קול הרמ"ז קדשים ו

ראיה די"ל דלא נקט שבירה משום דלא שייך לומר בה כולו טעון שבירה שאם נתבשל במקצתו ויצטרך לנקוב אותו מקצת הרי נשבר הוא ודוק אבל ק' לי למ"ש רש"י והר"ב דמגעיל ברותחין ובתוספתא בדברי ר"ש גופיה דף ל"ג תני אבל טעונין הדחה משום נותן טעם. תי"ט ד"ה טעונין וכו' הר"ב בעל בה"ז הסביר טעם יפה לסברת רש"י דגם בקדשים קלים בעי שבירה דאלת"ה הא דקי"ל בכל דוכתא דאין כלי חרס יוצא מידי דופיו לי"נ ופסח וילפינן מהאי קרא דישבר ואי לא הוה אלא בחטאת לא הוה יליף מידי דדילמא דחידוש הוא שחידשה התורה בחטאת אבל בשאר קדשים די במריקה ושטיפה ול"נ דהרמב"ם ר"ל דחטאת גזרת הכתוב הוא לחדש בה חומר זה ובמה שהקשו התוס' במכילתין צ"ו ולא ס"ל כתירוץ התוס' דאמרינן דמדהתיר בנחושת במריקה ושטיפה והצריך שבירה בכלי חרס ש"מ דמשום בליעה הוא ומאי דאמרינן בכל דוכתא התורה העידה על כלי חרס כו' לשאר איסורין נפקא ליה להרמב"ם מפרשת גיעולי נכרים דכתיב אך את הזהב וגו' דנתנה תורה תיקון לכלי מתכות לבד ולא לכלי חרס ש"מ דאין לו תיקון בהגעלה אבל גבי קדשים לימא הרמב"ם דהתורה הקילה בכולם להגעיל כלי חרס כמו שהקילה בכיבוס דאין הטעם בהם משום בליעה והראיה שבמתניתין דלקמן עד זמן אכילה מפרש הרמב''ם שיעור שעת אוכל כל אדם וכדכתב התי"ט ואז עדיין לא הוי נותר:

סד"ה רש"א וכו' נראה דהאי הוא דהכריח להרמב"ם לפסוק כתרווייהו דכיון דבגמרא לא רמינן סתמא אהדדי משמע דלא קשו והשתא מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא והלכך הרמב"ם פסק כתרווייהו והר"ב בעל בה"ז כתב דהרמב"ם פסק כר' יהודה דברייתא דמר סבר דאותה פרט לתרומה ולפסולה וסברא טובה הוא שהרי הפרט יכול למעט הכל כלומר אותה דוקא ולא תרומה ולא שום פסולה ומאי דאמר ר"ש דתרי מיעוטי כתיבי אותה ומדמה כדכתב התי"ט לעיל מש' (ב) י"ל דאמר כך להכריח לר"ע לסברתו וק"ל וע"ש בבה"ז דמאי דקשה ליה אמאי לא רמינן תרי סתמי הוא ההכרח עצמו להרמב"ם וכדכתיבנא:

ד''ה וחכ"א וכו' ולפי זה וכו' י"ל דקאי אר"ש דאמר אם בשל בה מתחלת הרגל וכו' ואהא אמרו חכמים עד זמן אכילה פי' מתחלת הרגל עד זמן אכילה:

ח הרע"ב ד"ה הרי וכו' מחסרא וכו' דמתני' אין לה הבנה שהרי אם יש בהם בנ"ט עד שנאכלים כחמורים א"כ איך תני ואינן טעונין וכו' ואינן פסולים. ע"ש ופוסלים וכו' פרש"י אם היו החמורים פסולים והקלים כשרים נעשו קלים כחמורים לפסול את הנוגעים בהם דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש ואמר לקמן להיות כמוה שאם פסולה תפסל ע"כ:

ע"ש פוסלים וכו' פרש"י דאע"ג דגם הקלים עצמם לא נפסלו ומכ"ש דלא יפסלו הנוגעים בהם איידי דתני רישא פוסלים תני נמי סיפא פוסלים. ע"ש ומתניתין וכו' ולפ"ז האי דתנן בשל בו קדשים וחולין ר"ל קדשי קדשים:

פ"ב מ"א המקריב נ"ל דמייתי קרא להודיענו שאינו כמובן מפשוטא דמקריב דוקא אלא ראוי להקריב ואינו בינוני הווה אלא תואר וע"ע לקמן ד"ה הזה:

תי"ט ד"ה לערב וכו' קתני לה וכו' כ"כ התוס' במתניתין אבל יש לדקדק דבתר הכי כתבו התוס' ובפ' בכל מערבין דנקט לערב (פי' גבי יולדת וזבה) לאו משום הערב שמש וכו' אלא התם מטעם חזקה דאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר ומטעם זה לא תוכל לאכול כל היום וכו' והשתא ע"ש הכא דלא פירש ג"כ כך דהא בפ"ח דפסחים אמרינן טעמא דחזקה (כו' על כל מחוסרי כפרה וא"כ לערב מצי למהוי קאי לתרווייהו וי"ל דכאן דמיירי בכהנים לא שייך למגזר שלא יאכל כל היום דמסתמא שלהם קודם לשל אחרים:

ד"ה אפי' וכו' ולפ"ז וכו' איני יודע איך הוה ס"ד לפרש כן דהא מסיים ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק והיינו רבותא דעיקר הקרבן הוא הזריקה ואפ"ה טהור בזריקה וטמא בהקטר אינו חולק אבל אין להקשות דבגמ' אמרינן דמתני' דלא כאבא שאול והר"ב מביא ממש דברי אבא שאול ומ"ש התי"ט א"ש למאי דפסק הרמב"ם כאבא שאול אבל לא מיישב למה פי' מתני' כותיה אם אמרינן דמתני' לא כוותיה ונ"ל דמאי דאמר דלא כוותיה היינו דיוקא דמתניתין לבד אבל עיקר דמתני' דטמא בזריקה וטהור בהקטר אתי ככ"ע ונ"ל דר' נסיב לה אליבא דתנאי כדאמרי' בכה"ג בפ"ק דשבועות דהא מאי דתנן כל שאינו ראוי לעבודה וכו' פשוטיה משמע בין לזריקה ובין להקטר והיינו כאבא שאול ודיוקא דאפי' טמא וכו' לאו כותיה ומשום דפשוטה דבבא קמא אתיא כאבא שאול נסיב תנא קרא דהמקריב את דם השלמים וגו' דפשוטים דבעינן טהור בתרווייהו דלמאן דפליג עליה מוקי לקרא במודח בעבודה כדאיתא בפס' חולין וכפירש"י במכלתין ומש"ה שפיר עביד הר"ב פי' כאבא שאול ודוק:

ב הרע"ב ד"ה עורה וכו' שהרי וכו' ולפ"ז עולת איש ר"ל עולה שהעלה פ"ג המזבח וכדכתב התי"ט בסמוך משם הרמב"ם וקשה לי דמנלן לדרוש כך להקל נדרוש להחמיר ולימא דלא מקרי עולת איש אלא שעלתה לשום חובתו וי"ל דאשתמיטתיה לר"ב מ"ש בת"כ וז"ל יכול שאני מרבה אף אם נשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה ת"ל עור העולה ריבה וכתב קרבן אהרן דלאו מיתור התיבה דריש לה שזה דרש לנשים ועבדים (וכדכתב הר"ב בסמוך) אלא מדלא אמר עור עולתו ע"ש וק' דא"כ לא הוה דרש ליה לנשים ועבדים ונ"ל דנפקא ליה מיתורא דה' דהול"ל עור עולה וראיתי לבעל ק"א דפי' עולה שעלתה לאיש פרט לפסולה שלא יצא בה י"ח ולא תקרא עולת איש ע"כ ונראה דהכי דייק שפיר לישנא דמתני' שעלתה לאיש והשתא לפי מאי דמסיק הרב פרט למתפיס עולה שעלתה לאיש אינו מיעוט לשלא עלתה לחובה דהא איכא ריבויא דעור העולה כדכתיבנא אלא פרט למתפיס וש"מ תרתי דלא תהוי פסולה ודלא תהוי מותפסת לב"ה דמיעוט א' יכול למעט כמה דברים ומשום הכי מייתי תנא קרא דעולת איש ופירושו עליו לאשמועינן כל זה ודוק:

ד''ה ואחד וכו' א"כ וכו' אין להקשות דאיצטריך לדרשא דרישא דה"ק כיון דעי"ל איש לא ר"ל שעלתה לחובת איש א"כ מת"ל איש הול"ל המקריב עולה והו"א עולה שנקרבה על המזבח ועור העולה לב' רבוים האחרים אלא מלת איש הוא לאפוקי למתפיס עולות וכו' דמקריב עולת הקדש ולא עולת איש כדכתב התי"ט ונמצא דמעולת איש ילפינן תרי מילי חד דהעלה וכו' ועיין בגיליון השנים ג הרע"ב ד"ה עורות וכו' אף כל וכו' לפי האמת כתב כן שכל קדשי קדשים עורות לכהנים א"נ ר"ל דאם בא לעשות בנין אב לא נעשהו כי אם לק"ק:

תי"ט ד"ה עורות וכו' דכתיב וכו' ול"ק דהא איצטריך לב' דרשות דלעיל דהתם דרשינן לב' ריבויים אבל הכא למיעוט דממילא אימעוט קדשים קלים:

ע"ש וא"צ מיעוט וכו' י"ל דמ"ד באיזהו מקומן דף נ"א דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד או בהיקש או בבנין אב בקדשים וא"כ הו"א דקדשי קדשים הלמדים בק"ו מעולה דעורותיהם לכהנים יחזרו וילמדו בבנין אב או בהיקשא לקדשים קלים שיהיו עורותיהן לכהנים א"נ חוזר ולמד בק"ו אליבא דכ"ע כדאיתא התם והו"א ומה אם עולה דכולה לגבוה עורה לכהנים קדשים קלים דרובם לאדם אינו (דין) שעורה לכהנים בשכר טורחם דא"נ ק"ו מקדשי קדשים כולם לכהנים ואפ"ה עורותיהן לכהנים ק"ו קדשים קלים דרובם לבעלים:

ד הרע"ב ד"ה לא וכו' אעפ"י וכו' אם כך אמר ר"ח בפי' א"כ מאי מהדרו ליה רבנן אין לא ראינו ראיה וי"ל דה"ק מימי לא ראיתי מעשה זה שלא בא לידי ונראה שהוא א"א שלא יארע בכל ימיו:

תי"ט ד"ה בעורו אבל וכו' ומש"ה לא תנן עורו לכהנים אלא יאותו בעורו כלומר הוא מותר בהנאה אבל לא בשרו דאסור בשום הנאה ואח"כ מצאתי שתוס' כתבו דברי התי"ט וז"ל מדבריו למדנו וכו' משמע דוקא בעור אותו הכהנים אבל בבשרו לא דאפילו לנכרי אסור ע"כ ולא ידעתי למה לא הזכיר תי"ט שם תוס' על הדבר אבל מ"מ המשמעות שכתבו הוא מטעם דיוקן דאי תני עורו לכהנים הו"א דה"ה בשרו אלא משום דהכא פליגי בעור אמר, עורו לכהנים אבל מדאיכפל תנא ותני יאותו וכו' משמע מאי דכתיבנא:

ד"ה שיאותו וכו' על מאי דקאמר ר"ח סגן הכהנים לעיל מימי לא ראיתי עור וכו' מקשינן בגמרא ולא והאיכא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ומשני למצותן לא קאמרינן ע"כ ובזה נראה ליתן טעם למשנה זו בכאן וכלומר דאע"ג דקאמר ר"ח מימי לא ראיתי וכו' שאני פרים הנשרפים דכמצותן דוקא יוצאים לבית השריפה ועוד אמרינן התם דר"ח חלוץ קאמר פי' מופשט והני דמתניתין נשרפין עם עורותיהן:

ע"ש דהלכה וכו' הרב בעל ברכת הזבח הקשה דהויא הלכתא למשיחא ואשתמיטתיה כמה חילוקים שכתבו בזה התוס' בפ"ד מיתות נ"א ע"ע ועיין בס' יבין שמועה כלל ש"א וש"ב וש"ג:

ה פרים הא דלא ערבינהו פרים ושעירים הנשרפים עיין לעיל מ"ש בפ"ה מ"ב:

הדשן תני לוי ג' בתי הדשנין הן בית הדשן גדול היה בעזרה וכו' ובית הדשן אחר היה בהר הבית וכו' וא' חוץ לג' מחנות. ש"ס:

הרע"ב ד"ה ושעירים וכו' לשלשה וכו' העזרה מחנה שכינה והר הבית מחנה לויה וירושלים מחנה ישראל הרמב"ם במשנה דלקמן:

ד"ה שלא וכו' שבעזרה וכו' מסיים רש"י הואיל ועדיין לא יצאו. ן רש"א ר' שמעון איצטריך ליה מחוץ למחנה ללמד בג"ש מפרה אדומה דמה להלן שריפתה במזרחה של ירושלים אף כאן כן וחכמים סברי דשריפתה בצפון ככל מעשה החטאת. ש"ס: