קול הרמ"ז קדשים י

תי"ט ד"ה ר"א וכו' כתבו דמשום ר"א איצטריך למתני' דלגופיה לא איצטריך דממתני' דפ"ק [משנה ג'] שמעינן ליה דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' חוץ לזמנו פגול הא דבר שאין דרכו כשר וליכא למימר דמדיוקא לא שמעינן אלא דלא הוי פיגול הא פיסול הוי ומש"ה איצטריך למתני' גופיה לומר דכשר ובסוף פ"ק משמע דאפילו כשר דייקינן מינה ע"כ ול"נ דאפ"ה איצטריך למתנייה דאי מדיוקא דההיא דפ"ק הו"א דכשר מדאורייתא אבל מדרבנן ליפסול משום גזרה דדרכו לאכול וכעין דאמרינן בס"פ דלעיל כדכתב התי"ט:

ע"ש מפגל וכו' ול"נ דתנא לא מיירי בפלוגתא ובגמרא אמרינן דתרי תנאי אליבא דר"א דא"ד דמדרבנן פסול ואיכא דאמר דמדאורייתא ומש"ה תני פוסל דכל פיגול פסול (פוסל) ולא פסול פיגול:

ב הרע"ב ד"ה לא וכו' לכל וכו' בת"כ מרבה לה מדכתיב פתות אותה פתים מנחה דמנחה זה מיותרת היא אלא לרבות שאר מנחות לפתיתה. ד"ה פתיתים וכו' גדולות וכו' א"נ שפותתה יותר מראי ש"ס וגם הרמב"ם כתב (ב' הפי') בפי"ג ממעשה הקרבנות וז"ל ואם הגדיל הפתיתים או הקטין אותם כשרים:

ע"ש ומבדיל וכו' עיין בפ"ו משנה ד'. תי"ט ד''ה לא וכו' עיין מ"ש פי"ד דזבחים משנה ג'. ד"ה לא (פתת) וכו' שינה עליו וכו' מלבד מ"ש בשם בבה"ז עוד נ"ל דגם קמיצה שנה בה בפ' צו דכתיב והרים ממנו בקומצו ועל מאי דאמרינן כל מקום שהחזיר ושנה וכו' פרש"י וז"ל שהחזיר בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא ע"כ ושם בצו כתיב וזאת תורת המנחה והיינו ממש מאי דאמרינן שהחזיר ושנה בתורת מנחה:

ע"ש מצאתי וכו' הר"ב בעל בה"ז תמה עליו דהא בפ"ז תנן וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה אבל כשיש בה קמיצה א"צ לקמוץ בב' פתיתה ע"כ וטעתה מ"ש הר"ב אם פתת אלא כדי קמיצה ר"ל של הקמיצה עצמה היא הפתיתה וגם בזה הלכה לה הקושיא הב' דה"ק הגמרא כיון דלא פתת כשרה א"כ הכל כשר בין לא פתת פתים מרובות וכו':

סד"ה והן וכו' עיין בס' בה"ז דף צ"ד ע"א:

ג שתי לא דמי לעירוב ב' דמים דזבחים פ"ח מ"ט דפליגי ר"א ורבנן דהתם בכל שהוא שיש בתערובת אבל הכא בעינן שיעורא דקומץ וליכא:

ד נטמאו שיריה בגמרא אמרו דוקא כל שיריה אבל אם חסרו מקצתן לכ"ע כשרות וכדכתב הר"ב ומש"ה איכפל תנא למתני נטמאו נשרפו אבדו כלומר הני דוקא לאפוקי חסרו:

פסולה היינו לכתחילה אבל אם בדיעבד הקטיר הקומץ (הורצה) כ"כ הרמב"ם פי"א מה' מ"ה:

ח רובו צריך ליתן טעם למה לא שנה ג"כ הלבונה מעוטה מעכבת את רובה דתנן לקמן פי"ג האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ ולא יפחות ר"ל דאפילו בדיעבד לא יצא וי"ל דתנא עיקרו לא מיירי במה שאדם מתנדב מעצעו שהן כל השנויים בפי"ג דלקמן אלא בשיעורים שחייבה תורה במנחות ומש"ה פי' הר"ב בין השמן ובין היין כשיעורם במנחות חצי ההין וכו' ואילו במתנדב יין ושמן יש להם שיעור אחר השנוי בפי"ג אבל הלבונה הבאה עם המנחות דיה בב' קרטין כדפי' הר"ב לעיל פ"ק מ"ג ולא שייך למיתני בה מיעוטה מעכב ומיהו ודאי ה"ה בשינויין בפי"ג דמיעוטן מעכב את רובן דהכי תנן הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין:

העשרון אע"ג דמדת העשרון למנחה קודמת לקמיצה מ"מ הקדים הקומץ משום דביה משתעי תנא בכל מתני' דלעיל ואעפ"י דכבר תני בפ"ק מ"ב הקומץ החסר פסול נראה דחזר למיתני הכא דלא תימא דהתם איירי דחסר לגמרי אבל אי קמיצה לכולי בתרי זמני דוגמא דהקטיר דלעיל הו"א דכשר קמ"ל דלא ובהכי ניחא נמי דהקדים הקומץ לעשרון:

היין נ"ל דהקדים היין אל השמן משום דאין ביין שום מחלוקת ובשמן אית ביה מחלוקת א' דר"ט ור"ע פי"ב משנה ה' והב' דת"ק ור' בפי"ג מ"ה תי"ט ד''ה עשרון וכו' ש"ס מ"ט וכו' משום דכל חד מהני אתי מקרא חד מש"ה לא ערבינהו תנא הקומץ והעשרון והשמן והיין מיעוטן מעכב את רובן:

הזיות הקדים הזיות הפרה לשל יוה"כ משום דהפרה נעשית בהקמת המשכן:

הרע"ב סד''ה ושעל וכו' אעפ"י וכו' אבל כבר נשנו בפ' איזהו מקומן מתנה א' מהן מעכבת:

תי"ט ד''ה שני שעירי יה"כ וכו' כל אלו שנויים כסדר שנסדרו בתורה עד הסדרים והבזיכים ואח"כ כסדר מספרים ב' וג' וד' ומש"ה איחר התודה אע"ג וקדשה בתורה והקדים לולב למצורע משום דלולב שכיח בכל שנה ומצוה לכל ישראל:

(קול הרמ"ז ח"ה) ב ד''ה ארבעה וכו' דתני וכו' א"נ י"ל דכיון דתני ד' שבמצורע דטעמא הוי משום דכתיב תורת המצורע ממילא שמעינן דכל מילי דמצורע מעכבי וא''ת פרה נמי הא תני ג' שבפרה וטעמא משום דכתיב חוקה ואמאי הדר למיתני ז' הזיות שבפרה וי"ל דאי לא תנייה הו"א דלא מעכבי משום דאינן לכפרה משא"כ בהזאה דמצורע וחילוק זה תמצא בספרי עד דהצריך להביא העיכובא מפ' ז' פעמים לפני ה' ואע"ג דבגמ' נראה דמפיק להו מחוקה י"ל דסמיך אההיא דספרי:

ז שבעה עד כאן שנה בענין קרבנות ומנחות ומכאן ואולך בדברים אחרים:

תי"ט ד"ה שבעה נרותיה בראש וכו' מלשון זה משמע כמ"ש הריב"ש סי' ת"י שהבזך היה קבועה בקנה ומשום הכי לא כתב רש''י על כל קנה. ד''ה ואפילו וכו' אפי' אות וכו' הערוך כתב בערך כתב על ברייתא דאבות הכתב והמכתב כתב צורת האותיות ומכתב צירוף האותיות להיות תיבה ע"כ ורש"י פירש במכילתין אהא דקאמרי' דבעיא מוקף גויל וז"ל והיינו כדקתני כתב א' מעכבן כלומר משפט אות א' מעכב למזוזה וכמ"ש הערוך מבואר:

ד''ה ארבע וכו' איתמר וכו' קשה לי דגם בתפילין לא איתמר בגמרא אלא מדרש"י ז"ל וכדכתב התי"ט דכתיב והיו והגמ' לא חש למימריה משום דאשמועינן בענייני אחריני דהיכא דכתיב הויה לעיכובא אתא ומהתם גמרינן רש"י והכא נמי כתיב והיה לכם לציצית ורבי ישמעאל אפשר דס"ל דבפ' ציצית לא כתיב ארבע כנפות דליתי עיכובא עלייהו:

פ"ד מ"א התכלת תנא קאי מאי דסליק מיניה דאילו תפילין קדמו בתורה הרע"ב ד"ה התכלת וכו' בגמ' הניא הכנף מין כנף (היינו לבן דרוב טליתות של פשתים ולבנות) וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע:

ד''ה תפלה וכו' אצלו וכו' אני מצאתי בתוספתא וז"ל תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אם אין לו אלא א' הרי זה יניח ע"כ וזה לא כהרמב"ם ולא כהר"ב ואולי הרמב"ם הוא גריס איפכא:

תי"ט ד"ה תפלה וכו' פליליה וכו' ול"נ שהוא מגזרת לא פללתי שר"ל חשבתי והטעם שצריך לחשוב תמיד בהם ולא יסיח דעתו:

ב רש"א בגמ' בין במשנה ובין בפיסקא גרסי' אר"ש:

הרע"ב ד''ה ר"ש וכו' דמי וכו' נראה שר"ל דמים מיוחדים לקנות פרים. תי"ט ד"ה הפרים וכו' לא מעכבי וכו' ואע"ג דבשל עצרת כתיב יהיו לכם לא עלייהו קאי כ"כ התוס' ור"ל (דיהיו) כתיב אחר עולת התמיד ומנחתו ולא קאי אפרים וכבשים שהם למעלה ובהכי א"ש דתנן הפרים ואילים (ואי) אהנהו בפ' אמור הול"ל הפר דאין שם אלא א' ועוד דהו"ל להקדים כבשים לפר דהכי כתיבי ואי קאי אהנך הול"ל האיל אלא דכללא כייל אבל הר"ב נראה דרוצה ליישב זה וכתב (שאין) לפרים המוספים מעכבים פר דב' הלחם ולא ב' אלים דב' הלחם מעכבין איל המוספים והו"ל כאילו תנן אין הפרים מעכבין זא"ז ולכן בכבשים דשוו באמור ובפנחס קצר וכתב וכן הכבשים כו' והא דהתחיל בפרים דפנחס ולא בכבשים דאמור משום דקרבנות דאמור מעכבי אהדדי כנז"ל משם רש"י ולכך רצה להתחיל בדפנחס דלא יש בהו שום עיכובא:

ע"ש דכמשפט כו' בספרי הביאוהו התוס' בדף מ"ד ב' ד"ה אלא דר"ת מוכח בהדיא דלא מעכבו וכן נראה מדברי הרמב"ם ועי' בבה"ז ק"ז ב'. ג הלכה כתבו תוס' תימא הלכתא למשיחא וביומא דף י"ג דלא פרכינן הכי אלא היכא דאיכא תרתי הלכתא למשיחא ועבירה כגון בפרק ד' מיתות דפריך הכי גבי בת כהן שזנתה איזו מיתה חייבת דהוה דבר דלא שכיח ולמשיחא ועוד יש תירוצים עי' ביבין שמועה כלל ש"א ש"ב ש"ג:

כהנים כתב רש"י שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם. הרע"ב סד"ה קרבו כו' אלא המן כו' כ"כ הרמב"ם אבל ק' שהרי היה אפשר להם ללכת לאיזה יישוב לקחתו וכמ"ש תרגום שיר השירים בש' אשכול הכופר שהיו הולכים לכרמי עין גדי ליקח היין לנסכים ונ"ל שהענין הוא דאין שתי הלחם באים כי אם מהארץ כדלקמן רפ"ח ואח"כ מצאתי ברש"י ושמחתי שכוונתי וגם התוס' האריכו בזה:

תי"ט ד"ה הלחם כו' מפרשים בש"ס כו' וא"ת כיון דפליגי בפי' הפסוק א"כ מה צורך לטעמא דר"ש בן ננס או לשל ר"ש ומצאתי בת"כ אר"ע הדבר שקול מי מכריע א"ל בן ננס אני אכריע שכן מצינו במדבר כו' ופי' א"ר עקיבא הדבר שקול שב' הפירושים שקולים וצריך הכרע ולזה הוסיף ר"ש בן ננס בהכרע מטעם הסברא ובזה יש עוד טעם למ"ש דהלכה כר"ש ולא כר"ע שהרי ר"ע גופיה אמר שלא היה לו הכרע לפירושו ור"ש בן ננס הביאו (ראיה) לשלו ממילא משמע דר"ע הודה לדבריו:

ד''ה אר"ש כו' ראיה גדולה כו' עי' מה שכתבתי שם: