קול הרמ"ז קדשים ט

סד"ה והטמא וכו' הר"ב בעל בה"ז ז"ל מצאו בתוס' דף כ"ח ובמכילתין דף פ"ז ע"א דמוכח בהדיא דאיירי לענין עבודה ולפי שהוא במקום אחר ולא גבי משנתינו זו לכך כתב הרמב"ם (וכו') וכן פי' התלמוד אלא דקשה לרש"י מדידיה אדידיה דהתם בדף ט"ז כתב דאיירי לענין עבודה והכא פירשו לענין אכילה ומאחר דרש"י סובר דטמא כולל בין עבודה ובין אכילה:

מסכת מנחות פרק א משנה א שלא אבל סתם עלו לחובה ולהכי לא תניא שלא נקמצו לשמן וכנזכר בריח זבחים לשמן ומחשבה זו היא בדיבור וכדכתב התי"ט בפ"ה דפסחים:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' והא דקתני וכו' בגמרא אמרינן הכי והא דדייקינן לה הכא ולא (בריש) זבחים י"ל דנטר לה ע"כ משום דאיכא סברת ר"ש בברייתא דאין שינוי השם נגרע כלום במנחות משום דמעשיה מוכיחין עליה שהוא מכזב שהרי מרחשת עמוקה ומעשיה רכים וכו' וא"כ הו"א דכיון דקלישה שינוי השם דידה לא יהא אסור לשנות אח"כ:

ד"ה חוץ וכו' הבאה וכו' והרמב"ם כתב בפי"ב ממ"ק שהיא המנחה שמקריב עני שחייב חטאת ולא תגיע ידו:

סד"ה או וכו' קמ"ל וכו' מסיים רש"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס וצריך להיות בתחלת דבריו (וכ"כ בבה"ז) ושכן הוא בפסחים דף מ' ע"א ברש"י ד"ה אלא לאו בעבודה א' וגם בתוס' שם:

תי"ט ז"ה שנקרצו וכו' נתינה וכו' וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ג דפ"ה אבל שקודם קמיצה לא פסיל בהו ש"א לשמן ככתוב שם ובמכילתין דף י"ג מדמה אל ד' עבודות לשחיטה קבלה והולכה וזריקה וקאמר קומץ היינו שוחט ופי' רש"י דזה טפל ומפריש חלק לגבוה משל כהנים וכן זה ע"כ ור"ל שעיקר הכפרה בדם ותחילת השחיטה וכן עקר המנחה בהקטרת הקומץ וזה תחלתו:

תי"ט סד"ה והלך עמ"ש שם:

ב תי"ט סד"ה אחת כו' פי' ומש"ה תני א' מנחת חוטא ונ"ל דאע"ג דדרך תנא למיתני הכי בכ"מ וכגון לעיל פי"א דזבחים משנה ז' ופי"ג מ"ד ודכוותיה טובא ולא דייקא כלום הכא שאני דתני מנחת חוטא ולא מנחת קנאות משמע דבשל חוטא איכא שום צריכותא יותר מדשל קנאות:

ד"ה בן וכו' נ"ל משום וכו' ועי"ל דכל הני פסולין דמתני' דלעיל כולה שוה לזבחים וכדכתב הר"ב דכולהו מפורשים בפ"ב דזבחים אבל האי דקמיצה בשמאל אית ליה קרא בפני עצמו וכדכתב התי"ט ויקרב את המנחה:

ד"ה מפני וכו' מן הצד וכו' ולכן תני תנא מתני' שאמרו וכו' להודיע דדוקא משום חסרון ולא משום חציצה:

ריבה (צ"ל הא דלא תנן) נמי רבוי או חסרון בקמח משום דאין פיסול ברבוי בחוץ לא תני כזית בלבונה משום דדי בב' קרטין כדכתב הר"ב ואח"כ מצאתי שרש"י הרגיש בזה וגם תירץ כתירוצי ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל:

זה הכלל עיין פ"ב דזבחים:

אע"ג דכל הני דיני הוה שמעינן מעבודות הקרבן דפ"ב דזבחים מ"מ אורחיה דתנא למיתני מילי מילי בדוכתייהו כדאמרינן בפ"ז דכתובות ובפ"ב דקדושין דהמקדש ע"מ שאין עליה נדרים וכו' דבכתובות תניא משום תצא שלא בכתובה ובקדושין משום אינה מקודשת:

קמץ וה"ה אם קמץ במחשבה נכונה הרמב"ם פי"ד עה' פסולי המוקדשים:

כמצותה עמ"ש ספ"ב דזבחים משנה ג':

הרע''ב ד''ה חסר וכו' קומצים וכו' הקשו התוס' דהיכי קדשי הני ב' קמצים והא קי''ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת א' אינו ותירצו באומר יקדש קומץ א' מתוך ב' קמצים דבהכי קדשי תרווייהו ד אם סבר דאין מחשבות מוציאות זו מזו וחכ"א ע"ש בפ"ב דזבחים:

שאין שאין שיעור לא באכילת אדם ולא באכילת המזבח:

הרע"ב ד"ה כזית וכו' דל"ת וכו' והיינו דקאמר זה הכלל לאתויי עבודה א' הכי אמרינן בפ"ב דזבחים דף ל':

פ"ב מ"א לאכול הא דמקדים לאכול אל הקטיר משום דהקטרה הוא רבותא טפי דמחלק בין הקטרת קומץ להקטרת לבונה:

מה שנה כתב הרמב"ם בפירוש למשנה ג' דלעיל דהקטרת קומץ ולבונה הוא כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמם כמו האימורין מן הזבח ובפ"ב דזבחים מ"ב תנן סתמא דהשוחט ע"מ להקטיר אימורין הוי פיגול ובודאי דר"י מודה התם ולכך אמר ליה מה שנה מהזבח וכפי' הר"ב ובהכי עדיפא לאקשויי דקשיא מדידיה אדידיה משא"כ אי הוי א"ל מ"ש להקטיר קומצה מלהקטיר לבונה דאינה קושיא אלא שאלה. הרע"ב ד"ה מודה וכו' דתימא וכו' ש"ס. ע"ש המתיר וכו' פי' כשאינו מינו:

תי"ט ד''ה מודה וכו' טעמא כו' פי' אי לאו דשמעינן לר"י דמודה ברישא דפגול הוא הו"א דבין להקטיר קומצה ובין להקטיר לבונתה ס"ל דפסול מטעמיה משום דאין מפגלין בחצי מתיר כשהם מב' מינין דהיינו הקומץ והלבונה ולאפוקי שחט א' מהכבשים וכו' דסיפא דהוו ממין א' אבל דשמעינן ליה דמודה במתיר קומצה דפגול הוא ובמקטיר לבונתה דפסול ע"כ לומר דטעמיה משום דאין עבודת מתיר א' דהיינו הקומץ מפגל את המתיר האחר שהיא הלבונה שמחשב להקטירה בחוץ אבל להתיר קומצה בחוץ מודה דפגול משום דלא חשב במתיר האחר ובזה אין שום קושיא כלל ודו"ק:

ע"ש בלבונה וכו' פי' ולכך לא נקרא חצי מתיר ליקוט הלבונה לגבי קמיצה:

ע"ש בהקטרת וכו' תמיהא לי טובא דאחלפה ליה הקטרה בהקטרה דמ"ש פרש"י בדף י"ד דאין פיגול בהקטרה היינו שפיגל בשעת הקטרת קומץ וכדכתב הר"ב לקמן אבל הקטרה דהכא מיירי דבשעת קמיצה חשב להקטיר הקומץ למחר ומשום דקמיצה היא עבודה שלימה דלדידיה אין קמיצה בלבונה וע"כ לומר כן שהרי הרב כתב בהדיא ואפילו רישא וכו' וברישא לא מיירי כלל במפגל בשעת הקטרה אלא בשעת קמיצה שחשב להקטיר קומצה למחר ובהאי סליק שפיר הר"ב אליבא דרש"י ולא צריכין לכל מאי דדחיק נפשיה התי"ט כההיא דחריפי דפומבדיתא דאינה הלכה אבל הרמב"ם בודאי דס"ל דמודה ר' יוסי היינו לר' מאיר:

ב שני הא דלא הקדים בזיכין דתדירי לכבשים עיין לקמן שתירצתיו במ"ש משם בבה"ז א"נ משום דבפ' אמור קדמי ב' כבשים לב' בזיכין. הסדרים כתבו התוס' דה"ה חלה א' מן הסדרים והא דנקט מן הסדרים לרבותא דרבי יוסי דאע"ג דחשב על כל הסדר אפ"ה אותו סדר דוקא פגול ולא הסדר האחר והכי איתא האי רבותא לחכמים בסיפא לענין טומאה ואיצטריך למתני כבשים ובזיכין דאי תני כבשים הו"א בהא קאמר ר"י משום דהכבשים אינן מעכבים (את) הלחם אליבא דר"ע ור"ש (סבר) הלחם אינו מעכב את הכבשים כדלקמן פ"ד מ"ג ומש"ה די שיפגל אותו שחשב אבל הבזיכין והסדרים שמערבים זה את זה אימא מודה רבי יוסי ואי תני סדרים בהא קאמרו רבנן אבל בכבשים אימא דמודו לר"י הנ"ל ועוד יש לומר בצריכות לקמן מ"ג דאי תני כבשים בהו אמרו רבנן זה וזה פיגול משום דהוזקקו בהו בתנופה עם החלות אבל בבזיכין אימא דמודו לר"י ואי תני בזיכין בהו קאמר ר"י אבל בכבשים אימא דמודה לרבנן:

תי"ט ד''ה לאכול וכו' ולא וכו' הר"ב בבה"ז תמה על התי"ט דאשתמיטתיה מאי דאמרינן ביומא דף ל"ד וגם רש"י כתב בריש תמיד נשחט דילפינן דמוספין קודמין לבזיכין מדכתיב ביום השבת תרי זימני לאחרם דמשמע באור עצם היום ולא בבקרו ובשעת העריכה היום מקטירין בזיכין של ישנה ובהכי דייק תנא ג אינו פי' שאם חשב לאכול הלחם חוץ לזמנו הוא פיגול ולא הלחם. הרמב"ם פי''ז מה' מ''ק הרע"ב ד"ה התודה וכו' תודה וכו' בגמרא לא מצריכין אלא הצריכות הראשון וסגי בהכי בדוכתי טובא והשני שכתב הרב זו משלו אבל לא ידעתי איך יעלו על דעתנו שהחלו' לא יתפגלו בפיגול התודה כיון שהתודה מתרת הלחם:

ד דברי דוקא בבבא זו הוא דפליג ר' מאיר ולכן תני בה ד"ר מאיר והא דהדר למיתני לה הכא להוסיף משקדשו בכלי וללמד דאפ"ה פליגי רהנן עליה ה וחברו דאין מתיר מפגל את המתיר דלא איקבע בחד מנא וכדכתב בר"פ תי"ט ד''ה מודים וכו' וטעמא וכו' ובהכי ניחא דתנן עוד מחלוקת ר"מ ורבנן בבבא דסיפא לאשמועינן דגזרי בשחט א' מהכבשים ע"מ לאכול ב' חלות למחר אטו שחט ד' כבשים דלעיל משנה ב' וכן בבזיכין:

פ"ג מ"א הרע"ב ד''ה הקומץ וכו' לזמנו וכו' בפ"ג דזבחים מ"ג הוסיף הר"ב חוץ למקומו וכאן כפל ב' פעמים חוץ לזמנו בלבד ולפי מ"ש הרמב"ם בפ' י"ד רפ"ה אין חילוק מהתם להכא: