קול הרמ"ז קדשים לו

בודאי שלא נפרעו וסימנם זמן בתוך זמנו ומודה ונידוי והב' אפי' לא נודע שלא פרעם אלא מפני הפסד או ריוח היתומים וכן תמצא שהרמב"ם בפי"א מה' מלוה והטור וש"ע לא כתבו בסימן ק"ח אלא הג' והא דרבית אוכלת בסימן ק"י וגם הר"ב חזר והזכיר אלו הג' בהעמדת אפיטרופוס:

ד''ה יריד וכו' שתגבה וכו' ואין להקשות במאי דקי"ל החמץ והשיחרור וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד דכבר כתבו רוב הפוסקים דאין קדושת קרקע מפקעת מפני שהיא קדושת דמים וכדכתב התי"ט לקמן סד"ה אלא פודה (והתימה עליו איך לא העיר מזה בכאן כלום) ועמ"ש ה"ה פי"ז מהל' מלוה וכיון שכן לא היה צריך לפדותו אלא משום גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון כדכתב הר"ב במשנה דבסמוך אבל אינו יכול לפדותו אלא לפרוע חובו ודוקא כתובת אשה ולא חיישינן בשאר חובות ושיעשה ש"ח כדי לעשות קנוניא על ההקדש דכיון שההקדש חל אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן:

תי"ט ד"ה שום וכו' ותמיהא וכו' י"ל דקאי אהיכא דשייכא שבועה כגון גביית כתובתה שלה ויתר ע"כ כתב המגיד רפי"ב דהל' מלוה דבמת תוך זמנו חיישינן שמא התפיסו צררי ואין נפרעין מיתומים קטנים ולפ"ז מסתבר דלכל הפחות יפרע בשבועה ומ"ש בפי"א שכל אלו גובין בלא שבועה י"ל דמיירי בגדולים ועיין במגיד פי"ב:

ד"ה הערב וכו' אף וכו' אף בלא אף מצי למידק מדתנן כיוצא בו ועוד מדתני טעמא דקנוניא בסיפא מוכח דקאי אתרוייהו אהקדש ואהערב ונראה דאה"נ והכ"מ כ"כ משום דבגמ' גרסינן אף ולהרווחא דמילתא כתב כך אבל ה"ה בלא אף והראיה ממה דהביא התי"ט לקמן דהרא"ש פסק כר"א ול"ג אף:

ע"ש וקי"ל וכו' בכללי הגמרא למוהרי"ק כתב משם כמה רבוותא דליתא להאי כללא וכדכתב יבין שמועה דף פ"ז וגם התי"ט האריך בזה פרק ח' דעירובין וע"ש:

ע"ש אלא הכא וכו' ק"ל דבגמרא איכא תרי לישני חדא דפליגי בברייתא והב' זו דבשאלה פליגי וא"כ לימא דס"ל להרמב"ם כלישנא קמא ואחר כתבי זה מצאתי סיוע גדול לדברי שהרב בעל לחם משנה מצא סוגיית גמ' במסכת שבועות דף מ"ב דמוכח מינה דבמתני' דהכא ס"ל כר"א דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה ולא קי"ל כתירוצא בתרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא הוא לכתירוצא קמא ע"ש והשתא ניחא מאי דהוה קשה לי דהכא מייתי ברייתא דתני בהדיא דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה בהקדש טעות וא"כ הוה משמע דתירוצא קמייתא לא קאי אבל מסוגיא דשבועות מוכח להיפך. ב הפודה משמע מדברי הרמב"ם פ"ז מה"ע דאחר פודה ולא הבעל ובעל לחם משנה נתן טעמו שאם הבעל פודה לא יתפרסם שפדה אלא יאמרו שיצא בלי פדיון משא"כ אם פדאו אחר וגם מלישנא דמתניתין הפודה פודה משמע דאינו המקדיש הרע"ב ד"ה והיה וכו' שקדמו וכו' וה"ה אם הגיע זמן תשלום חובו קודם שהקדיש ומש"ה תנן נמי בעל חוב בהדי כתובה:

תי"ט ד"ה אלא וכו' משום וכו' טעם זה נכון דאי לאו הכי אלא דיש אונאה להקדשות יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

ע"ש ויתן וכו' ואין לומר בשלמא לפירש"י שאמר שהבעל פודה מרויח שמשלם את חובו לאשה או לב"ח אבל לתוס' דפירשו כל הרוצה לפדות (מאי) מרויח כיון שנותן הכתובה ונותן להקדש המותר די"ל דהיינו מרויח שרוצה לקבוע רכושו בקרקע שהוא דבר קבוע או (שאותו) שדה מצרני לשדותיו:

ע"ש דאינו וכו' (דאלו) היתה קדושת הגוף אליבא דכ"ע חלה הקדושה עלייהו דמפקעת מידי שיעבוד וכ"כ רש"י בפסחים דף ל"א:

ג' ממשכנין ואינם חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה הרמב"ם פ"ג דה"ע ור"ל דאין זה המשכון כאותו ששנינו ספ"ט דב"מ ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלא שמסדרין אותו כנזכר כאן והשאר מוכרין אותן לתשלום חובו ערכו ונראה דהיינו דתנן אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן וכו' פי' אין משכון זה להחזירו לו ביום או בלילה לצרכו אלא נותנין לו מזון וכו'. הרע"ב מעצדי כו' לפי' הערוך והשרשים הוא קרדום גדול וקטן ע"ע בשרשים ולכן נותנים ב' וכן ב' מגרות גדולה וקטנה:

תי"ט סד"ה אבל כו' וטעמו משום שנאמר ואם מך הוא הוא ולא אשתו ובניו ואע"ג דהאי הוא דרשינן ליה תעשה שישאר הוא וכדכתב הר"ב מ"מ ממילא נמעטו אשתו ובניו אבל עיקר הדרשא הוא שיהיה לו הויה וחיות ובזה מתורץ מה שהקשה הרב בעל לחם משנה פ"א מהל' מלוה דלמאן דס"ל מזונות האשה מדבריהם אמאי איצטריך קרא למעוטי אשתו ובניו וי"ל דכיון דאמר קרא החייהו מערכך ס"ד דה"ה לאשתו ובניו ע"כ אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדרשת הוא עיקרה להחייהו (וממילא) נדרש כעין אסמכתא למיעוט אשתו ובניו:

ד שיש לא קתני ומין אחד מן המועט אלא שיש לו מסייע לנמ"י שכתב בסוף המקבל דאם אין לו כלל ממין א' אין לוקחין אותו:

תי"ט סד"ה המקדיש וכו' סילוק וכו' אבל מלת לו אינה נכונה לפי' זה התי"ט סד"ה ולא וכו' ואנכי לא ידעתי כונתו כי אם צבע ר"ל בגד צבוע כינוי מלת שצבען שהוא ל' רבים אמאן תרמייה אלא ודאי דקאי אכסות אשתו ובניו וה"פ דמתני' לא מיבעיא דאין לו כלום בכסות אשתו ובניו פי' מה שכבר לבשו אלא אפי' במה שעדיין לא נשתמשו אלא שהוא צבען לשמן:

פ"ז מ"א הרע"ב ד"ה בשעת וכו' במפולת יד ולא ממפולת שוורים ופירש"י במפולת יד שזורעין ביד ולא במפולת שוורים שהיו רגילים לתת שקין מלאים זרע ומנוקבים השקין מתחתיהן נקבים רווחים ומוליכין אותן על פי המחרישה והזרע נופל וגדולה קרקע המקבלת כור זרע במפולת יד שאינה עבה מקרקע המקבלת כור זרע במפולת שוורים שהוא עבה:

תי"ט סד"ה פחות וכו' פי' דאין לומר דאין מקדישין ירצה לומר שאם הקדישו אינה מקודשת דמ"ש הר"ב עצה טובה כך פירש"י ומיהו היינו לפי מ"ש לקמן משנה ד' פ"ח גבי ראב"ע דחייב אדם שיהא חס על נכסיו דכתב דאין הלכה כראב"ע דאמר דאין אדם להחרים כל נכסיו משום דחייב לחוס (על נכסיו) אבל לפי מ"ש הרמב"ם סוף הל' ערכין וז"ל לעולם לא (יקדיש) אדם ולא (יחרים) כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב וכו' נראה דפסק כראב"ע ולפ"ז אין מקדישין ירצה לומר דאיסור הוא ומיהו יש לחלק בין מקדיש כל נכסיו למקדיש חלק מהם ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"ד מה"ע אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל בפחות מב' שנים ולא כתב ואסור. ד"ה אבל וכו' דמקדשא וכו' וא"ת בר"פ (נמי) נימא דאין מקדישין לאו דוקא משום דטעמא דאין מקדישין הוא משום דאין גואלין פחות מב' שנים וי"ל דהכא דוקא שייך למימר דלאו דוקא מקדשא משום דקיימינן (בחושב) חדשים דהיינו דוקא בזמן הגאולה משא"כ בר"פ ודוק:

ד"ה בשעת וכו' נוהג וכו' וה"ג בילקוט בפי' המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג. ע"ש בשעת היובל וכו' כ"כ תוס' בקידושין דף ס"א. ע"ש שיכול וכו' ק"ל דמי יערכנו שיחיה מ"ו שנה מתחלת היובל עד ג' שני' לפניו ולי נראה דבשלמא עצה טובה דמתני' אינה נראית שהוא נגד דעת התורה אלא הוא ענין הנלמד ממה שכתוב בה דהיינו הגירוע שאינו בפחות מב' שנים שלימות אבל שלא להקדיש שנה ראשונה נראה נגד הכתוב ואם משנת היובל:

ד''ה היו שם וכו' נ"מ וכו' בפרק בית כור דף ק"ג איתא נמי האי סוגיא דהכא דפריך לקדשו באפי נפשייהו ופירשב"ם וז"ל שכשירצה יפדה אותן הנקבין בפני עצמן לפי חשבון בית זרע (חומר) שעורים ואמאי קתני אין נמדדין עמה דמשמע כלל וכלל אינו בקדושת שדה אחוזה (אלא) קדושת דמים (להפדות) בשווין ע"כ ואהא משני (דמיירי) במלאים מים ומש"ה נפדין בשווין אבל כשאינם מלאים אז מודים לך דלקדשו באפי נפשייהו כדקא סלקא אדעתך מעיקרא משום דראויה קצת לזריעה והן הם דברי הר"ב הואיל וחזו למידי פי' למידי דזריעה וא"כ קשה לי דמאי אולמיה דפירש"י מפי' רשב"ם דהתם וכ"ש דפירש"י דהכא לא עולה יפה חדא דבגמרא לא נחית לגאולה אלא לקדושה ועוד דמה שפירש"י בכאן ולפרקו נמי לפי חשבון כ' אין סברא לומר דרוחב פי הנקעים ימדד כאילו היה קרקע שוה וישר דאם כן מאי פריך לקדשו באנפי נפשייהו הוה ליה לאקשויי אמאי אין נמדדין עמה וגם זו קו' על הראב"ד דסבר דנמדדין עמה אם אינן מלאים מים שהרי המקשן לא ס"ד דמלאים מים ואפ"ה פריך לקדשו באפי נפשייהו והתרצן משני דאי לא הוה מלא מים אה"נ דליקדשו באפי נפשייהו ועוד דיכול להיות הנאה להקדשו שימלא הנקעים עפר ויהיה קרקע יפה. ע"ש שם וכו' נמדדין בפני עצמם:

ע"ש אלא וכו' ק"ל דא"כ מה הועיל בהגהתו בדברי הר"ב כיון דמ"מ אינו ניצול מן הקו' שיש על הרמב"ם. ע"ש וזה דחו וכו' גברא אגברא קא רמית וי"ל דלהרמב"ם גרע דמה שזה נקע מלא מים דשאני מבור דעשויין לשתייה וא"כ נקע זו גרע טובא תדע דמאי דתנן בב"ב גבי מוכר בית כור אין נמדדין כתב הרמב"ם בפכ"ח דהל' מכירה שהם ללוקח בלא דמים דלא חשיבי ממון:

ע"ש פירש"י וכו' וכ"כ בבה"ז שדברי רש"י דקידושין סותרים מה שפי' בערכין ששם כתב כנ"ל דמה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה וכו' אבל הוסיף לפרש מ"ש הרמב"ם בחבור ומחשבין להם מה שראוי להן דהיינו כפירש"י דקידושין ור"ל קרקעות הנקעים ולא המדרון ובזה הציל את הרמב"ם מהשגת הראב"ד ולפ' הכ"מ אישתמיטתיה פירש"י דקידושין דאי הוה שמיע ליה הוה מפרש כן דברי הרמב"ם בחיבור וכדכתב בבה"ז וכ"כ בעל לחם משנה פ"ו מה' אישות ע"ש ותמיהני על התי"ט