קול הרמ"ז קדשים כח

בהמה טמאה לא תחלק בו בין לדורות בין לאותה שעה בשה ומדר"א למדו לרבנן שכשם שר"א דורש אך פדה תפדה שלא להקיש לכל כך ממש דורשים רבנן לסברתם להקיש דוקא לפדייה בשה לדורות אבל לא לפדיון פ"ח שמת ובודאי דאי הוה משכח התי"ט האי דאשכחנא הוה מתרץ ביה קושייתיה דהא ס''ד דתי"ט למתרצינהו במאי דקאמר והא דפי' הרמב"ם והר"ב בר"פ וכו' ודחי לה ואמר לאו היקשא דפדייה הוא וכו' הא אי הוה משכח האי היקשא דכתיבנא דאיירי בפדייה יפיס דעתיה:

ז הקופיץ דוקא בקופיץ ולא במגל או בקרדום וכיוצא דף י':

מאחריו ממול ערפו דכתיב וערפתו רש"י ו' ב':

תפדה מייתי קרא למידק דמצוה דפדיה קודמת דוקא לעריפה אבל לא לנתינת הפ"ח לכהן דשוה היא לפדיה ובהכי מפרש קרא דלא תימא דה"ק אם לא תפדה אין לו כי אם העריפה ואינו כן אלא בא ללמד דקודם דוקא לטריפה אבל לא לנתינה לכהן וכדכתב התי"ט בשם הטור לא יעדה הא נמי קמ"ל דאע"ג דכתיב לא יעדה וקרינן לו בו' דמשמע לעצמו מ"מ גם היעידה לבנו שוה ליעידה לעצמו ודוקא לפדיה קודמת:

הרע"ב ד"ה קופיץ וכו' רש"י כתב סכין גדול:

ד"ה ותובעו וכו' עריפה וכו' דגמרינן מעגלה ערופה הנז"ל בתי"ט סד"ה מפריש טלה אחד לעצמו:

ד''ה בראשונה וכו' ממון וכו' ומצות יבום קודמת ומתניתין כאבא שאול וחכמים פליגי עליה בברייתא בפרק החולץ דף ל"ט:

סד''ה מצות וכו' ובהא ניחא יתורא דמתניתין דהול"ל מצות גדולה לאדון קודמת לכל אדם אלא ה"ק חדא מצות גאולה באדון כדמשמע מהפסוק ועוד היא קודם לכל אדם מטעמא דמוסיף חומש ומייתי קרא ללמדנו פירושו דלא תימא דמלת וגאל שהיא מהנפעל מוסבת לכל אדם לזה אמר דמצות גאולה היא באדון שלא יאמר באחד לשון גאולה אלא קנייה ומכירה וכדכתיב ונמכר בערכך:

ע"ש הדא וכו' ומש"ה מייתי קראי כאן ללמד שמלבד הטעם דכרכין דמוסיף חומש עוד יש של הפסוק:

פ"ב מ"א פרתו לא תני בהמתו דהוה כייל גם עז ורחל משום דבעי למתני שאינו רשאי דלא שייך אלא בבהמה גסה ומש"ה חזר הר"ב לפרשו כאן אע"פ שכבר פירשו ר"פ:

לא נפטרו וכו' כבר נז"ל ברפ"א דאיכא מאן דעביד ק"ו אם הפקיעה בהמת לוים את בהמת ישראל דין הוא שיפקיעו את של עצמן ולפ"ז אף בכור בהמה טהורה לפטור ולא היא וטעמא חדא משום דמסתבר לדון ק"ו לתפוש מעט דהיינו פ"ח לבד ועוד דא"כ אמאי אתא היקשא דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה הנז"ל ר"פ וכל זה רומז התנא ביתור לשונו דלא נפטרו מבהמה טהורה פי' דלא נתפוש (הרבה) ולא נפטר אלא מפדיון וכו' הוא ענין ההיקש ודוק:

ד המקבל אפילו האחריות על הישראל טור סימן ש''ך:

המקבל כבר כתב התי"ט לעיל משם הטור דה"ה לפטר חמור ולא תנייה תנא לעיל משום דלא תני אלא מילי דפ"ח:

צאן עיין רפ"ז דיבמות למה לא אומר בהמות ברזל:

ה ועז בברייתא פליגי ר"מ ורבנן ברחל בת רחל בת עז א"נ ברחל בת מזבח רחל דר"מ מחייב וחכמים פוטרים הלכך איכפל תנא ותני ועז שילדה כמין רחל דמ"מ פטור ואע"פ דאם האם עז וה"ק רחל שילדה כמין עז דהיינו עז בת רחל ועז שילדה פי' ועז זו שילדה כמין רחל דהויא רחל בת עז בת רחל פטור מ"ה:

תי"ט ד"ה ואם וכו' בפרה וכו' ולא תנייה לעיל משום דערביה בהדי חמור שילדה כמין סוס ולא מצי למיתני בתריה ואם יש בו קצת סימנים והיינו למ"ד גלי בקדושת דמים וכו' ולמ"ד דמהכא ילפינן תנייה שפיר הכא ולא התם דהכא עיקר ו הזכרים נראה דמייתי קרא לאשמועינן דדוקא כשראו שיצאו ראשיהם כאחד דהכי משמע קרא וכל פטר הזכרים לה' פי' שראית בשעת פטר הרחם שהיו ב' אף על פי שגם אפשר שלא נצתמצמו בשיווי ויהיה ספק אפ"ה שניהם לה' משא"כ כשלא ראה יציאתם ומצא שנים דגם הוי ספק מכל מקום אין לכהן אלא אחד:

א"א (אי) לא תני אי אפשר (אלא) א' לו וא' לכהן הו"א דס"ל דאף ע"ג דאפשר לצמצם לא נפיק מספק דהא אפשר נמי שלא נצתמצמו ומ"ד א' לו וא' לכהן אין לומר שהוא ר"ל שיטילו גורל דהו"ל סברא ג' דא"כ תיהוי הלכה כחכמים אלא ר"ט ור"ע מפרשים דברי חכמים:

לכהן לא תני ירעה וכו' דסמיך אמאי דתני בפ"א סוף משנה ג' אין כאן לכהן כלום ואפ"ה מפריש טלאים לעצמו:

הרע"ב ד''ה משמנים וכו' כר"ע וכו' ואפילו למ"ד ר"ט רבו הוה מ"מ ר"ט הדר ביה מהאי כדבסמוך בלשון הר"ב:

ד"ה רט"א וכו' דהדר וכו' דאלת"ה אמאי יחלוקו נחזי אנן אי מית שמן של כהן מית ואי כחוש דישראל מת ש"ס:

תי"ט ד"ה משמנין וכו' השומן וכו' אבל לא דק לפרש הלשון וז"ל רש"י אהא דאמר בגמרא מאי משמנין שומן יהיה ביניהם ופרש"י מה שהאחד יפה מחבירו יהא מוטל ביניהן ועליו יביאו לדין ויטעון ישראל לכהן אייתי ראיה דבכור הוא זה ושקול:

ד"ה והשני וכו' צריך וכו' דהו"ל מקריב קדשים בחוץ:

ד"ה וחייב וכו' היא וכו' נראה דכתב כן משום דוהשני ירעה אין ספק דכ"ע היא (ודלא כהתי"ט דר"ל דר"ע) היא אבל וחייב במתנות היא ר"מ דלקמן משנה ח' ר"מ מחייב ור' סתמה כי היכי דליהוי סתם להלכה וכמ"ש הרא"ש דהלכה כר"מ והיינו דכתב רש"י סתם משנה היא זו וכלומר והלכה כן וא"ת והרי אחריו מחלוקת וקי"ל דאין הלכה כסתם י"ל כמ"ש מהרי"ק בכללי הגמרא ד' צ"א משם הרשב"א דע"כ לא אמרינן מחלוקת דאחר סתם אין הלכה כסתם אלא היכא דהמחלוקת שאחריו הוא ברבים אצל יחיד אבל אם במחלוקת שאחריו הוא ביחיד אצל יחיד הלכה כסתם כך נ"ל לסברת הרא"ש ולהרמב"ם נראה ל' דס"ל דר"י אצל ר"מ הו"ל כרבים אצל יחיד דאין הלכה כסתם:

ז ונותן ייתור מלה זו רומז מ"ש לעיל פ"ק משנה ג' בשם התוס' דבבא זו אשמועינן דלא נימא להעמיד הממון ביד הבעלים (דאחת) טנפה וזהו דיוק מלת נותן כלומר דהוה סברא לומר שהא' שלו קמ"ל נותן כלומר ממה שהיא נראה שהוא שלו ומשלו נותנו:

ה שחליפיו הכהן נוטל א' מן הספקות פטור האחר מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה רש"י והא דאצטריך למיהב טעמא בדרבי יוסי ולא בדר"מ (וכמו שנז"ל בדברי הר"ב ד"ה וחייב במתנות) הטעם הוא לאפוקי טעמא אחרי' דס"ד בגמרא דאי מחייבת ליה במתנות אייתי ליה גיזה ועבודה להכי צריכים לטעמא דחליפין ונ"מ לספק מעשר דפטור מן המתנות משום דלית חליפין ביד כה ואי הוה מטעם האחר הוה לן לחיוביה:

ר"מ מחייב וכו' יש לדקדק למה לא מקשי' בגמרא ר"מ היינו ת"ק כמו שטת הגמרא דאי לעשותה מחלוקת ליתני וחייב במתנות כר' מאיר וי"ל כמ"ש בגמרא מהו דתימא דר"י לדבריו דר"מ קאמר ליה לדידי אפילו אין חליפין ביד כהן דאי מחייבת ליה אייתי ליה לידי גיזה ועבודה לדידך אודי לי מיהא היכא דחליפין ביד כהן דעשו שאינו זוכה כזוכה וא"ל ר"מ לא ע"כ וא"כ אי לא הדר ותני ר"מ מחייב הו"א דהודה לר"י ומש"ה חזר ושנה ר"מ מחייב וכדאמר בגמרא וא"ל לא ועי"ל דבגמרא משמע דאיכא תרי טעמי לחייב במתנות חדא משום דאתי הכהן בממ"נ וכמ"ש הר"ב לעיל וחדא כדי שלא תשתכח תורת מתנות ואיכא בינייהו ספק מעשר דלטעמא קמא פטור דליכא ממ"נ ולטעמא אחרינא חייב דאיכא שכחת מתנות ות"ק ס"ל האי טעמא וקמ"ל ר"י דכיון דחליפיו ביד כהן ליכא חששא לשכחת מתנות דמידע ידעי דשייך ביה הכהן ור"מ מחייב מטעמא דממ"נ:

פ"ג מ"א מן העכו"ם הא דלא תני סתם הלוקח בהמה ואין ידוע וכו' קמ"ל דעכו"ם לא מהימן בהא אפי' מסל"ת ועי' ט"ז וש"ך י"ד סי' שט"ז:

בנות תוס' הוכיחו במכילתין דפחות מג' אינן יולדות אבל בפרק אין מעמידין דף כ"ד תמהו דהא מעשים בכל יום דפרה בת ג' שנים יולדת ותירצו דודאי עתה נשתנה העת מכמות שהיה בדורות הראשונים וכמו שהוא בעינוניתא (דורדא) שבזמניהם לא נמצאת בבהמות הבייתיות ועכשיו ישנה בכולן:

כדבריך פי' דאינה יולדת אלא אחר שנתה אבל (שמא טינפה) וכו' שהם ספק ניפול:

תי"ט ד"ה זה וכו' נקט וכו' זה מוכרח מברייתא דהני בה דר' ישמעאל ודר' יהושע שהם דר"ע דמתני' ואח"כ תני אר"ע ואי לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע שבכרה אין לכהן כלום וכו':

ג הרע"ב ד"ה עושה כו' תני כו' והשתא ניחא מאי דתנן עושה מקום ותנן נמי ותולש השער דאי כדס"ד שגוזז בקופיץ עצמו מאי ותולה דתני בתר הכי אבל השתא א"ש דעושה מקום לקופיץ שר"ל שמפריש הצמר לב' הצדדים והיינו מכאן ומכאן ואח"כ תולש השער היינו אותו שבנתיים שהוא הקצר שיש בין הגיזים וזהו לשון שער וכמו שנכתוב לקמן בס"ד:

ד"ה וכן כו' לכתחלה כו' והיינו וכן דקאי אתולש דלכתחלה עושה מקום ואין לומר דקאי אלא יזיזנו דפשיטא הוא ומה אם שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו כ"ש לראות מקום המום גמ':

תי"ט ד''ה ותולש כו' אורחיה קמ"ל כו' ק' דהא תנן בפ"ה ע"ג מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל קרי ליה שער אע"פ שהוא זכר של רחל ול"ג שהגיזין שנגזזים נקרא צמר אבל העיקר שלהם שהוא מחובר לגוף נקרא שער ובו שייכא תלישה וכנ"ל:

ד''ה שלא וכו' עביד בקדשים כו' עביד גזיזה בקדשים ה"ג בעל חידושי הלכות