קול הרמ"ז קדשים לה

וחזר והעני דנותן ערך עשיר י"ל דבקרבנות אינו כן ור"ל דאם הביא קרבן אשם בעשירות והעני מביא חטאת עשיר ואם היה עני כשהביא האשם והעשיר מביא חטאת עני שהכל הולך אחר הבאת קרבנו ומאי דתנן אח"כ אפי' מת אביו מילתא באפי נפשה היא ומיירי בערכין שאם מת אביו של מעריך בשעה שכהן מעריכו והניח לו רבוא וכו' אבל הר"ב שלא פי' כלום באבל בקרבנות אינו כן מוכח דלא ניחא ליה בפירש"י ותוס' אלא מפרש כל המשנה במצורע והוא דרך הרמב"ם ע"ע:

ד הרע"ב ד''ה יום וכו' לפחות מבן וכו' לא דק דהא אפי' בן ל' אין לו ערך עד שיהיה בן חדש ויום א' וכמו שיבוא בסמוך משום הכ"מ:

תי"ט ד''ה נותן וכו' כערכך וכו' והכי תניא בברייתא בגמרא ונראה לי דאין כאן תמיהא שהרי גם גרעון כסף בכלל ערך הוא וכמש"ה וחשב לו את הכסף וכההיא דתנן הקדש מחשב חדשים:

סד"ה בין וכו' אבל ל' המשנה בין להקל בין להחמיר לא משמע הכי ואפשר דקרי להחמיר שצריך ליתן ערכו מיד קודם שיבא יום של אחריו כדי שיראה שהוא כלמטה הימנו:

ד"ה רא"א וכו' ושמא דריש וכו' והוה ליה כהא דגמרא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ודוק:

ע"ש עכ"ל הכ"מ וכו' קיצר התי"ט במקום שהיה צריך להאריך כי ז"ל הכ"מ הנמשך אחר האמור כאן ולרבנן דפליגי אר' אליעזר אע"ג דלא דרשי ג"ש מ"מ מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה גילוי מילתא היא (אבל) היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום א' א"נ מדכתיב בערכין בפ' בחקותי ואם מבן חדש דמשמע בן חדש שלם דהיינו שיהא בן חדש ויום א' ע"כ הא קמן דלא כיון הכ"מ אלא לבן חדש דערכין דלית ביה מעלה ומנל"ן שיהא בן חדש ויום א' ולכך מייתי ליה בין מטעם גילוי מילתא בין ממשמעות מלת מבן חדש ומעתה אזדא ליה סברת התי"ט שכתב דומעלה חד יומא משמע שהרי בן חדש דערכין אין בו ומעלה וגם לא נלמד מג"ש דשנה שנה וצריך לו לימוד בפני עצמו ואף מכאן תשובה על הרב לחם משנה דגם הוא השיג על הכ"מ ריש הל' ערכין ואמר דכיון דאית לן ג"ש דשנה שנה ידענו שבכולם הוי יום א' אחרי כן ע"כ איברא דהשגת הל"מ כוללת אכל מאי דאמר התם הכ"מ דבדין בן חמש ויום אחד כתב דכשם שבן חדש צריך שיהא לו עוד יום א' דה"ה לשנים ואהא משיג הל"מ שפיר דלשנים אית ג"ש דשנה שנה ולא צריכין לדמות הכל לחדש ויום א' מ"מ אין השגתו השגה כוללת לבן חדש דביה צריכים לדברי הכ"מ:

פ"ה מ"א הרע"ב ד"ה האומר וכו' רגיל וכו' בגמרא אמרינן לא שכולם רגילים לשקול אותו הדבר אלא דאיכא דתקל ואיכא דכייל מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ"ל ויש להקשות דהא קי"ל סתם נדרים להחמיר ותירץ הרב לחם משנה בפ"ב דה' ערכין דהכא מיירי דבפירש בהדיא לכופרא נתכוונתי וז"ש מצי פטר נפשיה בכופרא כלומר שהוא אומר כך אבל אם הוא סתם ואינו אומר שלכך נתכוון ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך עכ"ל כתב הר"ב ואפי' זפת ואפי' בצלים אחר שקדם וכתב נפשיה בכל דהו טרח ופרט אלו ב' המינים וכך איתנהו בגמרא אלא שבכל א' מהם יש חידוש שבזפת יש שמוכרים אותו במשקל ויש במדה וקמ"ל כנז"ל ובבצלים יש חידוש אחר שאחר ששוקלין אותם מוסיפין לתת עוד שנים או שלשה ומהו דתימא בטיל תורת משקל קמ"ל ולפ"ז הואיל והזכירם הר"ב ללא צורך היה לו לכתוב החידוש שיש בהם:

תי"ט ד''ה מרפיקו וכו' ורש"י והערוך פי' אציל וכדאיתא בתרגום אצילי ידיו מרפקי ידוהי ובירמיה ל"ז תחת אצילות ידיך מרפק ידך ומלשון תחת נראה כפירושם:

ד"ה ושוקל וכו' דשקל וכו' לא נהירא לי חדא כי לא מצינו שהתנא ידבר בל' תרגום אלא כשמדבר בל' שבני אדם נוהגים לומר כן כגון כל אותם תנאי ב"ד שבפ"ד דכתובות או פ"ט דגיטין ודין די ליהוי ליכי מנאי וכו' ולמה יהא כאן מדבר בלעגי שפה אבל האמת שא"א לשקול הדבר אם לא יטלנו אבל המשקל הוא העיקר ואין לומר שיהא העיקר חסר מן הספר. ב הרע"ב ד"ה וכמה וכו' נקטעה ידו וכו' ומש"ה דייק תנא דבפרק החובל דמיירי שנקטעה ידו תנן כמה היה יפה ור"ל היה מקודם והכא תני כמה הוא שוה בלא יד אפי' דהוא הוא בשלימותו בלא פגם אלא שאין לו זכות ביד וגם שם שונה יפה דהיינו בבריאות הגוף וכאן אומר שוה ור"ל דנתליה באומד השוה אומדים שאם היה נמכר כולו היה שוה נ' וכשידו מוכתבת לרבו שוה מ' ונמצא שיתן עשרה שקלים להקדש:

תי"ט ד''ה יתנו כו' וק' כו' קשה לי מאד על קושייתו דלפי סברתו אין שום מציאות להעמדה והערכה אלא במך לבד וא"כ יקשה במה דאמרינן הב"ע כשעמד בדין דאיך נדחקה הגמרא לאוקומי מתני' באוקימתא פרטית דעסקינן דוקא במך כי שאר הוערכים אין לזה צורך כלל לעמוד בדין לפי התי"ט וכמו כן לדברי התי"ט צריכי' לפרט משנה דהגוסס דבפ"ק משנה ג' בעני בלבד דמטינן בה משום דכתיב והעמידו והעריכו דמיירי במך אלא ודאי דכולהו צריכי עמידה בדין ויש לדקדק כן מהגמ' דאחר דמוקי כל המשנה בעמד בדין מחלק בין ערכי עלי ובין דמי עלי ואומר דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מחסר ולא כלום ופירש"י מחוסר אומדנא שחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת דוק דלא קאמר שעמד בדין ולא הספיקו וכו' אלא שחייבוהו דמוכח שצריך שיחייבוהו ב"ד אע"פ שהכל יודעים שמי שנודר צריך לשלם ודוגמתו בערכי עלי דזיל קרי בי רב כמה חייו לפי שניו מ"מ גזירת הכתוב הוא שצריך הכהן לחייבו למה"ד לטומאת נגעים שגזירת הכתוב הוא שהטומאה והטהרה ביד כהן אפי' שוטה שחכם ישראל רואה אח הנגע ואומר לכהן אמור טמא או טהור שאין הנגע טמא עד בא גזירת הכהן ה"נ אינו חייב עד שיעמוד לפני הכהן וכמ"ש הרמב"ם והר"ב ושוב מצאתי בת"כ פרש' בחקותי וז"ל יעריכנו הכהן בניין אב לכל הערכי' שיהו בכהן ע"כ ופר' זה הוא סוף פסוק דואם מך הוא מערכך והעמידו וגו' והרי שהוא בנין אב לכל הערכים בין עניים בין עשירים שצריכי' לעמוד בדין לפני הכהן וס"ל להרמב"ם והר"ב דגזירת הכתוב היא כוללת לכל הערכים כפשט דברי ת"כ דה"ג בילקוט לכל הערכים:

ע"ש לעמוד וכו' גם לחם משנה ובבה"ז תמהו על הכ"מ ז"ל ול"נ לומר דבגמרא אמרינן אמשנה דמת הנודר והנידר מאי ניהו שעמד בדין היינו הך פי' היינו מתני' דהאומר ערכי עלי ואמאי הדר הא למתנייה ומשני סיפא איצטריך ליה וכו' וס"ל להכ"מ ליישב להרמב"ם דאין ספק דלהראב"ד אוקימתא דעמד בדין דחוקה מאד דכיון דלא צריך לעמוד בדין דבלאו הכי חייב א"כ צ"ל דעמד בדין ר"ל דאיקרי הכי דעמד גם שלא היה צריך לעמוד ומוקמינן לה הכי כי היכי דלא נידוק לחייב היורשין וא"כ ודאי אוקימתא דחוקה היא מאד ואין סברת שיחזור התנא לשנותה במשנה ד' משום סיפא אבל אי האי דעמד בדין הוא דין גמור כסברת הרמב"ם אורחא דתלמודא הוא רישא אגב סיפא כיון דלא צריכים לאוקמא במילתא דלא צריכא אלא דע"כ הכי הוא דעסיקי' בעמד בדין בדין התורה ודוק:

ד"ה שאין וכו' נ"ל וכו' איני טועם טעם זה דהכא לא שיימינן גוף המת כמה הי' יפה בחייו וכמה יפה עכשיו אלא כמה היה בשעת הנדר אבל הטעם כדפי' רש"י דמחוסר אומדנא שלא נדר אלא מה שישומוהו ב"ד וכו' וכיון שלא שמוהו ומת אין הנדר חל על ממונו שאין דמים למתים כי לא במותו יקח הכל:

ד"ה ערך וכו' מאיזה וכו' ול"נ לומר כדרז"ל סוף ויקרא רבה וז"ל וירא בסבלותם מה ראה ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן ישב וישב להם סבלותם א"ל הקב"ה אתה ישבת לבני סבלותם חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה בין גדול לקטן ובין בחור לזקן הה"ד איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה' ע"כ וקשה וכי כל שאר המצות לא אמרן מרע"ה ומי הוא שציונו כולן אלא הוא אבל נראה שבאו לתת טעם לכפל הכפין ואמרו שהן לגבי מרע"ה שה' היה מדבר לו ואומר ערכך להזכיר שבחו וזכותו במה שגמל טוב לישראל:

ג ערכי נ"ל דתנייה לאפוקי מר' יוסי בר יהודה דאמר בברייתא דחצי ערכי נותן ערך כולו גזירה חצי ערכי אטו ערך חצי נותן ערך כולו א"נ דלא תימא ערכך אמר רחמנא ערך כולו כי היכי דאמרינן בפ"ק דף ד' והביאו התי"ט לעיל ד"ה ערך יד קמ"ל דנותן חצי ערכו וא"ת ומ"ש חצי ערכו מערך ידי ואמאי לא נבעי נמי הכא ערך כולו וי"ל דחצי ערכי הוא דבר נודע ומסויים והו"ל כאילו אמר כך וכך סלעים עלי משא"כ בערך ידי ורגלי:

ד גמ' ל"ג וכו' הכי איתא בגמרא לא שנו אלא דאמר דמי שורי זה עלי וכדכתב התי"ט וא"כ מוכרח הוא שלא נשנה דמי והו"ל להתי"ט להגיה כן במשנה שלא להטעות המשנה לגירסא:

ו ערכי' שכן ילפינן מיכה מיכה מערכין דמסדרין לב"ח והיינו טעמא דממשכנין שאחרי סדור הצריך לו ישתלמו מן המותר ונראה דלא עריב כל המתמשכנין משום דבחייבי עולות ושלמים לא שייך סידור:

כופין אבל קשה דמאי רצון שייך באמירתו כיון שהוא אנוס וי"ל דיש ב' בחינות בפועל האדם והן בחירה ורצון הבחירה היא מה שהוא גומר בדעתו לעשות שכן יפה לו כגון ההקצה ושאר התרופות (לחולה) שאינו חפץ בהם בודאי אלא דמשום צרכו להם בוחר בם לטובתו ורצון הוא מה שנעשה בחפץ גמור דא"כ כשב"ד מכים אותו הוא בוחר במה שהם מזהירים אותו להנצל מהמכות והוי כתלויה וזבין וזהו דיוק הכתוב דכתב לרצונו (באות) ל' ולא ברצונו ורצה לומר (במה) שיהא הולך ונוטה לרצונו אע"פ שאינו רצון גמור:

פ"ו מ"א היתומים עיין פי"א דכתובות משנה ה':

ומכריזין וא"ת ומ"ש מאלמנה שמכרה דלא בעיא הכרזה כדמסקינן בכתובות צ"ח תירצו התוס' התם דטעמא משום דב"ד דטעו בפחות משתות מכרן קיים ולכן צריך הכרזה אבל אלמנה אפי' טעתה בדינר מכרה בטל ואין הפסד ליתומים והר"ן תירץ בד"א ע"מ הרע"ב ד"ה בבקר וכו' ג' וכו' פתח בג' וסיים בחמשה וי שהג' הם הנודעים