קול הרמ"ז קדשים ה

בזמן שהם מחוברים וכו' אבל דבבא דרישא אין בהם דין מחוברים. ו אברים והיא גי' מכוונת דדוקא באיברים שעשוים להתקשות באש כדכתב הר"ב משא"כ בדם:

פ"י מ"א התמידים בלשון רבים לכלול תמיד דחול למוסף ר"ח ודשבת לשל שבת דלא תימא דשל שבת קודש הוא ולפי מ"ש התוס' פ"ד דמנחות והביאו התי"ט שם מ"ד דהכא מיירי דוקא בקדימת הדמים אבל לקדימת הקטרת האימורים איכא קרא אחריתי דוערך עליה העולה נ"ל דקדימת הדמים מעכב ולא דשל האמורים כדתנן התם התמידין אינם מעכבין את המוספין אבל דשל הדמים חמירא דהיא עיקר הכפרה וקרא כתיב תעשו את אלה דמשמע לעכב דאתל"ה ב' קראי למה לי ומשום הכי טרח תנא ואייתי קרא הכא ולא התם:

מלבד לאפוקי נ"א מלבד עולת החדש כ"מ:

הרע"ב ד''ה כל וכו' בתדירות וכו' דאלת"ה הו"א דעולת הבקר תקדים מפני שמצותה בבקר קמ"ל דאינה כן אלא מפני שיש לה מעלת התמידות:

ב התודה התודה קודמת לאיל נזיר שיש בה ד' מיני מנחה הרמב"ם פ"ט מה' תמידין:

הרע"ב ד"ה שהוא מרצה וכו' ולא סגי בטעמא דד' קרנות משום דעולה כליל תוס':

ג הרע"ב סד"ה מפני וכו' חשובים וכו' שמצותן מרובה שכל הקרבנות באין מהן ד חוטא היא עשירית האיפה שמקריבה העני על טומאת מקדש וקדשיו או שבועת העדות. הרמב"ם:

הרע"ב ד"ה חטאת וכו' למה"ד לפרקליט שנכנס לרצות רצה הפרקליט נכנס דורון אחריו פי' רש"י בפ' ויקרא:

תי"ט סד"ה חטאת וכו' דכתיב בחינוך הלוים ועשה את האחד חטאת וא"ת ואמאי לא תנן רבותא חטאת העוף קודמת אפי' לעולת בהמה וי"ל משום דקרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דכתיב בויקרא ה' כתיב בב' תורים אלא דלשניהם עופות נפקא לן מדכתיב התם ואת השני יעשה עולה ואייתר לחטאת ראשונה לבנין אב אפי' לחטאת העוף ועולת בהמה שהוא קרבן היולדת:

ו הרע"ב ד"ה וחכ"א וכו' דתדיר וכו' נראה דטעמא משום דמעלת הקדירות נפקא מקרא כדכתב הר"ב ר"פ ושל המקודש הוא מסברא ונ"ל דלאו לחיובא קא' הר"ב אלא כיון דלא איפשיט בעיין שהדין הוא שאיזה מהם שירצה יקדים וכדכתב הרמב"ם מ"מ ס"ל אל הר"ב שהבא להמלך אומר לו הקדם התדיר ובאמת רובא דרובא של הפשטיות דהוי בעי הגמרא לפשוט הסברא היתה להקדים התדיר:

תי"ט ד''ה שלמים וכו' עולה בהדי וכו' הא ל"ק דאי הכי הוה פשיט בעיין דתדיר ומקודש מקודש קדים שהרי חכמים סברי דחטאת קודם:

ז תי"ט ד"ה רשאין וכו' צ"ל וכו' א"נ שיכול קרבן א' במטעמים שונים דלא תימא דאינם רשאים להתנהג בקדשי שמים בדרך הנאות והתענוגים ר"ל למשחה ומש"ה מייתי קרא הכא בגמרא ולא בפ"ו גבי בכל מאכל:

ח תי"ט ד"ה מותר וכו' ולרווחא דמלתא וכו' אפריין נמטייה למרן שהאיר עינינו בזה כי בו הזהרנו שלא נטעה במשנה ג' פ"ו בראותנו שהיא סתמית שהרי אינה אלא כר"ש דהכא ואין הלכה כאותו סתם ומש"ה מייתי גמ' תמן ב' ברייתות דב' סתמי פליגי בהן אר"ש ולא איצטריך ליה לומר דמתני' כר"ש דפשוט הוא מהכא ובהכי יצדק הרמב"ם מהלכות מעשה הקרבנות פי"ג שפוסק בהנהו ב' סתמי דמושח וחוזר ומושח עד שיכלה והכ"מ תמה עליו דאיך שבק סתמא דמתני' ופסק כברייתא השנוייה במחלוקת ואישתמיטתיה הא דהכא דכיון דמתני' דהתם היא ר"ש דהכא לא קי"ל כוותיה ובהכי דייק דברי רש"י ז"ל דאדברי ת"ק דברייתא דאמר תמן דסברי דמושח עד שיכלה כתב רש"י פליגי אמתני' דקשה פשיטא אלא כלומר טעמא משום דתרווייהו פליגי אמתני' וכוותייהו קי"ל ובר מן דין הר"ב הוכרח לכתוב כמה שגם רש"י כתבו להודיע מהות וכמות השמן המתחלק וע"ז כתבו ואר"ש פי' במקום שהוא תמצאנו ולבסומי דהתי"ט רוחא לא אשכחנא:

פ"יא מ''א קדוש תאכל פי' ותאכל יתירא היא דליסגי דלכתוב הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש וז"ש הר"ב ובההוא ענינא כתיב פי' בענינא דאכילה וא"כ סד"א דקרא קפיד דוקא אנאכלות ומינה דאף העוף במשמע קמ"ל תורת לרבות דוקא הנאכלת החצונה והפנימית ובהא רמיז דנמעט עוף דאלת"ה ליתני כל החטאות טעונות כיבוס ולא ליכפל ולמיתני א' הנאכלת וכו' ובמאי דכתיבנא ניחא דמייתי קרא דבמקום קדוש ודוק וגם הוצרך להביא פ' תורת החטאת לאפוקי מתאכל ומסתברא דעדיף ריבויא דתורת שהוא ככל התורה הנאמרה בנאכלת צפון וכלי וקרן וכו' כדמייתי התי"ט בסמוך:

הרע"ב ד"ה שנאמר וכו' דההיא עניינא וכו' פירוש שגם באותו מקום נזכרת חטאת הפנימית:

ב תי"ט ד''ה וזרקו וכו' דאין פסול וכו' וא"ת כיון דאין פסול עושה שירים א"כ יחזור הכשר ויזרוק וזריקת הפסול כמאן דליתא ויצטרך כיבוס וי"ל דהר"ב סובר דגזרת הכתוב אשר יזה ולא שכבר הוזה אפי' בפסלות אבל מ"מ דא"כ שפיר גרסינן וזרקו לאשמועינן דאשר יזה מיירי אפילו בפסולין:

ג ניתז מן הצואר וכו' כתבו התוס' ז"ל מרישא לא שמעינן (פירוש דכיון דניתז על הבגד בכלל דם פסול הוא) דהו"א הכא שאני משום דבבת א' ע"כ ור"ל שהדיחוי והצרכת הכיבוס באו בבת א' והפסולים דרישא קדמו להתזה והר"ב בה"ז פי' בתוס' וז"ל דשאני התם דנפסל קודם הזאה אבל כאן הפסול והזאה נעשה בבת א' ע"כ ולא הבנתי דבריו אם לא נאמר דט"ס הוא וצ"ל התזה במקום הזאה:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' מה טעם וכו' דאלת"ה הא תו למ"ל למיתני אין טעון כיבוס אלא הדם וכו' ה"ק בגמרא ואעפ"י דממאי דתנן וראוי להזאה אשמועינן דין אחר דהיינו למעוטי קבל פחות וכו' כדכתב הר"ב מ"מ אמרי' דתנח תרתי קאמר חדא לטעמא דנשפך על הרצפה ואגביה שמעינן קבל פחות והתוס' הקשו דסוף סוף כל בבא דנשפך למ"ל הא ידעינן לה מניתז על הבגד דטעמא דאינו ראוי להזאה ולא תירצו כלום ונ"ל דאין זו קושיא כ"כ דזימנין טובא אמרינן תנא כדי נסבא אלא לא קשיא לן אלא יתור אינו טעון כיבוס אלא וכו' ומשני מה טעם קאמר ומיהו ק"ל דלפי מאי דציין התי"ט על אינו טעון כיבוס (ס"א) משמע דאיכא מאן דל"ג ליה והא בע"כ גרסינן ליה ליתן טעם כדפרישית בגמרא:

ד"ה עד וכו' מה בגד וכו' נראה דנפקא ליה מה' דהבגד דמשמע שיהיה כמוהו א"נ אפשר לומר דכל מלת הבגד מיותרת דהול"ל אשר יזה מדמה על אשר יזה עליה תכבס דמכאן ילפינן בברייתא א' עור וא' שק מדכתיב אשר יזה עליה תכבס:

ד ושטיפה לא ערביה עם כלי חרס משום דכלי חרס טמא מטהרו בנקב ודנחשת בפתיחה כדלקמן:

תי"ט ד"ה ומריקה וכו' בתר במקום וכו' הכי ניחא ולא כדמשמע מהר"ב דמטי בה מהיקשא דאי הכי כלי חרס למד בהיקש מכיבוס ואינו חוזר ומלמד בהיקש בנחושת דאין למד חוזר ומלמד בקדשים כדאמרינן באיזהו מקומן אבל משמעות הווי"ן הוי כאילו נכתב בהדיא ומש"ה מייתי הברייתא הפסוק כסדרן כלם ולא תני דהוקשו אלו לאלו ודו"ק:

דיה זה וכו' ותמיהני וכו' י"ל שלא הזכיר שבירה בין משום דר"ש לא פליג אלא אמריקה ושטיפה ובין משום דבעי לפרושי בסיפא מה היא מריקה ומה היא שטיפה:

ה נכנס ומכבסו איתא בגמרא דם חטאת ומראות נגעים צריכים ז' סממנים ופרש"י השנויים במ' נידה (פ"ט מ"ו) וכתבו התוס' שם בנדה דה"ה כבוס יפה וכ"נ מל' הרמב"ם שכתב בפ"ח מה' מע' הקרבנות וז"ל כמשכבסים את מקום הדם מכבסים אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם וכל ז' סממנים שמעבירים על הכתם מעבירים על דם החטאת וכו' והוא פשוט כדברי התוס':

איתא תו בגמרא מעיל שנטמא (פירוש שנתז עליו דם החטאת ויצא ונטמא) מכניסו בפחות מג' על שלש ומכבסו משום שנאמר לא יקרע ע"כ:

נכנס ושוברו איתא בגמרא שברי כלי חרס נבלעים במקומם דאל"כ תהיינה אשפתות בעזרה ובזה ניחא לי דאי שבירת כלי חרס משום נותר הוא א"כ עדיין יש נותר בשברים:

הרע"ב ד"ה נוקבו וכו' כשיעור וכו' ה"ג בגמ' שלפנינו אבל רש"י גריס במוציא משקה ועדיין כלי הוא לקבל זתים כדאמר בהמצניע ונ"ל דט"ס וצ"ל כשיעור נקב שורש קטן וכדכתב הר"ב שהרי שם בהמצניע אמרינן ניקב בשורש קטן עדיין כלי הוא לקבל זתים וגם תוס' גרסי כדרש"י נקב שורש קטן ודלא כבעל בה"ז דנראה דמקיים בגרסת רש"י במוציא משקה דל"מ מההיא דהמצניע:

ו תי"ט סד"ה פוחתו וכו' ולשון פוחתו ר"ל שפוחת אותו משויו שבודאי אינו שוה הפוך כ"כ א"נ שא"א שלא יפחות מנתושתו וכפי' ז"ל א"ש דתנן כל התקון דהיינו הפרחת הטומאה והויית הכלי כי לרש"י ולהר"ב חסרה הויית הכלי וההיא דתנן פי"א דכלים חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאטן הישנה היינו מדרבנן כדכתב שם הר"ב:

ז הרע"ב ד"ה קדשים וכו' רותחים וכו' וכ"כ רש"י ואם יהיה כלי חרס צריך שבירה ולכך לא נזכרה שבירה בח"ק כדכתיבנא לעיל על התי"ט ואהא מטעם זה לא הביא הכ"מ ראיה להרמב"ם ממתני' דהכא אלא מהתוספסא דתני חומר במריקה ושטיפה שנוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ואם נתבשל במקצת כלי כולו טעון מריקה ושטיפה משא"כ בהזאה ע"כ ולפ"ד גם משם אין