קול הרמ"ז קדשים לד

הרע"ב ד"ה נהנין כו' לאו כו' כ"כ הטור בי"ד סי' שמ"ט אבל הרמב"ם התיר בפי"ד מה' אבל ונתן טעמו באמרו ששערו הוא מותר מפני שאינו גופו והכ"מ תמה עליו ואמר דאינו יודע מניין לו זה והר"ב לחם משנה כתב שדעת הרמב"ם נכונה בעיניו ודפסק כרב נחמן דמתיר וכ"כ הר"ב בעל ברכת הזבח:

תי"ט ד"ה ישבה וכו' טעמיה דרש"י דאי ישבה על המשבר משנגמר דינה אמאי ממתינים לה והלא משנגמר דינה הולד חייב מיתה כדכתיב גם שניהם וטעמייהו דתוס' דדילמא כבר נד ולד קודם גמר דין (דעסקינן) דישבה על המשבר מיד אחר גמר הדין ואיכא למיחש לספק נפשות:

ד''ה אסורה וכו' ותימא מאי וכו' י"ל דהר"ב אקרא קאי דכתיב השור יסקל ולא יאכל את בשרו אלא אפילו בעליו נקי מנכסיו שאין לו שום הנאה והיינו אפילו שערה:

ע"ש אלא לר"נ כ"פ הב"ח י"ד שמ"ט ונתן טעמו (דר"נ) הוא בתרא ואע"ג דרב נחמן סתם קודם לרבא היינו רב נחמן בר יעקב אבל ר"נ בר יצחק הוא אחר רבא:

פ"ב מ"א פתח בטועה ענין זה לא בא מפורש בדברי הר"ב דהיינו פחות מז' אבל יתבאר היטב בפי' הרמב"ם עיין מעבר לדף אין אע"ג דנגעים קדמי לנדה בין בתורה בין במשניות י"ל דתנא הקדים נדה לנגעים משום דדין זה דנדה לא משתמע בדוכתא אחריתי משא"כ בגגעים דמתניתין שנויות הן. הרע"ב ד"ה אין וכו' בשקל וכו' דאין לומר שצריך הפסוק ללמד שהשקלים יהיו בשקל הקדש שהרי כבר נאמר בראש פרש' הערכין חמישים שקל כסף בשקל הקדש:

ד"ה פתח תחלת נדות וכו' הרמב"ם פי' וז"ל פתח נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבוא ווסת שנייה:

תי"ט ד"ה פחות וכו' דוקא וכו' פי' בעל בה"ז כגון שהיו לו חמש סלעים והעריכה הכהן ונתן ד' והעשיר נותן כל החמישים:

ב נאכל לישנא דקרא לחם תנופה שתים ביום השבת יערכנו:

תי"ט ד"ה ולא וכו' (לתתר"ף) וכו' עיין בספר הפרדס בשער שם בן ד' דף קי"ח ותמצא סוד גדול בצירוף שם הויה והוא סוד תתר"ף ולפי עומק חכמת האר"י ה"פ רי"ו גי' תתר"ף ועיין בכונת עמידת ר"ה:

ג הרע"ב ד"ה ולא וכו' טעמא וכו' ומדרך הסברא י"ל שכך היה ראוי לפי ערך נעימות הזמר:

ד"ה לא וכו' מחלילים וכו' מהללים כ"כ ברש"י וצ"ל מחללים ופסוק הוא במלכים א' א':

תי"ט ד"ה אבוב וכו' כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלי המקדש וז"ל והחלילים שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה ע"כ משמע דחליל אינו אבוב ובגמרא אמרינן היינו חליל היינו אבוב דנראה דס"ל דשם העצם של כלי זמר זה הוא חליל וכנזכר בכ"מ במשנה בפ"ג דבכורים ובפ"ה דסוכה אלא שהאבוב דהיינו הקנה שבראש החליל היה נקרא בתואר חליל משום דחלי קליה פירוש מתוק אבל שם העצם שלו הוא אבוב:

ד הרע"ב ד"ה ועבדי וכו' בחליל וכו' וה"ה שאר אוחזי כלי שיר כפירש"י סוכה נ"א:

תי"ט סד"ה משיאין וכו' וגם בסוכה נ"א גריס כן ונ"ל דה"ג שלפי זה ר"י פליג אר"מ דאמר שהיו עבדים ור"י אמר שהיו מאותן משפחות ועוד מוסיף שהיו משיאין לכהונה ושם בסוכה גרסי' בגמרא משפחות וכו' היו שהיו משיאין לכהונה וא"כ היו לא קאי למשיאין ולפי דקדוק התי"ט לא משמע דקאי אמנגנים אלא אמשיאין ולא א"ש ודוק:

ה ס"א משום דבגמרא גרסינן להו בעירוב אין פוחתין מב' חצוצרות ומט' כנורות ומוסיפין וכו' וקשה על ס"א דאמאי לא ערבינהו וי"ל משום דמוסיפין דחצוצרות אית ליה קצבה עד ק"כ משא"כ בכנורות:

הרע"ב ד"ה כדי וכו' סימנא וכו' דאי דוקא לשבת ולר"ה היה צריך יותר מו' לתמידין ולמוספין גמרא אלא סימנא בעלמא שלא תטעה במספר הימים נתן סי' שבת וב' ימים ר"ה וכלומר שלשה ימים כך פירש"י:

ע"ש שחיטה הני כו' ובהכי דייקא מתני' דלא קתני לשבת ולב' ימים של ר"ה אלא כדי לשבת כו' גמרא ופרש"י דר"ל כפי חשבון הראוי לשבת ולר"ה שהם ג' ימים דהיינו ששה תמידין:

תי"ט ד''ה אין כו' פסח כו' לרש"י בפר' בא פסח מדבר אינו פסח דורות דבהדיא כתב שם בפרשת והיה כי תבואו שלא נתחייבו בפסח דורות עד ביאתן ארץ וא"כ מסתברא להכליל פסח מדבר בכלל פסח מצרים בענין הביקור וממנו למוד לתמידין והר"ב קרא בפירוש לפסח מדבר פסח מצרים דכתב דומיא ח"ה) דפסח מצרים:

ו תי"ט ד"ה אין וכו' דאין כו' וכ"כ בפ"ג דכלי המקדש ומאי דתנן צוערי הלוים פי' לפי שניגון כליה' היה מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה ולפירש"י והר"ב ק' דפשיטא שלא יהא יהיו הקטנים עולים למנין דאיש איש על עבודתו כתיב איש ולא קטן:

ע"ש ויתכן כו' עליו כתב הרמב"ם בפ"ג מה' כלי המקדש וז"ל ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודה בפה ואחרים היו עומדים שם שהם מנגנים מהם לויים ומהם ישראלים מיוחסים ע"כ ומדקאמר בפה בלא כלי מוכח בהדיא שבא למעט מ"ש התי"ט שהיו אומרים שירה בפה ומנגנים ג"כ בכלי שיר וסברא גדולה היא שלא יוכלו לכוין יחד לדברי המזמור ולנועם השיר ועוד לכוין לניגון היד:

פ"ג מ"א בערכין הא דלא ערבינהו וליתני וכן בשדה אחוזה וכן בשור המועד כו' משום דבשדה אחוזה איכא פלוגתא דר"א:

תי"ט ד"ה את כו' בעכו"ם כו' ז"ל התוס' ואע"ג דאמרינן נכרי יורש את אביו דבר תורה מ"מ אין להם אחוזה בארץ ודין זה לא שייך כי אם בא"י דמצוה היא התלויה בארץ ועכו"ם אין לו חלק בארץ ע"כ:

ב מה פי' אם כן למה חלקן הכתוב:

הרע"ב ד"ה נותן כו' ההקדש בין כו' וכ"כ רש"י ור"ל דת"ק לא נחית אחומש כר"א אלא על הנ' שקל שבהם שייך להקל ולהחמיר:

תי"ט ד"ה אלא וכו' ולא נחת כו' ול"נ דנקט מאי דאית ביה קולא וחומרא בנתינת ממון דהיינו החומש דאיתיה בשדה אחוזה וליתיה בשדה מקנה:

תי"ט סד"ה חבל כו' וא"ת ומי מכריח לתנא לשנות הכא הני ב' בבות דמש"ה נקט שור המועד וי"ל דעיקר החידוש הוא חבל בזה ובזה משלם נזק שלם פי' אפילו יעלה הנזק יותר משלשים סלע:

ד הגדולה שבכהונה אמרינן בגמרא דכהנים מקודשים טפי מישראל פי' וסד"א שיתן לה יותר מנ' שהרי תנן בפ"ק דכתובות ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים (קמ"ל):

תי"ט ד"ה והפגם כו' במשנה כו' עמ"ש שם:

ד"ה הכל כו' אבושת כו' בפ"ג דכתובות מ"ט פי' הר"ב שפגם המפותה גדול משל אנוסה שאין עליה לעז כ"כ ומינה דאף בפגם שייך בושת לשפחה הפגומה מאיש בכל שאין המפותה שוה באנוסה שהמפותה נמכרת יותר בזול מפני בושת פוגמה:

ה תי"ט ד"ה אלא כו' והוא כו' ול"נ שהלשון הרע היא מ"ש כי חזק הוא ממנו כדרז"ל וגם מ"ש ולמה ה' מביא אותנו וגו' שכל זה הוא נגד כבוד ה':

פ"ד מ''א השג נראה שהתנא הקדים את המאוחר הוא ענין הערכת הכהן על פי השגת יד הנודר כי קודם לזה יקדים דבר הנערך להפליא נדר ואח"כ ילך אל הכהן שיעריכנו כדי השג ידו וי"ל דאף הנודר אינו מכוין בתחלה בשעת נדרו להתחייב במה שלא תשיג ידו ואם העני העריך את העשיר א"ל (בהכרח) שאינו מכירו דלאו בשופטני עסקינן שיקבל עליו מה שאינו יכול לקיים:

הרע"ב ד"ה ואיידי כו' יש להקשות דכתבו התוס' פרק אלו מגלחין דף כ"ג ד"ה מ"ד וז"ל אין שטת הגמרא לומר איידי דתנא הא תני נמי הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכי אבל דברים נראים שקר אין לו לשנות משום איידי ע"כ והשתא השנית בנודר נראה שקר דהאומר דמי פלוני עלי אינו נידון לפי מדת שניו אלא כפי שאותו פלוני נמכר בשוק וכן פירש"י וי"ל דכיון שהתורה קורא את המעריך בשם נודר א"כ גם נידר יהיה הנערך ואין כאן שקר:

ד"ה והערכי' כו' דזכר כו' ומש"ה תני והערכי' בלשון רבים לכלול זכר ונקבה תי"ט ד''ה והשניה כו' איצטריך כו' קשה להלום תימא השני חדא דתנא תני ד הבבות בשוה ותו דאי הוה תני זכר נותן ערך נקבה הי' צריך לשנות עוד ונקבה נותנת ערך זכר והיו הדברים ארוכים ועוד שהיה צריך לפרש כיצד כדלקמן ועוד דגם בבא דשנים הול"ל ילד נותן ערך זקן:

ב סד"ה אם כו' כל זה דוחק גדול כי אפי' מלשון מתני' דתני אומר אני נראה בפירוש שהוא אומר כן ולא רבנן והרב לחם משנה מאריך ביישוב הסוגיא אליבא דהרמב"ם ותמצית כונתו היא דרבנן ור' פליגי בודאי דרבנן ס"ל דיש הפרש בין קרבנות לערכין ורבי משוי אותם אלא שמה שמחלקים רבנן בין קרבנות לערכין הוא במציאות אחרים שהוא כתב שם אבל במאי דתנן ושמע העני ואמר מ"ש זה עלי אפילו רבנן מודו ביה והוא הוא הדין שכתב הרמב"ם והראב"ד השיג עליו ואמר דפסק כר' ולא כרבנן ע"ע והרב בעל בה"ז כתב דהרמב"ם פסק כר' משום דמסתבר טעמיה ויסודתו של זה"ז בהררי קדש התוספות מסיקו בקושיא אליבא דרבנן דלא אשכחו טעמא למילתייהו ע"ש:

ג' בקרבנות רש"י ותוס' מפרשי להא לסיומא דר"י דאמר אפילו עני והעשיר