסיפא ועוד (דהו"א) אפי' נעלו ב' הא' חייב כיון שבעמדו על הפתח יכול להפחידו ולמנעו שלא ינוס וימלט קמ"ל דכיון דלא נסתם כל החלל לא מיקרי ניצוד