קול הרמ"ז קדשים לז

שידע פירש"י דקדושין איך לא פי' כמ"ש הרמב"ם כמ"ש לחם משנה ובה"ז אלא שהניחו בקושיות הרשב"ם והתוס' דרפ"ז דב"ב בשלמא הכ"מ פי' מה שראוי להם דקא' הרמב"ם דהיינו שישימום כפי שווין וכדמוכח ממ"ש בפי' כנז"ל דכתב ופוסק לה דמים בפני עצמה והכ"מ הבין דברי הפי' והחיבור בשוה וכמו שהבין התי''ט לעיל אבל על התי"ט לבדו תלונותי שידע דברי רש"י דקידושין ולא פי' לדברי הרמב"ם כמו שפי' בברכת הזבח:

ג תי"ט ד"ה גאלה וכו' אדרבה וכו' ולעבד עברי שאם מת האב עובד את הבן ונראה שבכלל זה נכלל שמקדים את האח בנחלה:

ע"ש הראב"ד וכו' אבל כתב שאח"כ מצא גירסת הרמב"ם:

ד"ה גאלה וכו' והרב הוה וכו' נ"ל דאף זה זא"ז היא וקאי אגאלה מידו וה"ק גאלה בנו אין צריך לאב לגאלה מידו אלא בלאו הכי יוצאה לאביו ביובל משא"כ א גאלה אחר או קרוב שצריך לגואלה ואהא קאי לא זו אף זו ל"מ אחר אלא אפילו קרוב צריך לגאול ממנו וקרא ה"פ ואם מכר הגזבר את השדה לאיש אחר ונשארה ביד הקונה שהמקדיש לא גאלה מידו לא יגאל עוד הא אם גאלה אינה יוצאה מידו ושיעור הכתוב אם מכר מי שבידו למכור שהוא הגזבר ונשאר השדה מכורה לא יגאל ומן הפסוק משמע דאם לא מכר קאי אאותו דואם לא יגאל שהוא המקדיש וכן הוא האמת שהרי כיון שלא גאלה מן הגזבר או מן הקונה הוא נקרא ממש המוכר שהיה ספק שנשארה מכורה:

ע"ש כיוצא בזה כו' לא נגע ולא פגע דאותה ברייתא מוקי לה בגמרא ביובל שני ואליבא דר"א דלקמן מ"ד ואיתא בגמרא וכתבו בעל ק"א דסד"א לא תפרוק כלל הואיל ולא נגאלה בהקדש ראשון כשקדשה הוא כו':

ע"ש ותהיה כו' פי' בעל ק"א אפילו להיותם שדה מקנה ע"ש נגאלת (אבל כצ"ל):

ע''ש לקיחה כו' האי דיוקא לא דייק משום דנסיב מיד הגזבר דבידיה השדה כמש"ה ואם לא יגאל את השדה שהוא ביד הגזבר ד נכנסים הקדים נכנסים לנותנים דמים שלא כנהוג כי תחלה נותנים המעות והטעם כי נכנסים משמע מפשט הפסוק והיה השדה בצאתו ביובל לכהן ונתינת הדמים נלמד מג"ש:

ר' אלעזר נ"ל דגרסינן שהוא ר' אלעזר בן שמוע שהיה חברם של ר' יהודה ור"ש ועמ"ש בפ"ו דיבמות שר"ע סמך את ר' יוסי ור' יהודה ור"מ ור' אלעזר בן שמוע וסי' אישי"ם:

תי"ט סד"ה הגיע כו' ובהא מתרצים דלא תימא הואיל ונתינת דמיה נלמד תי''ט ממקדיש (ביתו) יהיה לגמרי כמקדיש ביתו דיוצא בדמים לכל מי שירצה לכן כתבו תוס' דפשטא דקרא הוא בכהנים דדוקא הם יזכו בשדה בנתינת הדמים. ה ואם במתניתין ובגטין מ"ח ס"ד דפליגי בקנין פירות דר' יהודה ור"ש סברי דלאו כקנין הגוף נינהו ודקרא אשר לא משדה אחוזתו לא איצטריך למת אביו ואח"כ הקדישה דודאי דשדה אחוזה גמורה היא שבחיי אביו לא היתה קנויה לו אלא הפירות וקרא אתא להקדישה ואח"כ מת אביו דאע"ג דבשעת הקדש הויא שדה מקנה השתא דמת אביו קודם פדיון שדה אחוזה הוא ודחי דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף ואיצטריך קרא נמי למת ואח"כ הקדיש ודייק משדה וכדכתב התי"ט בסמוך לאו כפי מה שכתבתי משם הרשב"ם והשתא דאתאן להכי למדנו הטעם שהתנא מזכיר הפסוק דאי לא הוה מייתי ליה הו"א כדס"ד מעיקר' לכך הביא הפסוק לאשמועינן קושטא דמילתא ודוק ודע דבמס' ב"ב ע"ב איתא סוגיא אחרת על משנה זו והוה בעי מעיקרא למימר דפליגי אי אזלינן בתר שעת הקדש או בתר שעת פדיון ומסקינן דאזלינן בתר שעת הקדש והר"ב תפס ליה כהאי סוגיא וא"ת אמאי שבק תרתי סוגיין דהכא ודגטין ותפס ההיא חדא דב"ב ונראה דטעמיה משום דמאי דקאמרינן בב' סוגיין דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף כתבו תוספות בגטין דלהויא בעלמא הוא שהרי ר' יהודה ס"ל בהחובל דף פ"ח דלא כקנין הגוף נינהו אבל מאי דמסיק בב"ב דאזלינן בתר שעת הקדש קושטא הוא:

תי"ט סד"ה יצאתה וכו' ורשב"ם בב"ב ע"ב גרים א"כ ליכחוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה ובעל ק"א כתב דגירסא נכונה היא ופי' דאי כתב אשר לא שדה אחוזתו הו"א שאינה שדה אחוזה שלימה דהיינו מת אביו ואח"כ הקדישה אבל הקדישה ואח"כ מת אביו אימא דתיהוי כשדה מקנה אשר לא משדה אחוזתו שאין בה שום צד או זמן להיות אחוזה יצתה זו שהיה ראויה להיות שדה אחוזה והיינו הקדישה ואח"כ מת אביו שהוא בכלל שדה אחוזה שהרי יכולה הוא להיות שדה אחוזה אם ימות האב קודם היובל:

ד"ה אינה וכו' נוסחא וכו' בעל ק"א קיים הנוסח של מעלה וסיים וז"ל והכי דייק דאזיל בתר טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

פ"ח מ"א אומרים גמרא מאי אומרים כופין ואב"א מעיקרא אומר אי צאית צאית ואי לא כופין וכתבו התוס' דהכא כופין טפי מכל הני דתנן ספ"ב דבכורות משום דיכול לבא תקלה אם יהנו העולם ממנה וקשה למה לא הזכיר ענין זה לא הר"ב ולא התי"ט והרמב"ם כתבו בפ"ה מה"ע:

הרע"ב ד"ה שהבעלים וכו' באדון וכו' עמ"ש ספ"ב דבכורות גם בהתי"ט:

תי"ט סד"ה נמצא וכו' בעל יבין שמועה הוכיח מסוגיות הגמ' דמאי דאמרי' הלכה כר"י מחברו היינו אפי' מחבריו ע"ש ולפ"ז איכפל תנא למתני סתמא כרבנן דאי לאו הכי הלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו:

תי"ט ד"ה בחמש וכו' וקשיא וכו' נראה שהתירוץ פשוט דדוקא בהאי בבא הו"א דלא ליכרחו לבעלים משום דאתא גברא בחריקייהו ואין ההקדש מפסיד דהא איכא החמש של ב' דאמור הבעלים ברישא ומש"ה מקדים החומש דהיינו ה':

הג"ה צ"ל פי' לפירושו דר"ל היינו ה' ועשרים מכוונת ולא אותה פרוטה שהוסיפו הבעלים יותר מכ' וכמ"ש הר"ב ודוק:

ד ומבקרו אע"ג שבפסוק קדם האדם לבהמה פתח תנא בבהמה משום דבהמה הנזכר בפ' לא איצטריך למעוטא דאיירי ביה האי מיעוטא דלא דרשינן מבהמה ולא כל בהמה אלא למאי דכתב התי"ט בריש מ"ה ע"ע וכיון שכן מלת בהמה כמאן דליתא היא לגבי האי דרשא דמתני' דהכא ולכך לא בעי תנא למתני בסדרא דקרא אלא נקט סדר המצוי דיותר מצוי שתהיה לאדם בהמה מעבדים ומי שיש לו שניהם יותר מצוי שיחרים בהמה ולא עבד:

תי"ט ד"ה אינם וכו' הזכיר זה וכו' נראה דר"ל שהר"ב לא הזכיר דברי ראב"ע קודם כדי שיסיים עליו ואין הלכה כראב"ע אלא היל"ל כן בדיבור להיות חס וכו' שהם דברי ראב"ע ומדכתב כן בדיבור אינן מוחרמים משמע דקאי אר"א:

ה הרע"ב ד"ה נראין וכו' וה"פ נראין דר"י לר"ש בקרקעות שדברי ר''ש במטלטלין רש"י ולעד"ן דאין ללמוד מכאן שיש במש' ו' במקום ש' כמו שמצינו ש' במקום ו' גבי שאפר כירה מוכן הוא שיש לומר דה"ק נראין דר"י לר"ש בקרקעות ואני מודיעך שמעיקרא דר"ש היו במטלטלין לכך ולא תחשוב שבתחלה נחלקו על הכל וחזר ר"ש והודה לו או שאני הפוסק כר"י ובהא דאי חולקים אלא במטלטלין דייקא מתני' דלא חזר ותני ונראי' דר"ש במטלטלי' וכן דייקו תוס' בפ' הזהב דף נ"ד:

תי"ט ד"ה אינן וכו' מה וכו' וקרא קא דייק שפיר דלא כתב מכל אשר לו מאדם ומבהמה דאז הו"א מבהמה ולא כל בהמה אבל האי לא צריכא למיעוטא דאיהו בכלל חיותא וכדכתב התי"ט לעיל אבל נאמר ובהמה להקיש לה אדם דהיינו עבדים לומר דמיירי דוקא בכנענים דהוקשו לבהמה וכדארז"ל פ' שבו לכם פה עם החמור והשתא ניחא דדרשינן שם אדם על העבדים ואנן קי"ל ישראל קרואים אדם ומה דתניא בברייתא מבהמה ולא (כל) בהמה כתב בעל ק"א דל"ג לה והוכיח כך מן הגמרא ע"ע:

ד"ה רבי וכו' כתיב כו' קשה לי על התי"ט למה לא דחה פסק הר"ב בכלל שיש בידנו אין למדין הלכה מפי משנה שהרי אפילו כששונה התנא סתם והלכה כדבריו אין כן הלכה פרק ג' דפאה ופרק ט' דשבועות ועיין מ"ש התי''ט סוף פ"ד דיבמות:

ותי"ט סד"ה וחכ"א וכו' הרב לחם משנה כתב דטעמא דהרמב"ם משום דריב"ב ס"ל כר' ישמעאל (וכדכתב התי"ט בסמוך) דס"ל דאין מצוה להקדיש הבכור ופליג ארבנן אבל בפ"ק איתא סוגיא דס"ל כרבנן ומש"ה פסק הרמב"ם כוותייהו והרב בעל בה"ז מצא סוגיא אחרת בתמורה דף ל"ב יותר מפורשת דמיירי בחרמי הכהנים וכתבו שם התוס' דכל ההיא סוגיא אתיא כרבנן מחרים שלא תאמר דמאי דתנן שהוא חל ה"מ בדיעבד קמ''ל מחרים אפילו לכתחלה:

הרע"ב ד"ה אם וכו' דלאו גופה אחרים דלאו דידיה היא רש"י ע"ש בן בתו וכו' ולא לבן ולא לבן אחיו תוספות:

פ"ט מ"א נרה אמרינן בגמרא השתא הובירה עולה לו נרה מבעיא נרה אצטריך ליה סד"א אמרי ליה הבליה דמיה וליסק קמ"ל והתוס' כתבו דהומ"ל זא"ז קתני:

הרע"ב ד"ה אינו וכו' תקנה וכו' איתא בת"כ מנין למוכר שדהו בשעת היובל שאינו מותר לגאול פחות מב' שנים ת"ל שנים אחר היובל תקנה וטעמו שזה הפסוק קודם לדשני תבואות וגם משום דאחר כך דורש אחר היובל אחר סמוך וכו' אבל תנא דידן מייתי מפסוק דשני תבואות משום דאם אין מוכר לית לוקח ומשום דכל דיני זאת המשנה יוצאים מפסוק זה ועוד דאמרינן בגמרא דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור להראותם ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו ומעתה מבואר למה הביא הפסוק:

ב תי"ט ד''ה שנאמר וכו' האדון וכו' אם התי"ט רצה לדרוש מלת איש מלשון דון לא היה לו להביא מלשון חכמים שהרי בפסוק נמצא בכתוב איש