קול הרמ"ז קדשים כז

ד"ה הלוקח וכו' בכורה וכו' שאם העובר נקבה תוכל לילד אחר שתגדל זכר פ"ח. ע"ש איסורא וכו' ק' דעדיף מיניה קאמר דעביד עובדא טבא דמייתי ליה לקדושה ובמוכר האי דקאמר דקא מפקע היינו איסורא ותו ק' דהאי דתנינן אע"פ שאינו רשאי פי' כדכתב הר"ב ונ"ל דטעמיה משום דאי שאינו רשאי הוא משום דמפקיע קדושיה הו"ל למתנייה בתר דוהמשתתף להו:

ד"ה אע"פ וכו' כיון דזבנה וכו' י"ל דהכא מצי להיות דלא קנייה וכגון דא"ל מה שתלד חמורי מכור לך דהוי דשב"ל ומ"מ כשנולד העובר ונתנו לנכרי אע"ג דלא נקנה לו לא גרע מהמקבל דפטור מן הבכורה. ע"ש ישכיר וכ"ש וכו' כתב כן משום דרש"י כתב כאן כדתנן בע"ז ואהא סמוך משא"כ הר"ב שלא הזכיר מקור הדין:

ב חמור נראה דר"ל שיהא חמור בין הפוטר ובין הנפטר ולפי שבב' הפסוקים כתוב חמור שהוא לשון זכר שהרי הנקיבה נקראת אתון לכך תני היולד בלשון זכר אבל בלשון חכמים מצינו חמור גם על הנקבה:

חמור ב' מייתי קרא לאפוקי קרא אחרינא דמייתו תנא ברא ע"ע:

מהטמא ודמתני' דגרסינן חמור שילדה כמין פרה הצריכות הוא שזו קדושת דמים וזו קדושת הגוף דאשתני למעליותא ואימא ליחייב הרא"ש:

מהטמא בגמרא מוכח דגרסינן מן הטמא ע"ש והוי דומיא דמן הטהור:

תי"ט סד"ה ומה וכו' וכצ"ל מה הוא מיושב יותר שלא דבר אלא בפרה שילדה עין חמור ולא בחמור שילדה פרה:

סד"ה בהמה וכו' ואפ"ה דייק מיניה לקמן (דמי רגלים דחמור אסורים) אע"ג דלא ממצו מגופיה ומדלא קתני היוצא מטמא אלא מן הטמא דמשמע מין דטמא משום (בעכירי) ודמו לחלב וכתבו תוס' דהתם דייק ייתור דמלת מן והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר הו"ל למתני והיוצא ג אחר אפי' שוה כל שהוא טור י"ד סימן שכ"א וזהו יתור דא' ולא תני מפריש טלה לעצמו. הרע"ב ד"ה שני וכו' פי' רבותי וכו' כך פירש"י והוא דעת הרא"ש והטור:

ע''ש טובא וכו' דק' דאין כאן ספקות הרבה שהרי ספק א' וספק ב' יש ודאי חיוב להפריש טלה לעצמו ולא נשאר אלא בספק הג' שמא הא' ילדה נקבה והב' נקבה ואח"כ זכר וא"כ מאי ספקות הרבה ובי"ד סי' שכ"א הרבה להקשות בעל דרישה ופרישה ואחריו בעל טורי זהב והעלה הט"ז דספקות הרבה היינו הא' והג' דיש חיוב אבל אינו יודע איזו היא החייבת דיש פיטור מצד אחד וחיוב מצד ב' ואמנם על אלו נוסף הספק הג' שהוא פטור לגמרי ולכן אין לכהן כלום ע"כ ושמא זהו דיוק מהני' איין כאן לכהן כלום פי' אפילו ספק ליכא שמן הספק הג' הוא פטור וגם בזה אזלה לה השגת הראב"ד דאיכא נמי ספק באיזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה והט"ז כתב במסקנא דכיון דאין הפסד להפריש לעצמו טוב לחוש למחמירים וכנז"ל מדברי הרא"ש:

תי"ט ד"ה חמור וכו' דאמר וכו' ומ"מ לא הויא סתם ואח"כ מחלוקת מדלא תני ויצאו שני ראשיהן כא':

ד''ה מפריש וכו' דלפוטרו וכו' כ"כ תוס' אהא דאמרינן וכיון דלעצמן הוא למה ליה לאפרושי וע"ז הרגישו התוס' לימא לפוטרו ממצות עריפה ותירצו וכו' אבל לאיש הרגש זה על מ"ש הר"ב ומפקע עליו קדושת פ"ח דדלמא דבזה נפטר מן העריפה:

ע''ש מספק וכו' והסברא שעיקר טעם עריפת החמור הוא מפני שהוא הפסיד ממונו של כהן וכיון שאין נותן לכהן מספק אינו מפסידו כלום ואינו בדין שיערפנו ואפילו היה ספק היה לו להקל משום צער ב"ח:

ד"ה וילדו וכו' לאשמועינן וכו' ולעד"ן דסד"א הואיל ובמדבר פדה שה אחד של הלוים כמה פטרי חמורי ישראל וכדפירש"י בחומש אימא הכא נמי הכי קמ"ל ב' טלאים:

ע''ש למימר וכו' הק' חידושי הלכות דהכא נמי נימא האי טעמא דקמ"ל דלא תלינן וכו' וכתב ויש ליישב ולא יישב ואין לומר די"ל דעדיף למימר ב' טעמי הכא חדא והתם אחרינא שהרי צריכותא דהכא פשוטה דהא לקמן תנינן ופודה בו פעמים הרבה כשבא לידי כהן ומינה דקודם לכן לא אבל נ"ל שיש ליישב דלקמן איירי בבהמה דקה שסימן הולד בה הוא טינוף דהיינו כעין אבעבועות דם וזה יכול להיות שטנפה ולא נראה לפי שהוא דבר קטן אבל כאן דאיירינן בחמור דאיהי בהמה גסה דסימן ולד בה שליל הוא דבר גדול והיה נראה ונמצא על הקרקע וכ"ש באשה שסימנה שפיר ושליא ובהכי ניחא אם קו' חידושי הלכות היא גבי נשים אסיפא דזכר ונקבה דכתבו התוס' דלא צריכא כלל:

ע"ש מה שילדה וכו' ק' דהתם נמי נימא דילדה במחבואה וכדכתבו שם רש"י והר"ב שלא ידעו מה שילדה וכ"ת א"כ היינו דבכור בהמה טהורה י"ל דאיצטרכי' ליה מאי דתנן בתר הכי מת אחד מהם אם לכהן א' נתנו וכו' ומש"ה יכון לשנות תחלה שנותן ה' סלעים וכו':

ד''ה אין וכו' ונקבה וכו' לא דק דבזכר ונקבה ליכא אלא אלא (טלה) א' לכהן אבל בב' זכרים ונקבה איכא טלה אחד לעצמו וכ"כ הרא"ש וגם הר"ב:

ד זכרים ה"ה אם היו של שני אנשים דומיא דב' נשים של שני אנשים דפ"ח משנה ה' וזכר ונקבה כל אחד מפריש טלה לעצמו להפקיע ספק איסור הנאה:

נהנים לא תני הרי הוא (של) כהן ללמד שמותר בהנאה גם לישראל וזהו ג"כ נהנים בלשון רבים כעם ככהן ומאי דתנן לקמן משנה ו' וחכ"א אין חייבין באחריותו איצטריך דלא תימא שכאשר יראה הכהן שמת יאמר אי אפשי בו דאין זכין לאדם כנגד רצונו קמ"ל דתו אינו חייב:

הרע"ב ד''ה ופודה וכו' ור"ת פי' דקאי אספק דתנן טלה א' לעצמו ופודה בו ספקות אחרים פעמים הרבה וכן משמע וכו':

ד"ה ואם וכו' דאפרשי' וכו' ואין צורך להפריש שה אחר וגם נ"מ שמיד שהפרישו אע"פ שלא בא ליד כהן מברך על הפדיון דאינו כפדיון בכור דחייב באחריותו עד שבא ליד כהן הרא"ש:

תי"ט ד"ה שנאמר וכו' קאי וכו' ונטר ליה עד הכא לפרושי ביה מן הכבשים העזים וכו' אבל הר"ב לא פי' מאי שנאמר ונ"ל דס"ל דקאי אמאי דאמר טלה אחד לכהן ודקדקנו לעיל דר"ל אפילו כחוש אפילו קטן ולעיל פירשנוהו לפי' הרא"ש:

ד''ה ופודה כו' בגמרא רצה אביי להכריח מסברא דשה א' מלוי כדה כמה פטרו חמורי ישראל מדלא מנה הכתוב העודפים בבהמה כמו שמנה העודפים באדם ודחי ליה דדילמא לא פיישי להו בהמות טובא ומסיק מקרא דואת בהמת הלוים כדמייתי התי"ט וא"כ ק' לפרש"י שבחומש שכתב ההכרח דאביי שנדחה בגמרא ואח"כ מצאתי שגור אריה הק' זה ותירץ ע"ע ול"נ דבדמסיק בגמ' מדרשות הפסוק לא קאמר אלא דהוה משמע דדחי לגמרי הכרח דאביי וטעמא הוי דמדכתיב בהמת הלוים תחת בהמתם נראה דהוו פיישי בהמות דישראל וא"כ מיניה נילף דסברת אביי קושטא היא ומש"ה כתבה רש"י:

ע"ש שני כו' אין זה הכרח דהיא גופה קשה שאם שה א' פטר הרבה פ"ח א"כ למה נותן ב' טלאים ונראה דילפינן מן הלוים דאין השה נתפס בקדושת הפ"ח ושרשאי הכהן לחזור וליתנו לכהן אבל לא ששה אחד יפטור הרבה כמו שהיה במדבר:

ה אין היינו כשרוצה לפדות גוף בגוף בלי שומם שוויא כמו שהוא הפדיון בזה דאפילו קטן וכחוש פודין בו אבל אם רוצה לפדות שוה בשוה פודה אפילו בעשבים שלוקות ולהרמב"ם דוקא כשאין לו שה לפדות בו דאם יש לו שה בו היא המצוה ואפשר שזו היא גם סברת רש"י והיינו דקאמר ארישא קאי כו' דק' דמה צריך התנא להביא פסוק מלא אלא ה"ק דתנא לא מדבר מתחלה ועד סוף פדיון בדבר אחר אלא פדיון בטלה משום דפדיון פ"ת עיקרו בשה דלכך טרח קרא וכתב שה דהו"ל לומר תפדה סתם א"נ ה"ק מנל"ן דפדיון פ"ח בשה כפו שהוא שנאמר כו' ובהכי א"ש מאי דסמך ליה מן הכבשים כו' אבל להיות שיש פדיון בשאר דברים לכך לא מני אין פודין אלא בשה ודוק:

(לא כו') תנא ושייר שה הנדמה ושל פסולי המוקדשים ומשום מחלוקת דר"א בכלאים כו' תני הנך אגבייהו:

ס"א אבל התוס' גרסי ר' אליעזר ומייתי ראיה לדבר ע"ש שיש ט"ס באותו דיבור וכצ"ל אלמא דר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע וכ"כ חידושי הלכות. קיימו פי' לקיימו חי אלא אם לא הפריש שה תחתיו יערפנו כל שלא מפקיע קדושתו על השה אסור בהנאה לכל:

תי"ט ד"ה ולא כו' באתנח כו' זה אינו כך וכונתו על א' של איל שההפסק הוא קמוץ:

ד''ה עד כו' דקסבר כו' וא"ת לעיל דאמרינן מפריש טלה א' לעצמו ניחוש נמי דיורה היתירא כי הכא וי"ל ד אבל א כי הכא וי"ל דאה"נ אבל אין תקנה התם כי הכא יזוז הישראל משם עד שיפדנו וכדכתב הר"ב אבל לעיל מי יודע ורואה מה שתלדנה כל החמורים שבישראל ובדידיה תליא מילתא ועי"ל דשאני הכא שיש לכהן שייכות בפ''ח שהרי אם ישראל נותנו לו קיים מצותו ולכך יבא הכהן לטעות ולומר שאינו אסור לו בהנאה ולא יפריש השה משא''כ בשראל שיודע שהוא אסור לו ו כלום פי' אין לו לתבוע שה אחר אבל זה שמת הוא לכהן כדתנן לעיל ואם מת נהנין לו תי"ט ד"ה וחכ"א כו' ותימא כו' גם בעיני יפלא שהר"ב מביא בד"ה פסוק דופטר חמור תפדה בשה וכל בכור כו' ובגמרא לא מייתי ביה אלא פסוק אך פדה תפדה וגו' להיקש וצ"ל דהרמב"ם והר"ב גרסי פסוק ופטר חמור ולקושיית התי"ט נ"ל שהם ז"ל חקרו למצוא טעם לרבנן דודאי פשוט הוא מדלא בעו בגמרא מ"ט מדרבנן ולכן נשתמשו בלשון הגמרא וכתבו לפדייה הקשתיו וכו' והיינו מאי דאישתמיט' התי"ט דלעיל דף ד' ב' אמרינן אמר קרא אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם לא חלקת בו בין לדורות בין לאותה שעה (פי' דזמן מדבר) בכסף אף בכור