קול הרמ"ז קדשים ד

תי"ט סד"ה ששחטן וכו' והכי משמע מדלקמן פ"ט מ"ד עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד ועי"ל דגזרו כן דלא ליתו לאנצויי שכולם ירצו לשחוט ע"ג המזבח א"נ שלא יפגמו אבני המזבח בקרנות הבהמות:

ע"ש דיעבד וכו' פי' מדלא תני ק"ק הנשחטים בראש המזבח דאז הוה כייל דיעבד ולכתחילה:

דיה כאילו וכו' שלם וכו' התם הכי תניא וזבחת עליו וכי עליו אתה זורח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ע"כ ונראה דהאי דקא מ מה הוא משום דכתיב קרא אחרינא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה דמיניה משמע דכל צד צפון עזרה כשר לשחיטה וא"כ אין לומר דוזבחת עליו יהיה מצוה שישחוט עליו א א מותר עשותו ומלת וזבחת משמע מצוה קאי אשהיה שלם:

ו תי"ט ספ"ה הבדיל וכו' ומסקינן מאי תלמודא אמר רבי לא מסתברא דרוב דמים בגופא שכיחי ע"כ והוא הוא טעם שכתב הרמב"ם ולפי הדרך שכתב התי"ט משמע שהטעם הוא משל הרמב"ם:

מלק בגמרא מוכח בהדיא דמי ני' ה"ג (וכן נדפס במתניתין בש"ס) שמלקו מליקתו פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה מלק בשמאל וכו' דאמרינן כל הפסולי' לאתויי מאי לאתויי שמאל ולילה שמאל ולילה בהדיא קתני תני והדר מפרש ע"כ הרי בביאור דכל הפסולים ק ים ברישא ובהאי ניחא דהוי ממש כפתיחתא דמכילתין דתני כללא דכל הזבחים שנזבחו תחלה וה"ג בגמרא במתנית' כל הפסולין וכו' והדר מלק בשמאל וכו' ותמהני דלא אשתמיט שום מפרש להזכיר גירסא זו שיבש נראה דל"מ פיסול בגפה דקרא מקפיד בכנפיו אלא אפי' עינה ול"מ עינה שהוא בראש דעביד בה מיצוי הדם אלא אפילו רגלה:

כל עד הבליעה זו היא בבא דרישא (כנ"ל הוכחה מש"ס):

פ"ו מ"א תי"ט ד"ה רי"א וכו' דדיו וכו' ואפי' לר"ש אמרינן כאן דיו דהא לא מפריך ק"ו דשחיטת בהמה טרפה ילפינן טהרתו מוכי ימות מן הבהמה ושחיטת עוף טרפה ילפא מינה בק"ו ולכן אמרינן דיו:

ע"ש אף כל וכו' כתב רש"י וז"ל דבר שמכשירה ואפילו מליקת קדשים דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן ע"כ ובהכי א"ש דבעינן קרא וק"ו ק"ו לשחיטה וקרא לשלא נאמר דיו ור' יוסי נ"ל דסבר מלתא דאתא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בכמה דוכתי:

פ''ח מ''א ובטרפה בגמרא מוקי לה כולה טריפה אליבא דר"א או בא' נקובת הושט וא' דרוסת הזאת דאלת"ה הטרפה באבר אחר יכול להכירה ועיין בפי"ד משנה ב':

הרע"ב ד"ה כל וכו' ה"ק וכו' הכי איתא בגמרא משום דאי הזבחים הכשרים הם המעורבים בפסולים כדמשמע מפשטא דמתני' א"כ מאי אפי' א' ברבוא דמשמע א' כשר ברבוא פסולים והא כ"ש הוא שהרי הרוב פסולים ומש"ה מפרש ה"ק כדכתב הר"ב והשתא א' ברבוא ר"ל פסול א' ברבוא כשרים וא"ש אפילו דקתני:

תי"ט ד"ה ובמוקצה וכו' שעברו וכו' פי' שעשו בה איזה מעשה לע"ז:

ב הרע"ב ד"ה יקריב לא וכו' וירעו עד שיסתאבו ויביא וכו':

ד"ה הכל וכו' והחטאת וכו' לא כל חטאת קאמר דיש כמה וכמה שבאות גם מן הזכרים אלא החטאת דבהדי אשם נזיר ומצורע קאמר שהאשמות הם כבשים והחטאת כבשות כדכתיב בכל א' מהם בהדיא וכבשה א':

תי"ט ד"ה חוץ וכו' אם התי"ט דק להבין כוונת דברי הר"ב לא היה צריך לזה שהרי חטאת דקאמר הר"ב הוא דמצורע ונזיר כדכתיב ביני עמודי אבל אי קשיא בין לרב ובין לתי"ט הא קשיא דכתיבא שעיר נשיא שהוא תלוי בחטא ושמא לא יביא לעולם ולא הזכירו שעירי ר"ח ושעירי הרגלים שהם תדירים איברא דבגמרא לא הוזכר כי אם שעיר דנשיא דאמרינן מ"ש חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי ומשני איכא שעיר נשיא (והאי שער והאי צמר ה"ג) פי' דנשיא הוא חטאת וזכר ויכול להתערב עם עולה שהיא זכר וכ"ח א"כ דנמצא זכר חטאת יתערב זה החטאת עם האשם ששניהם זכרים לזה אמר והאי שער הוא השעיר והאי צמר האשם איל הוא ואינן יכולים להתערב וזהו הטעם שפי' הר"ב שעיר עולת נדבה להתערב עם שעיר נשיא משום דדוקא הם יכולים להתערב ולא עם האשם והא קמן דגמרא לא הזכירה כי אם שעיר נשיא וקשה למה לא אמרה דר"ח ורגלים דרגילים ונ"ל במ"ש בת"כ בקרבן נשיא דכתיב ביה שעיר עזים זכר סמים ודרשינן שעיר ולא שעירה זכר ולא נקבה והקשה בטל קרבן אהרן דתרתי למה לי ותירץ דאי לא כתב אלא שעיר ה"מ דהיינו למצוה וחזר ושנה זכר ולא נקבה לעיכובא ומש"ה לא הזכירה הגמ' כ"א דשעיר דנשיא בלבד דכתיב זכר לעכב משא"כ בשאר שעירי ר"ח ורגלים:

ג אשם יש לדקדק תודה ושלמים דהוה רבותא טפי לרבנן דאע"ג דשוים במתן דמים ובאוכליהן מכל מקום אין מביאין קדשים לבית הפסול שממעט זמן אכילת התודה וכ"ש אשם ושלמים:

ד אברי משום דשל עולה נקט איברי ולא חתיכות. למעלן נ"ל דר"א מצריך איזה היכר בפועל והיינו שיתן הכל למעלה בעליונות המערכה כדרך שנותנין העצים וזהו דיוק למעלה ואפשר שלזה כיון הר"ב באמרו על העצים ומ"ש ורואה אני ולא אמר ורואין כמ"ש במשנה ו' היינו משום דאין דבר זה מסור לעין כההיא דדם ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי לדעת טעמו של דבר אלא תלוי בדין ומחשבה וכן ההיא דלקמן משנה ט':

ה הרע"ב ד"ה אברים וכו' ז"ל רש"י בגמרא אברים של עולות הרבה באיברי עולה בעלת מום ע"כ משום דדוקא בעולות הוא דפליגי דסלקי כולהו לגבוה והא דקאמר באיברי לשון המשנה הוא ואיידי דתני לעיל באברי תניא נמי הכא א"נ ה"ק באחד באברי בעלי מומין כלישנא דקרא בנות צעדה ורבים כיוצא בו כן נ"ל לשלא לחלוק הר"ב על רש"י אבל כד תידוק שפיר רש"י מדוייק טפי משום דהאי דקאמר ר"א קרב ראש א' וכו' כרעו של א' וכו' דמשמע דנתערבו איברים הרבה ונ"מ דאם הכהן הקריב איברים של עולה א' כולם יתיר ר"א להקריב כל העולות בזוגי איברין והכי דייקא טפי מתניתין:

ו בדם נראה דסרכא דמתני' ה' רפ"ז דחולין נקט דחיה זו מי הכניסה לעזרה ואם הדם יצא נפסל א"נ אפשר דמיקרי וטעו כדתנן שלהי תמורה וכן חיה שנשחטה בעזרה:

הרע"ב ד"ה אם וכו' דם וכו' ואין להקשות דא"כ היל"ל מים שנתערב בדם דהחשש הוא על עירוב הדם ולא על המים שאין לב קצרה עליהם להזהר בתערובתם כי אם על תערובת הדם וכן עז"ה תפרש בכל תערובות פרק זה שהחששא היא על הטוב שנתערב ברע ועי"ל לדהכא דאי הוה תני שנפל על המים אז היה קשה אבל כיון שאמר שנתערב שלא היה הרגע שנשתנה מהיות דם:

ז תי"ט ד"ה נתערב וכו' גזרינן וכו' למ"ד דפליגי בגוזרין זה לפי' התוס' אבל לפי מסקנת הר"ב חולין לא שכיחי ותמצית שכיח ועיין מ"ש לקמן:

ד''ה ר"א וכו' קשה וכו' לא קשה מידי שהר"ב מפרש מתני' דלא כרב זביד דאסיק בקושיא וכדכתב התי"ט בסוף דבור זה אלא הפי' הוא כדרב פפא דאמר דכ"ע גוזרים ולכן הקדים בת"ק ואמר דגזרינן דלמא אתי וכו' דוק שלא אמר הר"ב דסבר דגזרינן דאז הו"ל כרב זביד אלא אמר דגזרינן פי' כ"ע ס"ל הכי וחשב ת"ק דר"א לא יחלוק כיון דאמר דההיא (מודינא) נמי דגזרינן אבל הכא הו"ל כדם חולין דלא שכיחא וצ"ל ת"ק סבר דשכיח והלכך גזרינן לא רבה אטו רבה דהוי כבעיניה דרובו ככולו באופן שהר"ב לא נייד מדרב פפא וז"ל הש"ס ר"פ אמר דכ"ע גוזרין וכו' ולכן צריך הר"ב לפרש תחלה ענין הגזרה שהוא עיקר טעם של ת"ק ושיש בו די לפסול אלו הדמים ולולא סברת ר"א לא היה צריך להוסיף טעם השכיח:

ט הרע"ב ד"ה ישפכו וכו' דהא וכו' יש ליתן טעם למה לא אמר טעם זה על אם לא נמלך דלעיל משנה ז' דהא יכול לומר דהא נתן מן הכשר דע''כ איירינן דדם התמצית הוא (המעט ולא היה צריך למטרח ולמתני הכא) וי"ל דאי הוה אמר ליה לעיל ולא תנייה הכא הו"א דלעיל לאו טעמא משום טעמא דהכא אלא משום דאיהו גזרה ומש"ה בדיעבד כשר אבל הכא דאינה גזרה אימא דאפילו בדיעבד פסול:

י תי"ט ד"ה א"ל וכו' שלזה וכו' כתבו התוס' וז"ל וא"ת איזה בל תוסיף יש ולהוי מתנה שניה של בכור בשביל שיריים של בכור ואי עביד עוד שיריים של עולה אין בכך כלום אלא יעשה שיריים של עולה שתי מתנות שהן ד' וי"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת מב' צדדין וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינה רק מצד א' א"נ וכו' ולפ"ז י"ל דר"א לא ס"ד דר"י ישיבנו דהרי הוא בבל תוסיף דס"ל כסברת המקשה דתוס' דאין כאן בל תוסיף ור"י ס"ל כתירוץ התוס' דאיכא בל תוסיף ובזה מיושב דאיך לא ס"ד דר"א דר"י ישיבנו בבל תוסיף ודוחק לומר דסמך על התשובה שיאמר אח"כ כשהוא בעצמו יא תי"ט ד"ה נתן וכו' ומאי חזית וכו' שאני הכא דלכפר כתיב כחטאת ור"ל לכפר פסול הא לשם מים כשר פ"ט מ"ב הרע"ב ד"ה הלן בין דם וכו' תנא בפלוגתא לא איירי ומש"ה פי' הר"ב בין לרבן גמליאל ובין לר' יהושע:

ג תי''ט ד"ה הרובע וכו' לדקדק וכו' וליקשי ליה נמי דלא תני זקן וחולה ומזוהם ונראה דתנא ושייר דאע"ג דתנא סגי אלו ואלו מצינן למימר ה הפנים תנא ושייר וכ"כ התוס' והביאו בעל הליכות עולם:

ה הפנים אע"ג דלחם הפנים תדיר לא אקדמיה משום דבפרשת אמור קרא אחרי' בסיפא דפר':

הרע"ב ד"ה הצמר וכו' ורישא וכו' פי' דמן הצמר ואילך הכל נמשך לע"ש