קול הרמ"ז קדשים לא

אבל לחכם פתם לא דאית ליה לאשתמוטי ור"ל דלא מירתת דסבר מי יחפש אחרי וכדפירש"י ע"ע והשתא ק' דבשלמא לרא"ש ניחא דלא שאני ליה מתני' דהכא ממתני' דבפ"ד דדמאי דבתרוייהו בעינן שיאמר איש פלוני אבל להרמב"ם ק' מה שהקשה הב"י אמאי לא מצרכינן נמי הכא שיזכיר שם פלוני ולזה תירץ בעצם דדוקא באיסורא דאורייתא החמירו לומר איש פלוני ומה שהקשה תי"ט ממאי דפרכינן מרישא לא ק' מידי דרב יהודה כייל כללא דכל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ור"ל שכך היא דרכן של בני אדם ולא מצי לשנויי מאיסורא דאורייתא ואדרבא שפיר משני דאף ע"ג (דבעלמא) לא משקרי התם משקר משום דמישתמיט:

ו אכלו כלומר דאין עליהם שום ערעור עון דאנוס רחמנא פטריה א"נ אגב סיפא דתני מה שלא אכלו תני רישא מה שאכלו:

יקבר בזה יש מחלוקת סמ"ע ח"מ סימן ס"ל שלא יקברנו המוכר ובעל ט"ז י"ד סי' ש"י סבר דיפה לו לקברו ע"ע. את הפרה וכו' בר"פ המוכר פירות כתב נ"י ואע"ג דאיכא דלא הוי' מראה סכינא לחכם ונמצאת פגומה אוסרין הבשר אף לנכרים אפשר דמשום דאיכא תרתי לריעותא איסורא ובזיונא דחכם:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' ומכר מבשר וכו' וכן כתב רש"י ונ"ל כלומר שהוא אכל ג"כ ממנו דסד"א כיון שגם הוא אכל ממנו קרוב לודאי דקים ליה דמום גמור הוא דאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ ובדכתב הר"ב במשנה דלעיל וא"כ נימא דלא נקנסיה קמ"ל דקונסין אותו משום דעבר על דברי חכמים דתנן בפ"ב דנגעים כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ומוקמינן לה במכילתין (דף ל"א) אפי' ביחיד מומחה ואין צורך למ"ש התי"ט דנשחט שלא ע"פ מומחה דאפילו מומחה אסור ע"פ עצמו:

תי"ט ד"ה מכרוהו וכו' אינו וכו' לא קשה מידי דאע"ג דאינו תופס דמיו מכל מקום לכתחלה אסור למכרו ולא נחשדו ישראל על כך:

פ"ו מ"א העור וה"ה אם נסדק העור ואפילו נקב הרמב"ם פ"ז מהלכות ביאת המקדש. תי"ט ד"ה על וכו' דרשינן וכו' לפי זה ק' על הר"ב דכתב לקמן דדרשינן כלל ופרט וכלל וי"ל דה"ק רש"י דלא דרשינן ליה להאי כל בתורת כלל ופרט וכלל דהא במום רע סגי לכלל בתרא כי היכי דמום דריש הפסוק הוא כלל קמא וא"כ אייתר כל לריבוייא א"נ י"ל כדכתבו תוס' פ"ז דב"ק דמעיקרא דרשינן פסוק על כל דבר פשע וגו' בכלל ופרט וכלל ולבתר מסיק דמלת כל דעל כל אבידה ריבויא הוא וכתבו התוס' וז"ל אף על גב דברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבינן כל המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשה זו שגורה בתלמוד נקט בענין זה ע"כ וכן יש להליץ בעד הר"ב משום דמאיזה טעם שיהיה מרבינן מומין שבגלוי ואינו חוזר. ב הרי לשון הרי משמע ודאי כמו ה"ז משובח ור"ל שיודע בודאי שהוא קבוע ולא כשאר דוקין שבעין שלפעמים הם עוברים וע"ל פ"ד משנה ג':

תבלול מפרש מאי היא רש"י (ע"כ) פי' שהוא שם כולל אכל דבר המבלבל את העין דהיינו חלזון נחש ועינב וכן פי' רש"י בחומש ומ"ש אח"כ ואיזוהי תבלול. הג"ה תשובת המחבר נשאר מעל ונראה דסמיך על המעיין בפירש"י בחומש דלבן הפוסק וכו' הוא פירוש לחלזון וכו' והו"ל כאילו אמר ואיזהו חלזון וכולי ואפשר דומ"ש צ"ל וא"ש ור"ל ואתי שפיר וכמו שכתבתי:

הרע"ב חלזון וכו' והוא שמו וכן תרגם אונקלוס או חיליז ולכי זה גרסינן חלזון נחש בלא ו':

ג גשמים לא תני בית הבעל כדתני בכל דוכתא לאשמעינן דדוקא הגדלים מן הגשמים לבד יש בהם זאת סגולה ולא בגדלים גם ממי הרשקאה וא"נ לרמוז זמן גדולת תבן וחציר וזמן האכילה מהן אל הבכור שהוא הסמוך לימות הגשמים בראשו וסופיה דהיינו אלול ואדר:

הרע"ב ד"ה חורוד כו' חיור כו' וגם בלה"ק פניו יחורו חור כרפס:

ד"ה ושל כו' חסורי כו' הכי אמרינן בגמרא דאי לא מחסרינן מתני' דלא כמאן ובזה נ"ל ליישב מאי דהוה ק' לי במתני' והוא שודאי ב' מיני שדות הן הא' שדה הבעל והוא הנקרא במתני' של גשמים והב' שדה בית השלחין ואי הוה מתני' כפשטה בלא חסרון לא היה צריך לשנות אלא לח ויבש שידוע שהם גדלים בשדות אבל השתא א"ש שיש חילוק בין בית הבעל לבית השלחין (ומתני' ח"מ) ה"ק אלו הן הקבועין פי' במאי ידעינן כולי וכדכתב הר"ב וקאמר אבל לח ויבש של מב' כי בשל גשמים וכו' וכלומר זאת היא הבחינה באכילת לח ויבש של א' מב' השדות כי בשל א' הוא מום ולא בשל האחר וכן הילוך מתני' לח ויבש של גשמים ושם פוסק אח"כ נמשך לח ויבש של שלחים אבל היבש וכו' אינו מום עד וכו' ודוק:

תי"ט ד"ה חורוד וכו' איש עור וכו' ופרש"י מריבויא דאיש ולי נראה שר"ל שיהיה האיש מאיש העולם שסתמו בלי חסרון בראות עיניו:

ד תי"ט ד"ה חוטמו כו' ופרט כו' מכאן ראיה למ"ש לעיל ר"פ דכלל ופרט וכלל קאי ולא אידחי ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפי':

ד"ה שפתו כו' ידעתי כו' לפי גרסת בעל קרבן אהרן נשנה גם הוא בכלל חרוץ רש"י ותוס' מפרשים יינצביה ועוד בק"א מביא ב' פי' על חטיו א' להרמב"ם וב' לרבינו ולפי' שניהם ניחא דלא תני שיניו אבל לפי' הר"ב לא ידעתי למה שינה השנים והנה תמיהא לי מנ"ל לר"ב לפרש שלא כא' מן הקדמונים ואח"כ מצאתי בספר הערוך שפירש ממש כפי' הר"ב:

ה תי"ט סד"ה נפגם כו' לא דמי דהתם ניקוב טחול טרפה כמ"ש תי"ט עצמו משם רש"י שעל הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה ועוד שהטחול הנטל אינו חוזר משא"כ בנטל הזובן דחוזר לאיתנו:

ו תי"ט ד"ה אין כו' דח"מ כו' טעם הח"מ הוא משום דאי אין לו אלא ביצה א' אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעיא ומש"ה קאמר ח"מ וק' דילמא לא זו אף זו קתני וכאן נראה דלא שייך לומר כמ"ש התוספות פ"ב דיומא דף כ"ג דמדקדק כן משום דיש לו טעם מפורש דהא צריך לחסורי מתני' ונ"ל ע"ד שכתב על יבין שמועה דאע"ג דאורחיה דתנא למתני זו אף זו היינו כשהבבא הא' יש בה צורך ללמדה אלא שהיא פשוטה מחמת בבא הב' ולא תני תרוויהו בדרך זה אף זו ואומ' הכריתות שהתנא שמע לשון הא' וכתבה ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ואע"פ שהאחד אינו צריך לא רצה לסלקו ואם כן בעל כרחך גם האחד היה צריך מצד עצמו שאם לא כן למה כתבו בראשונה והשתא ניחא מתני' דלפי הס"ד אין לו ביצים רצה לומר אין שום ביצה כלל וזה פשוט מצד עצמו ואין צורך לכתבו ולכן מקשה שפיר:

ד"ה רע"א כו' דס"ל דר"י כו' להרמב"ם ניחא דמצינן למימר הכי אבל הר"ב כתב דר"י פליג אסיפא דת"ק ומודי ברישא וי"ל דאיכא למימר דר"ע מפרש דברי ת"ק דמאי דקאמר ב' כיסין וביצה אחת דהויא מום היינו כשמיעך ולא יצאת:

ז תי"ט סד"ה בעל כו' עי' בש"ך וט"ז שיש פירושים שונים בזה:

ח תי"ט ד"ה אילא וכו' שמענו וכו' קשה דבגמרא אמתני' דלקמן אמר בהדיא דרבנן פליגי אדאיתא:

סד"ה לא וכו' וה"ג הרא"ש ועיין לקמן משנ' י"א שמשם משמע דגרשינן אלא את אלו לפי גרסת הרא"ש ע"ע:

סד"ה את וכו' בעל לחם משנה תירץ ואמר דהרמב"ם פסק כסוגיא דנדה דף כ"ב דטעמיה דר"ע משום הואיל ונאמר בו יצירה באדם ולפי זה אין צריך לחלק בין אוכמא לצירא ע"ש:

ט אמרו אליבא דרש"י והר"ב דאמרי דלא אתפרש טעמא כשהתנוכים מובדלים דלא הוי מום דנראה דאיפכא (מסתברא) וכדכתב התי"ט מש"ה תנן אמרו חכמים ופי' (אם) קבלה נקבל:

הרע"ב ד"ה מעשה וכו' דהוי מום וכו' כדתנן בפ"ח משנה ה' ומש"ה לא תני התם לחי העליון עודף על התחתון וכו' אלא שפתו העליונה משום דלא מיירי התם דוקא בעצם אלא אפילו בשפה:

י את מלת את מורה על פרטיות דבר מיוחד ומשום דקתני לקמן משנה י"ב ובעל יבלת דאיירי דאין בו שער מפרט בכאן מין יבלת שהוא מום:

הרע"ב ד"ה יבלת וכו' בלובן וכו' פי' הר"ב של הרמב"ם אבל ק' טובא דהא מקשינן התם מכללא דאין מומין בלובן ורש"י פי' דמתני' איירי בשחור וצריך להגיה קצת בגמרא אבל לגרסתם אתי שפיר וגם הוא מפרשי לה בשחור ע"ע:

ד"ה ושפסק וכו' עצמן וכו' דמש"ה לא תני שנפסק עצם פיו דהיה משמע (שן) א' משיניו לכך תנן עצמו שר"ל אותו האחד הכולל שבתוך כל הפה:

יא תי"ט ד"ה כל וכו' כן וכו' אמר ואינו מום וכו' פי' שתחלתה אינה מגיעה לערקוב והר"ב שכתב דהכי רביתייהו שמגיעה לערקוב פשיטא דלא ס"ל כהרמב"ם ומכאן הו"ל להתי"ט להביא ראיה דהר"ב ז"ל כרש"י שכן היא לשון רש"י דתרביתן להגיה עד הערקוב ונראה כהרמב"ם (ס"ל) דאי כפירש"י הוה די שיאמר זנב העגל שאינה מגעת לערקוב דמאי איכפת לן אם אח"כ נמתחת ורש"י ס"ל דאי כהרמב"ם אמאי תני לה כיון דאינו מום מעולם ומה לי' למתני לאיזה ערקוב וכו' וגם למה הביא בגמרא תנא קפץ העליון והב"ח כתב דרבנן פליגי את"ק דסבר דקצרה הוי מום ורבנן סברי דהכי רביתייהו להיות קצרה אבל ק' דהול"ל וחכ"א. יב וזקן היינו כל שעובר מזמן המוגבל בתורה עליו ונזכר בפ"ק דפרה מ"ב וג' וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' קרבנות יותר מכאן הרי זה זקן ע"ע:

ושנעבדה אע"ג דאיסור קדים בקרא לאלו השנים י"ל דתנא אקדמינהו משום דאית בהו רבותא דצריכותא כדמייתי התי"ט ומש"ה חביבי ליה. לא הדר ותני להא משום דמאי דתני רישא שוחטין עליהן שר"ל על מה שיש עליהן פי' המומין שנתחדשו עליהם משא"כ טומטום ואנדרוגינוס שנולדו כך: