קול הרמ"ז קדשים מא

סדר טהרות מסכת כלים פרק א במד"ר פי"ג יש הוכחה גמורה שסדר זה מתחיל במסכת כלים ומסיים בעוקצים דקא חשיב התם ר"ת כל הששה סדרים ועולה פ' וכן ר"ח מ' דמאימתי קורין וס"ת דבשלום הוא פ' וע"ש:

מ"ו והבכורים הק' הרי"א דנראה דהו"ל להקדים שתי הלחם לבכורים שהרי שנינו בשלהי חלה אנשי צבועין הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קבלו מהם וכו' וא"כ שתי הלחם קודמים ותירצתי לו דאה"נ דאין מקבלים אותם במקדש אבל אם הביאו' קודם שתי הלחם כשרים כמו ששנו בפרק י' דמנחות משנה ו' וכ"כ הרמב"ם בפרק ב' דבכורים ואם הביא לא יקבלו ממנו אלא יניח' מד שתבוא עצרת ויקרא עליהם ע"כ ומסתמא רבים היו עושים שלא לחזור ולעלות לירושלים פעם אחרת ובדין הוא להקדים בכורים לכל דקדמי בקרא במשפטים ובכי תשא אלא משום דאם הביאם קודם לעומר פסולים כדתנן שם במנחות משום הכי הקדים העומר:

ח הרע"ב ד"ה שאין וכו' הדין וכו' ונראה דלא תנייה משום דבעי למתני וחייבים עליה חטאת שהיא החומר הב' שיש לעזרת ישראל על עזרת נשים:

פ"ח מ"י ר' יהודה בעירובין ל"ט נראה דאפכינן ר' יוסי במקום ר' יהודה:

פי"ד מ"א הרע"ב ד"ה הסייף וכו' חלודה וכו' כ"כ התוס' בב"מ דף פ"ד בפ"ז ומייתי ליה מתוספתא דהכי תניא בהדיא אבל אם הם חדשים בהא איפליגו אמוראי התם בב"מ דר"י סבר משיצרפו בכבשן ור"ל סבר משיצחצחם במים:

פט"ו מ"ו תי"ט ד"ה אניקטמין וכו' כבר השגתי עליו בשבת שגם רש"י פי' קישרי שהוא להלוך בו על הטיט והרמב"ם סתם וכתב שהוא מנעל של עץ ולא אשתמיט שום א' לפרש דאנקטמין הוא למי שנחתכ' רגלו דאין זה אנקטמין אלא נקטימון ועיין מה שכתבתי שם עוד:

פי"ז מ"א תי"ט ד"ה כל וכו' בפ"ק דסוכה דף ו' כתבו התוס' דהכא מיירי בכלי עץ והרמב"ם בפ"ו מה' כלים הוסיף כלי עצם אבל כלי מתכות שיעור שבירתן תנן בפי"ד ושל כלי חרס בפ"ג:

יא ר' שמעון בפ"ח דעירובין קדים ריב"ב לר"ש ונראה דרבי שמע משנה זו מב' תנאי דההוא דעירובין תני להו לפי סדר הקולות דר"ש מיקל יותר מריב"ב ותנא דהכא תני לר"ש קודם משום דאיהו בר פלוגתייהו דר"מ ור"י בכל מקום:

פכ"ד מט"ז יוצאת כתב הרמב"ן ז"ל פ' וישב פ' כי כסתה פניה וז"ל הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אלא לקישוט קווצותיה [להיותם] מתחת השבכה נראין ואינן נראין ולכך טהורה מכלום ע"כ:

פכ"ו מ"ה תי"ט ד"ה עור וכו' הערוך וכו' ובערוך שלפנינו גורס שניהם עור החמר ועור החמור ומפרש עור שמשים על החמור:

פכ"ז מ"ג תי"ט ד"ה זה וכו' עירוב וכו' טפי הו"ל לאקשויי מדידיה אדידיה דבספ"ד דמעילה כתב בהדיא כפי' הראשון אבל נ"ל דמ"ש הר"ב דאינו מקפיד אם הוא מב' מינים ר"ל אם הטלאי אינו ממין המרדעת:

פכ"ט מ"ז יד הרמב"ם כתב בחיבורו פרק כ' מהל' כלים כתב יד בן הפטיש חמשה ויד הפטיש ששה וכן הוא במשניות התלמוד:

מסכת אהלות פ"ג מ"ז תי"ט ד"ה קמור וכו' וחביריו וכו' לא דמי כי מ' דמקורה אינו שרש:

פ"ו מ"ב תי"ט ד"ה אחד וכו' תחת וכו' וכן דעת הרי"ף דכתב איפסיקא הטומאה ועיין מהרי"ל סימן ל"ד שהאריך בזה:

פי"א מ"ד היה אע"ג דבל הני תלתא אינהו מחומרי בית שמאי וקולי בית הלל מכל מקום לא נשנו בעדיות דבתר משנה ג' גרירי דחד טעמא לכולהו אי אדם חלול אי לא וא"כ סגי ליה לתנא למתני התם משנה ג' דהכא לחוד:

פי"ג מ"א הרע"ב ד"ה העושה וכו' חלון וכו' הרמב"ם פי' בפרק י"ד מה ט"מ חלון שהוא לצורך אין עליו תקרה אלא גלוי לשמש ע"כ וי"ל שפי' כן משום דאי אית עליו תקרה הרי הוא ראוי לתשמיש להניח בו חפציו וגם לשאר דברים הנז' לקמן משנה ד' ונפקא מינה לדינא דסתם חלונות של הבתים שיעורן בפותח טפח:

(קול הרמ"ז ח'"ו) פי"ח מ"ז תי"ט סד"ה מדורות וכו' אבל השור י"ד סי' שע"ב כתב משם הרא"ש דמילתא דא פלוגתא דרבוותא וסיים המחמיר תבא עליו רכה ואם כדברי התי"ט הו"ל ספקא דרבנן ולא יכון להחמיר והכי מוכח:

מסכת נגעים פ"ב מ"א בגרמני אנשי גרמוניא הם לבנים ביותר וכ"מ במוסף ערוך:

פ"ד מי"א קיהה בפרק ב"ש דף ק"י פי' ר"ח קיהה וטהר דקדק בדבר הרבה וטהר:

פ"ה מ"ב הרע"ב ד"ה וחזר הפשיון וכו' פעמים וכו':

(הג"ה וא"ל הא תני ברישא כשהוחלט בש"ל וחזר ש"ל וכן במחי' אף ע"ג דלפעמים שיהא טהור כשהמחיה יוצא מב' שערות משום דכשהוחלט בש"ל שפיר קאמר וכן במחיה דשניהם שוים בשעורן דמיעוט ש"ל ב' ושיעור המחיה נמי כב' שערות ושניהם בפנים וא"כ הו"ל כאילו אמר הלך ש"ל וחזר ש"ל וכן במחיה באופן שהוא דומה לש"ל וכנ"ל משא"כ בסיפא כשהוחלט בפסיון והלך לא יוכל למתני' וכן במחי' משום דפסיון מבחוץ ומחי' מבפנים ובשיעורן נמי אינם שוים ואם היה רוצה למתני מחיה מהכרח צ"ל ובמחיה כמו דתני ברישא ובפסיון ולא תני וכן בפסיון מטעמי כנזכר לעיל ועיין בכללי הש"ס דכל היכי דתני וכן צ"ל דומה לשלפניו לכן לא תני כלל ובמחי' משום דמחיה לפעמים טהור אע"ג דש"ל נמי בפנים ותני וכן ש"ל כבר תירץ מהר"ם דמיירי שש"ל עומד בפנים ושוכב חוצה לו במקום שהיה שם הפסיון ועיין בהתי"ט ובזה יוסר תמיהתו מה שתמה על הר"ש ועל מהר"ם כי שניהם כא' טובים ולדבר א' נתכוונו כי מה שתירץ הר"ש אין זה טעם אחר ממה שתירץ הרב כ"א לתרץ קושייתי הנ"ל ומה שלא פי' בש"ל הניח מקום למהר"ם להתגדר ודוק:

פ"ו מ"ז תי"ט ד"ה שאינן וכו' וי"ל מפני וכו' בפ"ק דקדושין גבי איברים דעבד כנעני כתב הר"ן וז"ל והאי דנקט הכא משום מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעינן כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני כ"ד ראשי איברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת ע"כ ולא הבנתי דבריו שהרי עיקר טומאת המחיה הוא דוקא כשהיה בתוך הבהרת וכדתנן בפ"ק דהיינו מבצורת אבל סמוך לו היינו מן הצד והוא טהור כנז"ל בפ"ק אין שיעור המחיה מרובה מהבהרת שהרי כל כוללת הנגע עם המחיה הוא גריס ומיהו לעיל פ"ד משנה ו' משכחת שיהיו עשר עדשות בין הכל אבל מלת דבעינן דכתב הר"ן משמע דכללא כייל ול"נ ליישב שידוע שב' סימנים מטמאין בתחלה מחיה ושער כדתנן לעיל פ"ק משנה ג' ואיתא בת"כ פ' וביום הראות בו בשר חי יטמא ה"ז בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו שיהיו טמאין והביא הרא"ם משם רבוותא דה"פ שאם פרחה בכולו שידוע שהוא טהור אם חזרה מחיה לבדה בראשי איברים טמא וזהו דתנן אין מטמאין משום מחיה שדינה לטמא בתחלה וכשהיא תוך בהרת ובראשי איברים טהורה מפני השיפוע ואעפ"כ יש מחיה שאין טמאה כשנתגלתה בראשי איברים אחר שכסתה הצרעת שאז אינה טמאה מפני שהיא סימן לטומאה כדבעלמא אלא משום דכתיב וביום הראות בו ונראה שדברי בכלל דברי הראב"ד וגם כעין זה יתיישב לפירש"י בחומש בפסוק וביום הראות (וז"ל וביום וגו' אם צמחה בו מחיה הרי כבר פי' שהמחי' ס"ט וכו' אלא וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע"י שומן כגון שהבריא ונעשה רחב) ונראית בו המחיה שהוא טמא ואיכא למידק מאי קאמר ונראית בו המחיה הול"ל ונראה הנגע דמאי יועיל שתראה המחיה אם הבהרת שופעת אילך ואילך אבל אקדים מ"ש בעל ק"א פ"ט להציל את רש"י מקושית הרא"ם ואמר שלא למד רש"י מאותה ברייתא כדסבר הרא"ם אלא מתוספתא ז"ל כ"ד איברים אינם מטמאין משום מחיה ואם היה מקומן יושב כגריס הרי כאילו מטמאין בנגעים ע"כ ע"ע אלא שגם ק"א לא דק שא"כ הו"ל לרש"י לומר ונראה בו הנגע ולמה אמר המחיה גם בברייתא יש לדייק דפתח במחיה וסיים בנגעים ונ"ל דברייתא זו סיוע למ"ש הכ"מ ליישוב הרמב"ם כדכתב התי"ט שהמחיה חולקת וכו' והיינו דוקא מה שכתב הרמב"ם בראש אותו הדין ז"ל והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סי' טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע וכו' דוק שאמר שהמחיה בראש האבר שאז היא חולקת הא אם לא חיתה אלא יותר למטה היא יכולה להיות סימן טומאה מפני שיכול העין לשלוט בכולו ואין המחיה מעכבת וזהו ממש דיוק הברייתא כ"ד איברים אינם מטמאין בנגעים משום מחיה שחולקת כאמור ואם היה מקומן יושב כגריס שהבשר רחב והמחיה נראית כולה שאינה בראש האבר הרי אלו מטמאין בנגעים וזו היא אם כן סברת רש"י וסמיך לה אקרא דוביום הראות בו בשר חי פי'