קול הרמ"ז קדשים ל

אדאורייתא קנסוהו אף בדרבנן ומה שהקשה התי"ט דקי"ל דמעשר א' מותר לזרים ל"ק דדילמא דמתני' איירי בדמאי דאסור מדרבנן והשתא ניחא דתני מעשרות דאי לא איירי אלא בשל תורה ל"ל למתני מעשרות כלל הלא תרומה ומעשר מן התורה הוא לבד בדגן תירוש ויצהר אלא ודאי דאיירי נמי בשל רבנן ובהם יש קלין שבדמאי שאין בהם זיקת מעשר ודוק:

ע"ש חשוד כו' לא ידעתי מאי קאמר דהרמב"ם לא כתב אי חשוד כל מעשר שני:

ע"ש שהעתיק כו' אני לא כן אחשוב אלא דדוקא הוא והיינו משום דקי"ל החשוד על החמור חשוד על הקל והיינו דפתח תנא בתרומה ור"ש תני אף מעשרות דקילי מתרומה לאשמועינן דחשוד אף על המעשר ובודאי דמעשרות דקתני העיקר הוא מעשר שני דאיתיה אף בב"ח כגון שחילל מעשר שני על ב"ח שחוטים וכדכתב הרמב"ם בפ"ד דה' מעשר שני ובמשנה דלקמן פי' הרמב"ם בהדיא שהוא מעשר שני והריבוי יובן כנ"ל דאורייתא ורבנן:

ע"ש דא"כ וכו' קשה דאיך ישנה החשוד על השביעית אינו חשוד על התרומה והלא התרומה חמורה מן השביעית שהיא במיתה:

ע"ש כלומר וכו' מלבד שזה דוחין גדול לרבות שם הכולל במין מפני פרטיות ע"ק דא"כ ליתני בכל מקום מעשרות ולמה יאמר פעם מעשרות ופעם מעשר ועוד כי אין זה כלל גדול במעשרות דאיכא דאי אפשר לפרושי הכי כגון במנחות פ"י משנה ד' דאיירי בעומר שהוא מן השעורים ותני וחייב במעשרות הכלל העולה שצריך לפרש מלת מעשרות לפי המקום דרובה ככולה פ"י מ"א ומ"ב והכא פי' דאורייתא ודרבנן:

ע"ש והשתא וכו' תשובתו בצדו דהתם תנן וחייבת במעשרות ובמעשר עני ולפי פי' התי"ט בריבוי דמעשרות הנ"ל למתני נמי ובמעשרות עני ועמ"ש שם לתירוץ קושית הר"ש:

י על זה פי' הרמב"ם החשוד בשניהם ולא ידעתי למה צריך שיהא חשוד (בשניהם) כיון שהם מן התורה:

פ"ה מ"א בלטרא צריך להבין למה לא מסיים כאן שהנייתן להקדש ולמה שנה אותה אחר שהפסיק בחוץ מן הבכור וכו' ונ"ל שרומז בזה מ"ש בגמרא הנאתן להקדש אדמעיקרא כדמייתי התי"ט ולכך לא סמך הנאתן להקדש אחר ונשקלין שאין אותה הנאה של הקדש באה אחר המסירה או השחיטה והשקל אלא קודם לכן דאיהו טפי ופריק לה:

הרע"ב ד"ה ושוקלי' וכו' בספרי וכו' ומייתי לה בגמרא:

תי"ט ד"ה חוץ וכו' ומעשר וכו' רש"י כתב כן במשנה לפי הס"ד דמשמע דמעשר נמכר כך הוא דרכו ז"ל אבל על הר"ב יש לתמוה שמפרש תמיד לפי המסקנא למה לא כתב דמתניתין איירי במעשר של יתומים וכדמייתי התי"ט בסמוך ונ"ל דאמרי' בגמרא דאע"פ דאסור למכור מעשר בהמה שחוט מותר להבליע בשרו בחלבו בעורו ובגידיו ובקרניו שמוכר או חלבו או עורו וכו' ומבליע הבשר וא"כ הואיל ויש אופן למכור במעשר בהמה לא רצה הר"ב לפרש אלו הפרטים דמעשר של יתומים ודהבלעה ולטעות לא חשש דמשנה שלימה היא במעשר שני פרק א' מעשר בהמה אין מוכרין אותו וכו':

ב מת אם לא יקיזוהו רש"י שלא תאמר שר"ל אפילו קרוב למיתה וגוסס שנחשב כמת. הרע"ב ד"ה לא ימנה וכו' לא תני לא ימנה הכהן את ישראל אלא לא ימנה לכלול ישראל על האיסור וז"ש רש"י לא יאכל עמו וז"ל רש"י אפי' אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו נראה שמיישב למה לא תני לא יאכל ישראל מן הבכור ומפרש דהו"א שר"ל שלא יאכל מדעת עצמו אבל אם הכהן מזמנו הו"א דמותר דקרינן ביה יהיה לך שלך הוא ואתה רשאי לתת משלך קמ"ל אפי' זימן אסור:

תי"ט ד"ה רש"א וכו' כ"כ ג"כ תוס' והרא"ש אבל הר"ב א"א לפרשו כך דבהדיא כתב ואע"פ שהוא הטיל המום בידיו איברא דרש"י כתב בסוף הסוגיא וז"ל אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות ע"כ וכלומר דבהכי לא הוי ענין לפסיק רישיה דס"ל דלא אסור אלא כשמכוין להתירו במומו דהו"ל ביזוי הקדשים לחללם מקדושתם:

ג הצורם נקט צורם באוזן אגב עובדא דקסדור:

הרע"ב ד"ה הצורם הפוגם ובכהן וכו' אע"ג דמשנה הקודמת נמי נראה דמיירי בכהן דאמר אדם בהול על ממונו שר"ל הכהן וכמו שפירש"י בפסחים י"א מ"מ אפשר נמי להיות בישראל שרוצה לתת הבכור לבן בתו או לבן אחותו שנשאו לכהן כהא דתנן בערכין פ"ח משנה ז' אבל במתני' דהכא איירי בכהן ממש ולא בישראל דאין האדם חוטא ולא לו:

ד"ה והתירוהו וכו' עשה וכו' ז"ל רש"י אין לומר שהנכרי הזה להתירו נתכוון הרי אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאיליו ע"כ (דכך א"ל אא"כ היה בו מום) כלומר שעשה כן דרך היתול ושחוק והשתא ניחא למימר דלא נתכוון לעשות נחת רוח לישראל אבל הר"ב לא נוכל לומר כן שהרי כתב נתכוון להטייל מום:

ד"ה ושלא וכו' מסיח וכו' ורבותא היא דבקסדור דהוכרחו להשיבו הו"א שיהא מותר אבל לא בכאן שהם התחילו לדבר שנראה שהיתה להם נחת רוח:

תי"ט ד"ה הרי כו' משמע דלהלכה וכו' לא על הר"ב תלונותיו כי אם על הרמב"ם בפי' שכתב במשנתינו וז"ל וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחמץ לוקה ארבעים ודע זה ע"כ ובודאי דלר"א כ"כ דהא איהו פסק כחכמים וכדמייתי תי"ט בסמוך ונ"ל שהרמב"ם והר"ב רוצים להסביר במאי קמיפלגי רבנן ור"א ואומרי' שר"א סבר מטיל מום בבעל (מום) אסור מן התורה הלכך הצורם באוזן הבכור דחשיד להטיל מום בקדשים אי שרית ליה במום אחר אתה נותן מכשול לפניו שיחזור ויתן מום ויעבור איסור תורה להטיל מום בבעל מום:

ד"ה היו וכו' ואני וכו' וי"ל דכיון דבפ' אמור מרבינן מאיש איש את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות ובאותה פרשה עצמה כתיב כל מום לא יהיה בו שאסור להטיל מום בקרבנות ממילא נאסר בן נח בזה והו"א דאתי למיסרך אלא דבלאו הכי נהוג הוא באיסורין:

ד ורועים רועים תרי משמע בין כהן רועה בכור ישראל ובין (כהן) רועה בכור של הכהן וכדפי' הר"ב ואגב רועים כהנים תני רועים ישראל:

תי"ט ד"ה הרי כו' (ורא"ש) נראה א"ד לא תימא בשעת רדיפה אין אחר רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דקא מדכר ע"כ וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' בכורות וכתב הרא"ש דאע"ג (דהטלת) מום אסור מן התורה מ"מ איסור השחיטה הוא מדרבנן אבל הר"ב פסק כלישנא קמא ולא רצה ליישב קושי' הפשיטא דכ"ש דהלכתא הכי:

ד''ה רועים וכו' אריא כו' כל דבריו תמוהים חדא דאיהו גופיה כתב לקמיה דדוקא ברועה שייך חשש גומלים משום דקאי גביה ועוד שהר"ב מפרש המשנה דתני רועים שר"ל ב' מיני רועים כהנים וכנז"ל ומ"ש וה"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר אפילו שאינו רבו זה אינו דכהן אחר ר"ל שאין הבכור של הרועה אלא אפילו של כהן אחר שנתנו לו לרעותו שהרי הוא רועה גם למה שכתב שהר"ב לא אתני לקמן כהן רועה ש"מ כו' לא ש"מ מידי דאיהו קאי אמתני' דתנן רועים ומאי דמסתייע מלימנא דש"ס אשתמיטתיה פרש"י בהא דבהדיא כתב כהן רועה והכי מוכח מן הגמ' דקאמר רועה כהנים בישראל אין נאמנין מימר אמר לא שביק כו' וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין דקאי ארישא דאמר רועים כהנים והן הן דברי הר"ב ולפי תי"ט הו"ל אפי' כהן לכהן ואז ירצה ל"מ רועה כהן לכהן דחיישינן לגומלין אלא אפי' סתם כהן לכהן אחר:

ד"ה רשב"ג כו' לפירש"י כו' דלא חספא ולא אשכח מרגניתא דשם פ"ב דכתובות פרש"י דשלי חדש אין עניינו משום איסור חדש או דשביעית אלא ר"ל שלי חדש ואינו משובח כשל חבירי שהוא ישן ויותר טוב משלי וכן הכריחו שם התוס' וגם הרמב"ם סובר כן בפי"ב דה' מעשר וא"כ אין קושיא מהכא להתם דהכא איירינן בדבר איסור ולא חיישינן לגומלין:

ד''ה לא וכו' ותמיהני כו' הר"ב יש לו אילן גדול להתלות בו שהרי ז"ל הרמב"ם בפירושו וענין מחלוקת ר"מ ות"ק שר"מ אומר בכור כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ות"ק סבר אינו מעיד כהן על בכור כהן הא שלא כהן מעיד ואפי' א' ורשב"ג אומר אפילו בני ביתו של כהן ובניו נאמנין אבל לא אשתו לפי שהוא כגופו ע"כ והן הן דברי הר"ב ולפ"ד דעת הרמב"ם והר"ב דת"ק ור"מ קמיפלגי בערך החשד של הכהן דת"ק סבר דחששא רחוקה היא והלכך ישראל א' סגי להעיד בו ור"מ סבר דחששא קרובה היא ומש"ה מחמיר בו דעד א' אינו נאמן וצריך שנים להעיד וראיה לענין זה שהרי סוף פרק דלעיל תנן נמי האי לישנא החשוד על הדבר וכו' גבי כמה חשודים דודאי איירי בחשודים במוחזקים באותם האיסורים:

סד"ה לא כו' י"ל שרוצה ליישב מה שיש להשיב על אותו הכלל דאין אדם חוטא ולא לו דשאני דמאי דקל הוא ויש לחוש בו דיחטא אדם ולא לו ולא יהא נאמן לזה אמר שראו להקל באכסניא:

ה הכנסת ר"ל מעשרה בטלנין שיש בכל עיר גדולה כדתנן פ"ק דמגילה ואמרי' בגמ' עשרה בטלנין של בית הכנסת שהיו נזונין משל צבור מבטלין מכל מלאכה והיו מצויין שם:

הרע"ב ד"ה הראיתי וכו' ובלבד שיהיו כו' וכ"כ רש"י דלא ס"ל כסברת הרא"ש דצריך שיאמר שהראהו לחכם פלוני דא"כ לא צריך לעדים להאמינו בדבריו דודאי החכם שהתיר לא ידע ודאי שהמום נפל:

תי"ט ד"ה נאמן וכו' שייך כו' סברת של תי"ט נגד סברת הרא"ש דבהדיא כתב