קול הרמ"ז קדשים לג

ובהכי דייקא מתני' דאי השותפין פירושו שחלקו ונשתתפו לא א"ש מאי דתנן שחייבין שר"ל כשחייבין אלא הול"ל חייבין בקלבון כו' וגם לא ניחא סיפא ושחייבין במ"ב דאין זה אלא כשלא חלקו:

ד"ה כשחייבין כו' ובכורות כו' ואין להק' שבאותו פטור כתיב נמי ואת מעשרותיכם ופי' רש"י והוא מספרן דב' מעשרות הם מ''ר ומ"ב וכתיב בלשון רבים אבל שאני בקרכם שרצה לומר בקר אחד של שנים אבל מעשרותיכם ר"ל ב' מעשרות ודוק:

תי"ט ד''ה הלקוח וכו' דהא וכו' ול"נ דאי לדהתם לא הוה צריך קרא למכתב לשון עשייה אלא וכן תתן או וכן יהיה ומיתורא דתתן או יהיה הוה דרשינן הויה אחרת דהול"ל וכן לשורך ולצאנך ומה דאמרן הוסיף עשייה היינו משום דקרא כתיב תעשה אבל לעניין עשייה לא שייכא התם דמה עשייה היא איסור הזמן אבל בהקדש בפועל שייכא לשון עשייה שהיא מעשה גמור והשתא ניחא מ"ש הר"ב ספ"ח דערכין דמצוה להקדיש הבכור ולומר זה קדוש לבכורה דאפ"ה לא מקריא עשייה גמורה משום דמאליו הוא קדוש:

סד"ה האחים וכו' עמ"ש שם ושם תני לה משום שקלים וכאן משום מעשר.:

ד"ה פטורים וכו' יהיה וכו' ול"נ דבשלמא אי דרשינן לך ולא של שותפות במעשר ניחא דדרשינן נמי יהיה במעשר לקנו מתפסת הבית אבל אי דרשינן ליה בבכור האי יהיה מאי נעביד ביה:

ד והטרפה דטרפה הו"ל להקדים דנפקא מפסוק יעבור תחת השבט דאיהו מענינא דמכילתין דידן ועוד צריך ליתן טעם למה מפסיק בטרפה לשאר הנזכרים בפ' שור או כשב או עז וי"ל דבפ"ח ופי"ד דחולין תני נמי הכלאים והטרפה והתוס' נפקי טרפה מפ' מן הבקר תניינא וכמו שפירש"י בחומש והכא נקט סרכיה דהתם וטעמא דמפסיק בטרפה בין שאר הנזכר בפסוק י"ל דכיון דלא תנינהו כולהו דהא שייר נדמה להפסיק בטרפה כדהתם:

והשלח קיים לא תני והעור משום דמיירי מיד אחר ההפשט שתרגומו בלשון שלח וכדכתב הר"ב וכ"פ הר"ב פ"ה דמכשירין א"נ העור עם הצמר קרוי שלח שהוא כמו שמפשיטין אותו וכדתנן בפ"ד דשבת טומנין בשלחין:

הרע"ב שבא וכו' הרמב"ם פירש בהלכות איסורי מזבח פ"ג כגון רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין (כשב):

תי"ט ד"ה הכל וכו' המום פוסל וכו' כגון העופות דאין המום פוסל בהם כדתנן בתמורה פ"ו משנה ד':

ע"ש ודאי בריה וכו' זה אינו שהרי בפי' אמרינן ספ"ח דיבמות ולא הכריעו בו חכמים אם הוא זכר או נקבה וכן הכריעו תוס' שהוא ספק אלא שמשונה ספקו משל הטומטום שספקו מחמת חסרון שנטמתם ויכול להקרע ולהודע טובו וכדתנן שם ביבמות טומטום שנקרע אבל ספק האנדרוגינוס הוא מחסרון ידיעה והפסוק מיעטו (מקדושת) בכור דכתיב וכל מקנך תזכר:

ע"ש דקשיא וכו' נ"ל לתרץ אפי' לשיטת התי"ט ע"ד שתירץ הר"י קורקוס שכתב התי"ט לקמן גבי יתום וכן אני אומר שהרמב"ם ספ"ו דבכורות כתב וז"ל כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי זו פטורה מן המעשר ובפ"ג דאיסורי מזבח כתב שטומטום ואנדרוגינוס פסולים למזבח לפי שהם ספק זכר ספק נקבה והרי הם כמין אחר ע"כ וא"כ י"ל שכללן בכלל שכתב כל בהמה שהיא ספק וכו' גם במכילתין ר"ש בן יהודה שסובר שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא קורא אותו ספיקא:

ד''ה ויתום כו' שייר כו' י"ל דשייר שור שנגמר דינו לסקילה דאסור בהנאה:

סד"ה אין וכו' ולמה לא הגיה בלשון רש"י ויאמר את החיה שהוא הולד ומהו את את ב' פעמים:

ה ר' אליעזר נ"ל דגרסי' ר' אלעזר שהוא ר"א בן שמוע חברו של ר"ש:

הרע"ב ד"ה שלש וכו' שהיא וכו' וכן אמר בגמרא והרמב"ם בפי' הטעים טעם לדבר וכתב וז"ל שהוא דרך דומיא לפי שהבהמה הנולדת בשנה זו שהיא דומה לדבר הצומח בשנה זו הואיל והגיעה לפרק הזה הרי הוא כתבואה שנטבלה למעשר:

ד"ה פרס וכו' ולשון פרוס וכו' ואני כתבתי ברפ"ג דשקלים שהוא לשון זמן כמו שפירש"י פ' מפנין פירסא דדמא זמן הקזה כמו בפרוס הפסח ע"כ וקשה דבהדיא אמרינן הכא במכילתין כמ"ש הר"ב דלשון פרוס פלגא ותימא לומר דאישתמיטתיה לרש"י ז"ל ונ"ל כמ"ש בעל מוסף ערוך דפרוסה בל' יוני קודם ולפני אלא שחז"ל סמכו מלות קצרות לפי לשונם לעשות זכר לדבר וכגון אפותקי אפו תהא קאי פקדון פוק דין ע"כ וכן נכון לומר על פירש"י וגם הרמב"ם פירש הפורס הוא הפרק:

ע"ש רגלים וכו' וכתב הרמב"ם והלכה כר"ע:

ן נאמר פירש"י למאי נפקא מינה וק' דמאי בעי והא אמרינן לעיל מ"ה דקבעו הני תלתא זמני שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים נ"ל דבעי אמאי קראום בלשון גרנות ולא אמרו בג' פרקים:

ז יהיו תניא בברייתא מעמיד אמותיהם מבחוץ והן גועות כדי שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט שיעבור מעצמו ולא שיוציאוהו ביד ע"כ:

תי"ט סד"ה ר"י וכו' ול"נ דאי לאו פסוק דונחשב דמיניה ילפינן דניטל מאומד ומחשבה הוינא מקשינן תרומה אל מעשר בהמה והו"א דבע"כ צריך למנין:

ד"ה פטורים וכו' עשירי וכו' מדכתיב העשירי יהיה קודש בה' הידיעה דמשמע עשירי הידוע:

ח הרע"ב ד"ה מנאן א' לשנים וכו' וד"ה אם יצאו שנים מהאמצעיים כאחד ומנאם א' ט' וי' ודאי מקולקלים אלא שאם יארע כן בב' ראשון יש תקנה למנות כולם זוג זוג משא"כ באמצעיים:

תי"ט ד"ה יצאו וכו' אע"ג דא"א וכו' פי' וא"א שלא יהיה א' מהם י' ויש לדקדק דמה בכך כיון שאינו נודע מי הוא העשירי איך יוכל להקריבו ע"ג המזבח ונ"ל דהא קמ"ל דלא אפשר אפילו ע"י תנאי שיתנה ויאמר בשניהם אם זה היה הריני שוחטו לשם מעשר ואם לאו הרי הוא שלמים משום דכתיב העשירי יהיה קדש וכנז"ל:

ד"ה ואחד וכו' קרבנו מן וכו' לא הביא הפסוק כמו שכתוב שנאמר אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב שיש מלות יתרות לריבוי ודוק:

מסכת ערכין פ"א מ"א פתיחה תי"ט ד"ה כשהשלים וכו' ולי נראה לפי שערכין ומעשר בהמה סמוכין זה לזה בפ' בחוקותי ואף ע"ג דערכין קודמין בפרש' מ"מ הקדים אל מ"ב משום הטעם שכתבו התוס' כדכתב תי"ט רפ"ט דבכורות וגם לפי הטעם שכתבתי גם אנו ע"ע:

הרע"ב ד"ה כן כו' הביא כו' אע"ג דמשנה שלימה הוא בפ' יוצא דופן משנה ז' מ"מ דרך התנא ללמד ברמז מה ששנה במקום אחר (בפי') וכ"כ תוס' בריש פ' א' דברכות:

ע"ש מופלא וכו' אע"ג דנראה דהו"ל לקרותו מפליא כדכתיב איש כי יפליא י"ל דבלשון חז"ל מצינו פעול במקום פועל כגון שתויי יין נשוי אשה:

תי"ט ד''ה הכל כו' וכן כו' וכ"כ הר"ב בעל בה"ז ומ"ש הר"ב ולא הביא שתי שערות כדי נסבה דכיון שאינו בן י"ג השערות אינן אלא שומא וכדכתב הר"ב פרק בא סימן משנה י' והרמב"ם פי"א מה' נדרים כתב קטן בן י"ב ויום א' ולא הזכיר שערות:

ב נערך פי' מאחרים כגון ישראל שאמר ערך כותי זה עלי נותן לפי שני הכותי הנערך אבל הוא אינו מעריך לא את עצמו לומר ערכי עלי ולא את אחרים לומר ערך ישראל זה עלי הרמב"ם פ"א מה"ע:

תי"ט ד"ה רי"א וכו' דשקלים וכו' עמ"ש בל"מ ובבה"ז בענין הזה:

ע"ש (ול"נ וכו') סתמא וכו' ק' דא"כ אמאי קאמר רבא דמסתברא כר"מ תיפוק ליה דסתמא כותיה ותו כיון דההוא סתמא והאי פלוגתא דהכא אינון בב' סדרי ליכא למשמע (אפילו הוא סתם דדילמא דהוי סתם ואח"כ מחלוקת) ומיהו י"ל דכל כה"ג הוי ספקא ובדאורייתא אזלינן לחומרא וכ"כ יבין שמועה כלל ס"ט ולקושי' קמייתא נ"ל דמסתברא דקאמר רבא הוא מחמת ההוא סתמא דמייתי הכא דלא לכם ולנו:

ד"ה זה וכו' אבל הרמב"ם וכו' גם הלחם משנה הביא קושית התוספות ותירוצם והוא יישב דברי הרמב"ם כעין מה שיישב התי"ט אלא דחזר והקשה כמה קושיות ותירץ בדוחק ע"ע:

ג הרע"ב ד"ה ולא נערך וכו' ומתני' דייקא דלא תנן לא נידרין ולא נערכין דתרי נינהו גוסס ויוצא ליהרג אלא משום שיש טעם פרטי לכל א':

תי"ט ד"ה ולא וכו' דהעמדה וכו' וממאי דממעטינן גוסס משום דלאו בר העמדה והערכה הוא כדכתב הר"ב האי העמדה פי' קיום והעמדה ואני נ"ל להוסיף עוד דשאני סוטה דממעט בה קרא מומין אחרינא גדמת ואלמת ועוד דב"פ כתיבא בה העמדה:

ע''ש לא כתב וכו' הר"ב לחם משנה הראה פנים לומר דגם הרמב"ם סובר דגוסס נודר ומעריך ע"ע בפ"א מה"ע:

סד"ה ר"ח וכו' ומשום הכי תני בלשון יחיד נערך וכו' אבל אינו נידר וכו' משום דלא פליג אלא היוצא ליהרג:

ד שהוא פי' שהוא יוצאה דהיא בריאה והולכת כדרכה לאפוקי אם יש לה צירים וחבלי לידה הויא לה כישבה על המשבר וצריך להמתין לה: