קול הרמ"ז קדשים לב

הרע"ב עד א' וכו' שאין אלא עד אחד:

ד"ה או וכו' (בהנאה וכו' כשאר פסולי המוקדשים שקדם מומן להקדשן כדתנן בפ' יו"ד דחולין משנה ב':

תי"ט ד"ה ובעל וכו' העתיק וכו' אמת שכן כתב שם וגם גירסת הגמרא היא כך אבל א"א לומר כן שהרי מייתי ראייה מדכתב שחין פורח אבעבועות ופרש"י דאבעבועות לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח ע"כ:

תי"ט ד"ה ע"פ וכו' הספר וכו' לפ"ד היא הגירסא הנכונה דמקשי' בגמרא הני בני קטלא נינהו ומשני ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים הרי דל"ג ליה במתני' והוא פשוט ותמיהני על רש"י והר"ב דגר' לה בשלמא בפ"ח דזבחים גרסי' הכי משום דתנן תחלה בשור הנסקל דבמיתה דימותו כל המעורבים והרי תני דע"פ עד אחד וכו' דירעו עד שיסתאבו:

פ"ז מ"א ובערי בלשון רבים משום רבנן דפסלי בב' מיני חטוטרות בין יש בה עצם ובין אין בה עצם:

הרע"ב ד"ה מומין וכו' לעבודה וכו' דייק לכתוב כך דאמרי בגמ' דכל שהוא מום גמור מחלל העבודה אבל אותם שהם משום שאינו שוה בזרע אהרן אסור לעבודה ואם עבד עבודתו כשרה:

תי"ט ד''ה בין וכו' שלא תאמר דמום עובר אסור מספק שמא לא יעבור קמ"ל דאסור מן התורה כמום קבוע דתלתא פסוקי כתיבי כמ"ש התי"ט ברפי"ב דזבחים ולפי שכתובים במומי אדם לכן תני להו הכא באדם וה"ה בבהמה:

ב שער מקפת דוקא מאחריו קרוי קרח אבל מלפניו נקרא גבח:

זה כשר פי' אע"פ ששאר כל הרחש קרח:

הוא רמוז מ"ש בש"ס אין לו גבינים וכו' מנין ת"ל או גבן א"ר זה מדרש או גבן (פירש"י ה"ק זהו או גבן האמור בתורה. ור"ד פליג עליה ולא דרש או):

ה תי"ט ד"ה שפתו וכו' ויצא מזה וכו' לא צרכינן לדיוקיה דהא הפסיקו התנא ותני ה"ז מום:

ו והקפח הערוך גריס כפת:

הרע"ב ד"ה וחכמים וכו' סברי כו' אבל אטר בין ביד בין ברגל הוי מום שודאי יש כחישותא בימין:

תי"ט סד"ה רחב כו' לי נראה דלא ארכביה אכ' פירושים אלא שהוא מפרש קלושות על הדימוי דשל אווז והיינו טרפה דאמרינן בגמרא ואין ארכן יתר על רחבן זהו מאי דתנן רחבות:

ד"ה וחתכה וכו' ותימא וכו' ל"ק מידי שאין לדייק מדברי רש"י והר"ב דאם לא חתכה שיהא כשר ובזה יקשה אמאי דקאמר לקמן כ"ש כו' שהרי כונתם לומר דלמה יהיה פסול אם חתכה שהרי אין בו עוד יתרת לזה פי' שהוא פוסל משום. מחוסר אבר שנמצא בו כשחתכו נק' מחותך אבר וכן ל' בהרמב"ם שאפילו חתכה לא תאמר שכבר אין בו יתרת דפסול משום מחוסר אבר:

ד"ה ר"י כו' ותהי כו' האי דמייתי פ' זה דהוה סגי לאתויי ויהי איש מדון נראה שהוא ליתן טעם למ"ד בשבחיה משתעי קרא לומר שהיה גבור גדול ראוי למלחמה ולמ"ד בגנותיה משתעי ר"ל שהיה איש משונה מבני אדם ובחית השדה שיראים ממנה:

ז תי"ט ד"ה אלו כו' בו מום כולי ז"ל ק"א בו מום ר"ל נראה ונודע בו ולא בהצטרפות (לאחר) יצא אותו ואת בנו דאין הפסול בשום א' מהם אלא בהצטרפות לאחר ויוצא דופן וטרפה אינן מומין ניכרין בו ע"כ והרמב"ם בפ"ו מה' ביאת מקדש מפיק להו משבר יד שהוא מום שבגלוי אף כל בגלוי. פ"ה מ"א בכור האי דהקדים בכור לנחלה אל בכור לכהן ואע"ג דשל הכהן קודם שהוא ל' יום ללידתן ושל הנתלה הוא אחר מות האב י"ל משום דאוושי מילתיה יותר משל שאר בבות ועוד שהבכור לנחלה יש חידוש יותר מבכורות לכהן כי הלא בכור לכהן פשוט הוא בתורה אבל בכור לנחלה אתי מדרשא דראשית אונו כדלקמן ומש"ה אקדמיה דחביבא ליה:

ויש הוסיף מלת ויש משום שהוא משונה ולא מצוי כי אם לזמן רחוק. הנפלים בלשון רבים כי רבים הם מיני הנפלים בין שיצא, ראשו חי ובין בן בן תשעה שיצא ראשו מת ובין המין בהמה וכו' והבא אחר הנפלים הוא כלל והדר מפרט כי שם נפל כולל כל שהוא יוצא מת מפני שנופל מבטן אמו וכ"כ בספר השרשים:

שיצא הרי"ף כתב בפרק יש נוחלין ואע"פ שיצא ראשו חי המפלת ק' דודאי מלת אחר הנפלים מושכת עצמה ואחרים עמה דהיינו אחר הנכלים שיצא ראשו חי ואחר בן תשעה וכו' ואתר דמין בהמה וכו' ואחר (סנדל) כו' ולא יתכן לומר אחר המפלת אלא דסרכיה דפ"ג דנדה נקט ומש"ה הדר ותני הכא אחריהן ועוד להבדיל בין אלו הבבות לבין מי שלא ה בנים כו' דלא איירי בבא אחריהן אלא בהם ממש ומ"ש תי"ט דנקטיה משום פלוגתא דר"י ל"נ דבלא פלוגתא נמי צריכא למתנייה. אע"ג דזו הבבא היא ככ"ע לא שנאה ברישא קודם כמין בהמה משום דכיון דתנן שיצא ראשו ובן תשעה שהם בריות סמך להם כמין בהמה כו' שגם הם בריות והוכרח להפסיק בפלוגתא דר"מ ורבנן ואח"כ שנה ההיא דסנדל כו' דאינם בריות:

הרע"ב ד"ה הבא כו' אונו כו' מלשון לא אכלתי באוני ו נ"א שיאמרו כו' וא"ת הואיל וגרס הכי בגמרא ובכל הפוסקים למה כתבה התי"ט בנ"א:

ז הרע"ב ד"ה חמש כו' ובבית שני וכו' נראה שלכן שנו שמו משום שקל הכתוב בתורה לרמוז שהוא משונה במשקלו משל תורה:

ח שנאמר הא דמייתי קרא משום דיש עוד לימוד אחר בגמ' דיליף ערך ערך מערכין וקמ"ל דאין הלימוד משם אלא מכאן והכי מוכח בגמרא:

יהיה הפסוק אומר יהיה לך אך פדה תפדה ואך ממעט דדוקא כשיהיה לו אז בנו פדוי:

הרע"ב ד"ה ולא וכו' ההקדשות כו' דאי תימא שאין פודין בהקדשות פשיטא שהרי אינן שלו גמ':

ע''ש ד"ה לפיכך כו' וה"ק מתני' לפיכך (דבנו) אינו פדוי וצריך לחזור ולפדותו בה' סלעים אחרים אם רצה ליתן לו מתנה הה' סלעים רשאי שלא תאמר שאינו רשאי כדי שיהא נודע שפדיון הא' אינו פדיון אבל תקנה אחרת ליכא כגון שהכהן יחזיר הה' סלעים ראשון והאב יחזור ויתנם לו בפדיון בנו הא לא אמרינן דצריך לעשות מעשה רב לגלות שאין הפדיון הא' כלום:

ע"ש סומכת וכו' אבל מתנה ע"מ להחזיר ש"ד כי יש דעת הכהן הפודה:

תי"ט ד"ה ולא כו' דהו"ל כו' וכ"כ התוס' בפ"ד דמציעא דף נ"ד ד"ה ונתן הכסף ע"ש:

ט הרע"ב ד"ה ולא כו' נכסי וכו' וכ"כ כאן רש"י אבל צ"ע אמאי לא מפרש בסתם כל נכסים כשנתאלמנה ומתה וזה יורשה עם אחיו הפשוטים שחולקי' בשוה וכדכת' הרמב"ם פ"ב דנחלות והטור סי' רע"ח ובפ"ה דב"ב לא פי' כן:

ד"ה בראוי וכו' שלא היה וכו' ומה שלא פי' נמי מלוה שהיא ראוי משום דלא יהיה שוה אל האשה שהרי היא נוטלת כתובה אף מן המצוה כדכתב תוס' והרא"ש וגם דלא דמי אל הראוי שבסיפא שהוא נחלה הבאה אח"כ:

תי"ט ד"ה אינו וכו' שאין וכו' וכ"כ ש"ע ח"מ סי' רע"ח סעיף ו':

סד"ה ולא וכו' נ"ל שכיון שנתינה הבכורה היא מצוה מן התורה יקדים הבכור ליטול חלקו אבל בראוי לא עדיף פשאר אחיו להקדים וזה השמיע לנו התנא שלא יטול כלל בראוי כמו שנוטל במוחזק:

י תי"ט סד''ה ר"י וכו' ול"נ דההיא דחשיבותא לא שייכא התם כההיא דגריעותא דקיימינן התם לפרש יקום על שם אחיו לנחלה ומש"ה מייתי ההיא דגריעותא דשייכא בגופא דנחלה דלא יטול בראוי:

פ"ט מ"א בכבשים הפסיק במתעשרין בין שאינן מתעשרין משום דבעי למיתני מתחלה מיני הבהמות בקר וצאן כבשים ועזים ועליהם תני מן החדש על הישן ועוד משום הק"ו:

תי"ט ד"ה מעשר וכו' תני מעשר וכו' ול"נ דבכור ומעשר שוין בשחיטה לשם שלמים בריש זבחים ודאיתנהו בזמנים שונים הבכור בכל השנה ומעשר בג' פרקים לשנה משא"כ הפסח שהוא יום א' ועוד הבכור ראש המספר והמעשר סוף המספר ועוד שוין הרבה כדתנן בתמורה ספ"ג:

ד''ה נוהג וכו' ונראה וכו' ול"נ כמ"ש הר"ן בפרק גיד הנשה דאף ע"ג דלא איצטריך למתני כולם תנינהו משום חולין ולא מוקדשים דאיכא ס"ד דקדשים קלים ליחייבו כמ"ש הר"ב:

ד"ה ושלא וכו' משום תקלה וכו' הק' ר"ת דבשבת אמרינן דר"א בן עזריה הוה מעשר י"ג אלפי מעדריה ותירץ דראב"ע היה סמוך לאחר החורבן ושמא עדיין לא גזרו הגזירה:

ד"ה ואין וכו' מק"ו וכו' פי' ומה אם הכבשים והעזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה חדש וישן שאינן כלאים זה בזה לכ"ש ת"ל עשר תעשר כו' וכדכתב הר"ב:

ב הרע"ב ד"ה הירדן כו' פטורות כו' לגמרי ואינן צריכות להמתין עד שיולדו עוד טלאים להצטרף לגורן אתר רש"י:

ג קנו צ"ע מה טיבה של בבא זו דהיא היא הבבא שקודם לה ושחייבין במעשר בהמה דהיינו שתפוסת הבית קיימת ותו מה ר"ל ואם לאו פטורים ועוד שגם כל הסיפא מיותרת דהיא היא הבבא הראשונה שחייבין בקלבון כו' ושמא י"ל דקנו מתפוסת הבית היינו אחר שחלקו וקמ"ל דאפ"ה חייבין:

הרע"ב ד"ה האחים השותפין כו' שהם שותפין בירושה רש"י והר"ב פ"ק דחולין