קול הרמ"ז קדשים כט

ונ"ל דרש"י כ"כ לאוקמי מתני' אפילו (כעקביא) דלקמן דמתיר שער הנושר אבל לרבנן דאסרי והלכתא כותייהו לא יזיזנו משום דאסור בהנאה וכדפסק הרמב"ם פ"ק דה' מעילה:

סד"ה וכן כו' אין זה הכרח דהא כתבו תוס' פ"ק דחולין דף ג' דאף בה"א משמע לכתחלה ובגמרא גרסינן וכן תולש ואפ"ה איבעיא ליה אי בדיעבד או אפילו לכתחלה:

ד התיר פי' לא הוצרך להתיר בזה דאפילו רבנן מודו וכדכתב הר"ב אלא שהר"ב כתב לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים ולדידיה הול"ל במתניתין לא בזה חכמים אוסרים:

ע"ש דמגו כו' וליכא למגזר שמא ישהנו שהרי כונתו לשחוט אותו בזמן מועט וכדתנן ואח"כ שוחטו:

פ"ד מ"א חייבים שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו רש"י וכלומר דתנא קאי אקרא ולהכי תני עד כמה חייבים וע"ד דאמר ריש ברכות תנא היכא קאי דקתני מאימתי:

שאקריבנו מותר פי' שאקריב אותו עתה ולא ארענו מותר כי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

לפני נראה דמייתי קרא לאשמועינן עוד דלשנה דידיה מנינן וכדאמרינן בגמרא שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברתה הוי אומר שנה של בכור ור"ל שאם דרך משל נולד בניסן אין שנתו נשלמה אלא בניסן האחר ונמצא שנכנסה שנתו בשנה של ימות העולם דהיינו תשרי:

תי"ט ד"ה בבהמה כו' הטעם כו' קשה דמהו הטעם שפי' רז"ל בכאן והלא אינו אלא דרשה שדרשו וי"ל שטעמם הוא הכלל שלמדונו תפסת מועט תפסת א"נ הטעם הוא דקים להו דנראה בבהמה גסה (הוי) דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם:

ב תי"ט ד"ה עד כו' ישחטנו כו' נראה דקשה להו בפי' רש"י שכתכ ואם ישחטנו מיד יסריח כי למה (לו) לשוחטו יתנהו לכהן חי לכך פי' שלעולם ימתין עד שימצא כהן:

ע"ש דתנן כו' דין זה מצי מיירי אפילו בזמן המקדש דבין תמים בין בעל מום רשאי לקיימו כל השנה וכדכתב הר"ב לעיל אבל אינו ענין למתני' דתני נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו כל י"ב חדש וע"כ פי' אפילו נולד מום בתחלת שנתו מותר לקיימו כל י"ב חדש דמצות אכילתו שנה בשנה ואפשר דרמוז הדין במתניתין מדלא תני בשנתו אלא בתוך שנתו ומשמע דוקא שנתו שלו י"ב חדש הא בסוף שנתו יהיה יותר ודוק:

ג מומחה הא דלא פי' הר"ב בכאן אלא במשנה בסמוך נ"ל משום דהאידנא דליכא מומחין ואינו נשחטה אלא ע"פ ג' בני הכנסת ובמומין מובהקין ונכרין כקטיעת יד וכיוצא אם שחטו ואחר כך הראה את מומו אסור וכמ"ש ש"ע י"ד סימן ש"י וא"כ מומחה לאו דוקא משא"כ במשנה דבסמוך דמיירי (במי) שהוא מומחה ממש:

תי"ט ד"ה רמ"א כו' קנס כו' דאי הוה קנס אין הלכה כר"מ בקנסותיו:

ע"ש שייך קנסא כו' קשה דמה לי אם שחטו אחר כי בודאי לא נשחט אלא מדעת הבעלים והיינו שוחטו ול"נ לדייק דאי הוה קנס הול"ל למתני' הואיל ולא נשחט ע"פ מומחה אסור ואז הוה משמע דמטי בה משום קנס דלא עבד כדין אבל הואיל והוא נשחט כו' ר"ל הואיל וכבר הוא נשחט וא"א לבדוק אם היה דוק בעיניו ולא חשש לזה אסור שמא ישחטנו גם במומין שבגופו:

ה דן את הדין כו' הא דלא מקצר ותנא דן את הדין וטעה משום (דמאן) דלא דאין דינא דגרמי מוקמינן שנשא ונתן ביד ולכך תנן זכה את החייב כו' דר"ל שעשה מעשה וכדכתב הר"ב טמא את הטהור וא"ת הא תנן בפרק הניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כבר הקשה התוס' בב"ק דף ק' ותירצו ע"ע אבל התירוץ תירצו שם וכדמייתי התי"ט יותר מרווח דמתני' דהכא ר"מ היא דקניס שוגג אטו מזיד [ודהתם] ר"י דלא קניס ואע"ג דקי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק והיינו דטמא את הטהור כו' הא אמרינן התם בנזיקין דמדרבנן אסור לעשות כך במזיד ור"מ קניס נמי שוגג אטו מזיד:

ד כל וכל ר"ל בין טעה בדבר משנה ובין בשקול הדעת פטור:

הרע"ב ד"ה וישלם כו' המוטל כו' ובהרמב"ם פ"ג דה"ב כתב הראב"ד דבגסה משלם מחצה מפני שהרויח המזונות שהיה מוציא עליה:

ד"ה שמומחה כו' א"נ כו' א"ל כן ללמד הדין בעלמא דהכא (מאי) שקול הדעת איכא ועי"ל כמ"ש בחולין דף נ"ז ב' הורו בטרפחת [שהוא האם] כרבי בזפק איבעיא [להו[ הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא ס"ל תיק"ו נמצא שאע"פ ששנינו במשנה נטלה האם כשרה מ"מ אית סברא דיש תנאים דפליגי והורו בטרפחת לאיסורא והיינו שיקול הדעת אבל סוגיא דעלמא כמתני' דכשרה:

תי"ט ד"ה וישלם כו' פי' בענין כו' לפ"ד פי' הרמב"ם דחוק להחזוקי רשעות לא מחזקינן ומתני' תני דין כולל לכל וז"ל התוס' משום גזרת מגדלי בהמה פי' שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשים חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול לגדל בהמה דקה כיון לזה דמאי טורח גדול יש לגדל בהמה דקה אחר שיכול לאכול עשב דאלת"ה וכי לא ראה הר"ב דאמרינן בגמרא מפני גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה אלא ודאי דבכל טורח גדול נכלל הכל וגם הרא"ש לא כתב כ"א לשון הגמרא משום גזרת כו', ולא הזכיר שהוא קנס כדכתב הר"מ:

ד"ה מה כו' תוס' כו' קושיא זו הקשה אותה הרא"ש וגם תירץ התירוץ דקנסא ומטעם דחכמה יתירה היא כו' אלא דהתוס' הקשו קושיא אחרת שבפרק הגוזל קמא בעי הגמרא לאשכוחי משנה דאין דינא דגרמי ומייתי הא דדן את הדין ודחי לה דהכא במאי עסקינן שנשא ונתן ביד דהתנן ונשחט על פיו ולא תירצו אבל בתירוצא דהרא"ש מתורצת דשאני בכור דחכמה יתירה היא ומש"ה קנסוהו:

ד''ה פטור כו' שהאכילה כו' נראה דליכא לאוקום האי מעשה כמאן דלא דאין דינא דגרמי דצ"ל דס"ל שר"ט האכילה לכלבים בידים וא"כ לא שייך לומר דחוזר הדין דבעל הבהמה לא אפסיד אנפשיה:

ה שוחטין ק' דטוביה חטא וזיגוד מנגד ונראה דחייב להחזיר השכר לבעל הבכור כיון שנטלו שלא ברשות חכמים דלא היתירו ליטול אלא למאן דקים להו בגוויה דמומחה הוא ולא תני אין נוטלין שכר לראות בכורות כו' אגב סיפא הנוטל שכרו לדון:

מומחה שייך בין בחכמה בין בחסידות:

הרע"ב ד"ה כאילא כו' תמים פי' שאמר מום עובר הוא כפי' רש"י בגמרא:

תי"ט ד''ה בין כו' חייבוהו כו' קשה דמה יעשה בעל הבכור אם זה לא ירצה לראות פעם אחרת וז"ל הרמב"ם בפ"ג ולא יטול שכר על בהמה זו חוץ מפעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד ע"כ ופי' חשד שהוא בהול על הממון:

ו שכרו כינוי שכרו כל מה שהוא משתכר לאפוקי פועל בטל:

תי"ט ד"ה הנוטל כו' הר"ן כו' שפי' כאשר צוני כלומר שצוני ללמד בחנם וכן יכון לפרש דלא כדפירש סמ"ע בח"מ סימן ל"ד ס"ק מ"ה שכתב מה אני נצטויתי מהש"י בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטויתם ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות וסיים שפי' זה הוא בהרא"ש במכילתין וז"ל כאשר צוני ה' ולמדני בחנם אף למדתם ממני בחנם ולא קבלתי מהם שכר ע"כ דוק שלא אמר שלא נתתי לו שכר כי איך תיסק זה אדעת אלא אמר למדני בחנם ור"ל שלא יגעתי בדבר אבל עדיין ק' פירושו באף אתם בחנם דלפ"ז לא נכתב בתורה האיסור לדורות דיאמרו ישראל אם אתה נתפייסת ללמד בחנם אנו אין [רצונינו] בכך ולהר"ן א"ש הכל:

ד"ה דיניו כו' משמע כו' וכן מצינו באותו מעשה דר"א בב"מ נ"ט שהביאו כל הטהרות שטיהר ושרפם:

ד"ה להזות כו' זו כו' איפכא מסתברא דבקידוש איכא טרחא טפי דצריך ליקח המים חיים והאפר ולשתמר מכמה חומרות שהחמירו בחטאת אבל המזה הוא בנקל וא"כ הול"ל זו ואצ"ל זו ול"נ דאי הוה תני לקדש ולהזות הו"א תרווייהו כחדא אבל כל חד באפי נפשיה שרי משום דהו"א דלא אסור אלא העושה כל המצוה ומקדים דין לעדות משום דדין כתוב בתורה למדתי אחכם חוקים ומשפטים:

ז הרע"ב ד"ה החשוד כו' והרמב"ם כתב בפ"ג דה"ב החשוד על הבכורות למכרן לשם חולין ונראה שלא רצה לפרש להטיל מום בבכור משום דחמיר טפי דעבר על איסור המטיל מום בקדשים:

תי"ט סד"ה ולא כו' המעיין שם יראה דאינו מן הענין למשנתינו דהכא לא מיירי כדהתם שיש הבכור או קצתו במציאות אבל מ"ש הרמב"ם ויקנסוהו הוא מ"ש הר"ב (שמעי רבנן) ומפסדי ליה מינאי שהם דברי הגמרא ואם הרמב"ם ר"ל קנס אחר מנא ליה להחמיר יותר מן הנזכר בגמרא:

ט להיות נראה דלא תני החשוד על התרומה דהוה משמע שאינו מפריש תרומה ואוכלה וא"כ היה פשוט שאסור ליקח ממנו אבל תני החשוד למכור לומר אסור ליקח ממנו אבל מותר לאכול עמו ש"ע י"ד קי"ט:

תי"ט ד"ה רש"א כו' להביא כו' ראיה שאינה צריכה היא שהרי כל כוונת הכ"מ שם היא להשוות תלמוד ירושלמי לשלנו נראה לכאורה שחולקים הם זה על זה עמוד עליו:

ד"ה תרומות כו' דאשני כו' פי' דתרומות מאי איכא למימר ואין לומר תרומה גדולה ושל מעשר דא"כ מ"ט דת"ק דתני תרומה ונ"ל דתרומות פי' דאורייתא ודרבנן ותרומה דת"ק היא מדאורייתא וה"ה מעשרות וגם מעשר ב' ומשום דחשוד