קול הרמ"ז קדשים ג

ניתנם בחוץ דהיינו במזבח החצון דאינו מקום משולש כדפרי' אבל דע שהתוספת הקשו הרבה על פירש"י דף כ"ח ד"ה מה שלמים ע"ע:

פ"ד מ"א חוץ פי' אפילו חוץ למקומה דהוי פיסול אחר אינו מוציאי מידי פיגול:

הרע"ב דר"ה ובחטאת וכו' והשתים וכו' וא"ת בחמש סגי דלא' לא אצטריך קרא דא"א בלא א' דכפרה בכדי (פי' בלא שום מתנה) לא אשכחן תירצו התוס' דלב"ש דילמא לית להו האי טעמא דכפרה בכדי לא אשכחן תי"ט ד"ה נתן וכו' קולי וכו' דלב"ש לא פיגל אא"כ חישב בשתיהן:

בתי"ט סד"ה שאם וכו' המתין ע"כ מפני שכאן נראה בהדיא שהר"ב גרס אם אבל להכרח הגירסא יותר מוכרח מדלעיל שכאן יכול להיות כך הגזרה שאם חסר א' מן המתנות לפיכך וכו' ותהיה כוונת התנא לאשמועינן דלעיל פגל וכאן פסל אבל ברישא לא מצינן למימר כן משום שארכו הדברים ובמחלוקת ב"ש וב"ה שבנתיים ועוד יש הכרח כולל לגירסת הר"ב שלמה נאמר. שלא בא התנא להודיע ג"כ חילוק שבין החיצון לפנים בענין הכפרה אבל בגירסת הר"ב תרתי אשמועי' חדא דלעיל כפר וכאן לא כפר וב' דלפיכך הנמשך:

ג והקטורת שאני קטורת מהנהו דפ"ג מ"ה משום דקטורת גופא עיקר העבודה אבל שליל וכו' אינו גוף הזבח שאם לא יהיה אלא שליל ולא ביצים אין בכך כלום:

הרע"ב ד"ה והדם וכו' הא דלא הקדים הדם לכלי שכן הוא המתיר הגדול הכולל לאדם ולמזבח וממנו אנו למדים נראה שהטעם הוא מפני שלא כל הדם צריך להתרה כ"א מה שמעכב הכפרה כדלקמן בפ"ה ונ"ל שזה אמר הר"ב הדם הוא המתיר ר"ל יש בו הכח להתיר אבל אינו צריך כולו לכך משא"כ כל שארא שצריכין כולם להקריב להתיר ולכן הקדימם:

ד"ה בין וכו' או לזה וכו' פי' דלא תימא דבעינן דוקא כשלמים דיש בהם היתר למזבח ולאדם קמ"ל או לזה או לזה ומש"ה הקדים התנא לאדם לאשמועינן דחדא סגי וכגון חטאת העוף שאין בה אכילת מזבח וא"ל דמשום דאכילת מזבח אתיא מריבוי דהאכול יאכל לכך הקדים דאדם דגופה דקרא ביה משתעי דאדרבה האכול קדים וכ"ש דאתי מדרשא וחביבא ליה:

ד עולת העוף דוק דלא פרט התנא אלא כל הפרטים הצריכים איזה לימוד מן הפסוק וכדכתב הר"ב בכל א' וא' אבל שאר קדשי קדשים או קדשים קלים כבר נכללו בכלל דסיפא דמתני' דלעיל ועולת העוף קמ"ל דאין לו הנאה בנוצתו:

הנשרפין עיין בפ"ה משנה ב':

תי"ט ד"ה פרים וכו' המתירו וכו' ר"ל שדוקא לאכילת מזבח או לאדם הוא שנקרא מתיר והוא טעם דמסתבר ולא הוצרך לשנותו אלא לאפוקי מדר"ש ואין מקום לדיוק התי"ט:

ה רבי אמ"ז במנחות ק"ט בתוס' ד"ה בתחלה וכו' כתבו שרבינו קלונימוס ז"ל הגיה ג' דברים בפטירתו כמפי הנבואה וא' מהם שבכאן במקום ר"ש אומר ז"ל ולומר ר"ש בדבר וכו' ופירושו ואמר ר"ש וגם רש"י הזכיר זה במתני' ע"ש וכ"כ הערוך בערך נם:

הרע"ב ד"ה אין וכו' ואין וכו' לכאורה משמע דכן פסק הרמב"ם בפי' שכתב והלכה כרבי יוסי אבל בחיבורו ספי"ח דפסולי המוקדשים פסק בהדיא דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא והיינו כר"מ ואין התמיהה על שיחזור בו ממ"ש בפי' שמצינו לו כן בכמה מקומות אבל התמיה הוא שהוא כנגד הכלל דר"מ ור"י הלכה כר"י והכ"מ הביא לו סיוע ובסוף כתב משם י"א דס"ל להרמב"ם דלא פליגי ר"מ ור"י אלא בשחיטת חוץ אבל שאר הדברים הוא סתמא ע"כ ויש לי להביא ראיה ממ"ש בפי"ח דמעשה הקרבנות סי' ו' דחייבין משום שחוטי חוץ על כל קדשים הראויים להקרב ע"ג המזבח ובודאי דקדשי עכו"ם בכללם והיינו כר"י ומחוורתא כדברי הי"א דאל"כ תקשה מדידיה אדידיה אלא ודאי דס"ל דדוקא בשחוטי חוץ הוא דפליגי ופסק כר"י בכללין וז"ש בפי' והלכה כר' יוסי וקאי דוקא אשוחטן בחוץ ובהכי ניחא מה דלא תנן משום פיגול נותר וטמא ושחימת חוץ חדא דהו"ל למנקט שם הפיסול כשאר ולא של הפוסל ועוד דבזה לא צריך להאריך ולומר פטור דהכל הוה קאי אאין חייבין אלא מוכח דתלת מילי קמאי אינן לשון ר"מ אלא דוקא והשוחטן בחוץ פטור אבל ק"ל דבגמ' תניא קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין ואין חייבים עליהם משום פנ"ט ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים דר"ש א"ר יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהם לה' והרי בהדיא דר"י פליג אכולהו ונ"ל דס"ל להרמב"ם דהוי כדכללין דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וכ"ש דלענין דינא נראה דאין חייבין כל פנ''ט שכן ראינו דשקלי וטרו בגמ' על טעם הדבר וקאמרינן דגמר ג"ש וכדכתב הר"ב ואפילו בברייתא דחולק ר"י אר"ש בהדיא משמע דהלכתא כר"ש דגמר ג"ש ור' יוסי לא גמרן מרבו ולכן היה סומך על כללות לימודו שנאמר בהן לה' וכנ"ל אבל לרש"י אתיין ג"ש דמפקי דההיא והר"ב שכתב אין הלכה כר"מ סמך סתם על הכלל ועוד נלע"ד דאטעייה מה שראה בהרמב"ם בפי' שפסק הלכה כר"י ואשתמיטתיה מ"ש בחיבור:

פ"ה מ"א איזהו משום דתני בפרקין דלעיל כמה מיני חוץ למקומו מש"ה בעי השתא איזהו מקומן ואף על גב דב' מקומות נינהו לק"ק ולקדשים קלים מ"מ לא תני אלו הן מקומותיהן משים דאלעיל קאי ולעיל תנן חוץ למקומו ולא תני למקומן של קרבנות דכייל כולהו משא"כ זבחים שהם דוקא הנאכלים וכדפי' הר"ב לעיל פ"ב מ"ב היינו משום דשם זביחה נאמר על השחיטה ועלה קאי תנא ומשום דפתח בנשרפים מש"ה לא בעי נמי על זמנן א"נ משום דזמן אכילתם בהדיא כתיב בכל א' וא' א"נ משום דקיבול דמו לא כתיב בשום א' אלא דילפינן ליה מעולת סיני כדפי' הר"ב לקמן שחיטתן הא דלא ערב שחיטתן וקיבול דמן ליכא למימר דהוא משום כלי שרת שהרי גם השחיטה היא בסכין מכלי שרת כמ"ש הר"מ בפ"ד הקרבנות אלא משום דשחיטה כשרה בזר ולא כן קבלת הדם ואע"ג עבודותיו בכ"ג וגם השחיטה מ"מ הא איכא מירוק השחיטה דמצוה למרק וזה כשר אפילו בזר. על לא תני כנגד הכפורת דהוה משמע אפילו חוץ לבית הבדים ותני על בין הבדים שהוא האויר שכנגד הכפורת למעלה משל בין הבדים:

ב תי''ט ד''ה אלו וכו' הנשרפים וכו' ובהכי ניחא דלא תנן פרים ושעירים הנשרפים משום דפרים כתיבי בקרא והשעירים הוקשו להם:

ג חטאת בקריאת מלה זו שגו הרבה ועיקרה הט' בחולם ולא בשבא:

הרע"ב ד"ה אלו וכו' להזכיר וכו' כלומר בדין זה דד' קרנות וגזרת המשנה (כך) היא חטאת הציבור והיחיד אלו וכו' שחיטתן בצפון והכי קתני חטאת הציבור והיחיד שאלו הן של צבור שעירי ר"ח ושל מועדות דכולן דצבור ויחיד בצפון וכו':

תי"ט ד"ה דרומית וכו' הוא וכו' רובה דרובה ל' נקבה בין ביחיד בין ברבים דוק ותשכח. ד תי"ט סד"ה העולה וכו' ונלע"ד דהיא הנותנת דכיון דגמר מעולה לא צריך תו למתנייהו בזבחי שלמי צבור:

ה הן כלומר שאין עוד מלבדם שהרי אין אשם אלא ביחיד ולא בצבור וכדכתב הרמב"ם בהקדמת מכילתין וגזרת המשך המשנה היא כמ"ש לעיל מ"ג:

אשם אע"ג דאשם מעילות קדים בקרא לשל גזילות וכן דמצורע קדים לשל נזיר מ"מ הקדים תנא דגזלות לדמעילות משום דעל שבועות הפקדון מביאין על הזדון כשגגה וכן בנזיר כדתנן פ"ב דכריתות ומשום דאשם מעילות סמוך לדגזלות בויקרא וגם דקרא אשוינהו לתרווייהו דכתיב בהו מעילה הילכך סמך דמעילות לדגזלות:

תי"ט ד"ה ונאכלין וכו' וגבי וכו' וא"ת נקשה לקרא גופיה שהרי העזרה אינה נקרא קה"ק וי"ל כדתניא בספרי שאם הקיפו נכרים את העזרה מותר לאכלו אפי' בהיכל ובודאי דה"ה לחטאת ואולי שלרמז זה שהוא מוכרח בפשט הפסוק הזכיר הר"ב פסוק זה:

מה' מעשה דביוה"כ כל ע"ש פ"ק אותה וכו' הכהן המחטא אותה יאכלנה. ו נזיר שהוא שלמים והוקש לתודה כדכתב הר"ב לקמן תודת שלמיו מקום דאינה טעונה לא צפון ולא ירך המזבח אלא אף בי"א אמה של דריסת ישראל וכן הוא בת"כ והביאו רש"י פ' ויקרא פסוק וקמץ משם מלא קמצו:

מאכל כדלקמן פ"י משנה ז' המורם צריך ליתן טעם למה קרא מורם לחזה ושוק אחרי שהכתוב אומר שוק וחזה התנופה אשר הונף ואשר הורם וקי"ל תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד ונראה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' שמיני כי בזמן המילואים היה רק החזה למשה ולא השוק שהוא היה של שם אבל לדורות זכו הכהנים גם בנקרא תרומה שהוא השוק וזהו חידושו א"נ י"ל דמצינו שנקרא תרומה סתם מה שנתן לכהן מן הקרבנות שנאמר והקריב ממנו א' מכל קרבן תרומה לה':

תי"ט ד''ה בכל וכו' ויש כו' ומזל"ן דלפנים מן הקלעים הוא אפי' עזרת נשים שהרי הנשים אוכלות גם הן אבל עזרה סתם היא מעזרת ישראל ולפנים וכדתנן במדות בפ"ה כל העזרה היתה קפ"ז וכו'. תי"ט ד"ה הפסח וכו' והוא וכו' ומשום הכי לא תני אינו נאכל אלא לטהורים ולמולים ולאכליו:

פ''ו מ"א ונאכלים אשירים קאי ולכך תני נאכלים בלשון זכר