קול הרמ"ז קדשים לח

לשון בעל שנאמר ה' איש מלחמה ומתרגמינן מרי נצחן אבל האמת הוא דלא נחית תנא להאי אלא הפי' הוא כדתניא ופי' הר"ב לאיש אשר בתוכה שהוא מוצא עתה בתוך השדה והוא מכח ה' הידיעה שכמוס בל' ור"ל לאיש הידוע לו עתה:

ג מיד תניא בברייתא על פסוק ימים תהיה גאולתו ר' אומר אין ימים פחות משנים ופירש"י שלא תשהא ביד לוקח פחות משני ימים ולהכי לא סגי ליה לתנא למתני ה"ז גואל כל י"ב חדש אלא תני גואל מיד לאפוקי מדר' והכי אמרינן בגמרא מתני' דלא כר':

ו תי"ט ד"ה שגגותיה כו' וצ"ע כו' י"ל דבגנות מוכיחים שאותו ההיקף הוא מחיבור תכיפת הבתים דאם לא היו הגנות אלא היו כעין חצרות שהן מגולות הבאים מצד חוץ יחשבו שהכל חומת העיר:

. סד"ה ושאינה כו' וכ"כ בעל (אור) תורה ל"ו קרי ובודאי שיסודו מן המסרה והתימה על רבותינו התוס' שלא רצו המסרה:

סד"ה מימות כו' פי' מפני שתחלת ביאתם לארץ וישיבתם בה היה בימי יהושע וקרא קאמר אשר לו חומה ר"ל שבזמן ביאתכם לארץ תהיה לו חומה והכתוב רומז אע"פ שלא תהיה אח"כ:

ז תי"ט ד"ה שתי וכו' שיש כו' פי' דאשר אין להם חומה אינו תנאי אלא דין ור"ל שבודאי אין להם דין חומה אע"פ שיש להם חומה:

ע"ש בית כו' פי' שני חצרים וכל א' בית א' קרינן שפיר בתי החצרים ב' בתים של ב' חצרים ומפני זה הס"ד איכפל תנא למתני דבתי החצרים הם ב' בתים של ב' חצרים דאי לאו משו"ה כבר תנן שבתי ערי חומה הם ג' בתים של ג' חצרים וממילא דפחות מג' הן בתי חצרים אלא חזר ושנאן לאפוקי אותו הס"ד:

ח שירש הא דלא ערבינהו לתרי בבי (בחדא) דאין גואלים משום דבבא קמא רבנן פליגי ביה כיון דהבית הוא של הלוי וכ"פ הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

כסדר גמרא אלא כמאן שלא נשנה באיזה סדר יהיה נגאל ולכן פירש שר"ל אינו גואל לעולם שהוא כסדר האמור בישראל שאינו גואל לעולם אלא עד סוף השנה:

שיהא ק' דכיון שבזה הוא דפליגי רבנן עליה וזה נלמד מואשר יגאל א"כ למה מביא פסוק דכי בתי ערי הלויים (ולא) הפי' העיקרי ונ"ל דרישיה דהאי קרא הוא ואשר יגאל ועליו נמשך הפסוק ומסיים בתת טעם כי בתי הלוים והשתא מ"ש עד שיהא לוי שנאמר מראש הפסוק ובערי הלוים שהוא סופו וזה חידוש מופלא בפי' הפסוק שלא נזכר בגמרא כי משם נראה דאינון תרי קראי וכמ"ש הר"ב ולא כן הוא אלא בפסוק כי בתי רמוזים שניהם ולכן מביא פסוק זה לבדו להודיע חידוש זה:

ר' אליעזר בת"כ ובגמרא גרסינן אלעזר וה"ג נמי בעל בה"ז והוא ראב"ש שהיה בזמן רבי:

מגרש קשה דבפרק לא יחפור כ"ד מוכח בהדיא דגרסינן עושה שדה מגרש ומגרש שדה והש"ך בח"מ קנ"ה ס"ק י"ב תמה על כל מפרשי המשניות שלא שתו לבם לזאת ונ"ל ליישב הכל בהקדים דאיתא בתוספות דסוף ערכין האי פלוגתא דת"ק ור"א ותני בהדי' בד"א כההיא דלא יחפור דהיא היא התוספתא דמינה פריך התם אמתניתין דמרחיקים את האילן מן העיר כ"ה אמה ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ומשני לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נוי העיר לא עבדינן ואל תתמה דשביק מתניתין ופריך מברייתא דמצינו טובא דכותיה וכדכתב הליכות עולם ומוהר"י קארו בכלליו שבס' יבין שמועה דף ב' וז"ל זמנין ניחא לה לגמרא למפרך או לפשוט מברייתא ואע"פ שהיה יכול להקשות או לפשוט אותו דבר ממשנה והשתא ניחא מ"ש הרב השמעוני בילקוט פרשת בהר סיני שתחלה כתב התוספתא עושין שדה מגרש ומגרש שדה ואח"כ כתב אית דתני הכי עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה והיינו מתני' דהכא ונראה שהם תרי תנאי אליבא דר"א ובעל בה"ז דאישתמיטתיה תרי נוסחי הנזכר בילקוט אסיק דצריך להגיה כאן כההיא דב"ב:

הרע"ב ד"ה אין וכו' אבל וכו' ופסוק ואשר יגאל מן הלוים מבעי להו ללוי שקנה מלוי שגם לו תהיה גאולת עולם וכפרש"י בחומש והוא (מת"כ):

מסכת תמורה שאדם לפי שאף הממיר בקרבן חבירו מומר כדכתב התוי"ט פ"א מ"א לקמן לכך תני לא שאדם רשאי כלומר אפי' אדם אחר המימר בבהמה שאינו שלו ומש"ה לא תני לא שהם רשאים וכו' דהוה משמע הבעלים לבדם ובזה מיושב ג"כ מקמ"ל דאין האדם רשאי להמיר והא פסוק מלא הוא אלא שהכונה לאשמועינן שאפילו אדם אחר אינו רשאי א"נ כדכתב בה"ז דלהרמב"ם אשה ממירה ואינה לוקה ולפ"ז תני אדם משים דבעי לומר וסופג את (המ') ואין זה אלא באנשים:

ממירים פי' אפילו הבכור שלהם שנולד להם בביתם וכ"ש שאר קרבנותם וישראל ממירים אפי' הבכור כל זמן שהוא בביתם:

זכין פי' זכין להיות שלהם ולא לאחר אחר הקטרת אימוריו ור"ע סבר דאין זו זכות כיון שאינו יכול לההנות בו בחיים:

תי"ט ד"ה אחד וכו' אע"ג וכו' ז"ל התוס' בריש מכילתין בהכל שוחטין לא תני א' אנשים וא' נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לרבויי נשים ע"כ ואיברא דהכי תניא בברייתא אבל הגמרא עבדא הצריכותא דמייתי הכא התי"ט ואמאי שבקוה התוס' ונ"ל דתוס' ס"ל דבעי' ב' הצריכתות חדא דאשה ממירה וחדא דלקיא אתמורה לאפוקי סברת הרמב"ם דס"ל דלא לקיא וכדכתיבנא בגליון של פנים והענין תלוי בגרסאות עיין בל"מ פי"ג דה' שכירות. ד''ה וסופג כו' ינקה כו' דהוה קאי אה' דבריש קרא:

ע"ש בפי"ג וכו' באותו פרק תירץ הל"מ שהרמב"ם גריס חוץ ממומר משום דראה דפ' בתרא דמכות ופ"ק דשבועות מייתי סתם גמרא האי מימרא דחוץ ממימר ולא מייתי הא דר' יוחנן ש"מ דלא ס"ל לגמ' כותיה ובעל יבין שמועה דף ע"ח קלס דברי הל"מ ועוד הוסיף חיזוק משלו ע"ע ובענין זה נמצא בגמ' דיש סוגיות חלוקות כדכתנו התוס' בכמה מקומות. ע"ש תשבע כו' ואין לומר דהיינו מי שיש בו כל המדות את ה' תירא וגו' אין סברא לומר דמשום זה חיב מלקות:

ע"ש אלא וכו' לא תקלל חרש פי' רש"י בין בשם בין שלא בשם והתוס' כתבו דאף י"ל את השם הויא הזהרה והפלה עונש וע"ש:

ע"ש שלא כו' עי"ל במה שדקדק בעל יבין שמועה דף פ' מדברי רש"י דהעשה לא עקר אלא לאו א' ופש לאו אחר ללקות עליו מ' ומ"ש הר"ב לוקה על לאו דלא ימיר הם דברי רש"י אלא שהר"ב הלך לו בשטה אחרת אך רש"י דייק להזכיר דוקא לאו א' לומר דעליו לחודיה לקי ד"ה אף כו' נ"ל שגם שמתחלה דעתיה דר"ע אהאי קרא דמשנה כל הקדשים אלא שרצה להסביר טעם לדבר:

בוהיה מייתי קרא לרמוז עוד דין אחר הנלמד ממנו והוא דאין ממירים א' בב' בבת א' אבל ממירין וחוזרין וממירין בזה אחר זה אפי' ק' הרע"ב ד"ה ברע טוב כו' התי"ט לא הביא דיבור תוס' בזו הבבא משום דודאי אין להם הבנה לפי הכתוב לפנינו אבל הרב בה"ז ז"ל אנהירינהו לעיינין וכתב דנ"ל דה"ג בתוספות לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב טוב דקודש והס"ד ויש לו הכרח גדול להגהה זו מדאמרינן בבכורות דף י"ד השתא רע בטוב אמרת לא (ופירש"י שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קדש בעלת מומין) טוב ברע מיבעיא וכו' והרי בפי' שרע בטוב ר"ל רע דקדש בטוב דחולין וטוב ברע פי' טוב דקדש ברע דחולין ואח"כ כתבו תוס' לפי הגזרת הבה"ז איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן הוא הפך מן האחרים שהרי הבא הראשון הוא הנתפס ע"כ ור"ל הוא הנתפס של חולין ברע שהוא קודש שקדם הקדשו למומו:

ג הרע"ב ד"ה והלא כו' והלכה כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' וגם בחיבורו פסק כת"ק ומזה הוכחה רבה דלא קיומא ההיא אוקמתא דכתב התוי"ט בריש מתני' דאתיא כר"ש דאי הכי לא הוה פסק דינא כת"ק וזה פשוט ועיין מה שכתבתי נגד התי"ט ספ"ב:

תי"ט ד"ה אין כו' בהמה כו' ק' דא"כ היינו איברים בשלמים שהרי העובר מסתמו הוא שלם י"ל דשאני התם דעסיקי' כשנגלה ונודע דהיינו ששחטו את האם וקרעוה ונמצא ונראה השליל שבתוכה וראו שהוא מעין בהמה לאפוקי אם היה דמות יונה שהוא אסור כדאיתא בפ"ד דחולין דף פ"ט ואז כשנודע שהוא ממין בהמה קרינן ביה בהמה בבהמה משא"כ כשהוא מכוסה במעי אמו שלא נודע עדיין מה הוא דאפשר שלא יהיה בהמה אלא חיה או דמות עוף ואי לא אהני לך זה החילוק אומר לך מיתר על כן דתניא בהדיא בת"כ בהמה בבהמה ולא בהמה בעוברי' ולא עוברים בבהמה הרי שאין עובר קרוי בהמה ועמ"ש בסוף פי' משנה זו:

ע"ש דספ"ב כו' עמ"ש שם:

ד אין תני הכא כל הני אגב סיפא אין תמורה עושה תמורה כו':

פ"ב מ"ג תי"ט סד"ה ומקדישים כו' ה"ז מן המחמירין דאמאי לא שפיל לסיפא דאותה סוגיא דבפי' אידחייא ההיא אוקמתא דהקישא דר"ש וקא' דאיברים דעוברים לאו בהמה איקרו ורש"י והר"ב דייקי שפיר במאי דכתבו הכא וע"ש בסוף הסוגיא בפירש"י ע"ש בפ"ק כו' עיין מ"ש בפסק ההלכה דפסק כת"ק