קול הרמ"ז קדשים כו

ד"ה והיו כו' הקיבה כו' ואני אומר הקיבה והחלב פנימי וחיצון דאיתא בגמ' דיש מקום שאין נותנים החלב לכהנים ולכך במקום שלא נהגו כך קרי להו שפיר ב' מתנות:

תי"ט ד"ה בזמן כו' על כרחך כו' איני רואה הכרח לזה שהוא דחוק שתהיינה ק' בהמות בעלת מומין ומומין שוים שאם היו משונים אין הבכור מתערב אלא הכא במ"ע שהק' שחטו כבר את הק' ושהופשטו עורותיהם וא"א להכיר המומין ובהכי דייק לישנא דבזמן דמיירי כגון בעי"ט שהכל שוחטין למועד ועוד למה ל"ל ששוחטין ליתני אם הם של ק' כולם פטורים כדמקשה לקמן וליתני הכהן והנכרי פטורין אלא ודאי דמיירי שכבר שחטו:

ד"ה פטור וכו' מאת וכו' אי הוה כתיב הכי הו"א דאם כהן שחט לישראל יהיה פטור מש"ה דדרשינן מאת העם ולא את הכהנים דלא עיקרו עם וא"כ אי לא הפסוק במאת הוה קאי זובחי הזבח אהעם ולאפוקי הכהנים שזבחו והר"ן כתב דמאת זובחי הזבח משמע כל מי שהוא זובח אפילו כהן טבח:

ע"ש אמסחתא וכו' פי' הערוך השולחן שמוכרין עליו הבשר א"נ המאזנים ששוקלים בהם:

ד"ה ואם וכו' אמר וכו' וה"ה אם אמר ישראל לכהן מכור לי חוץ מהמתנות דהא נשארו לכהן ולכך סתם תנא ולא תני אלא חוץ מן המתנות שהוא שייך בין אמר כהן ובין אמר ישראל ומש"ה נמי תני ואם אמר דפי' או כהן לישראל או ישראל לכהן:

ע"ש פטור כו' ויתנהו למוכר טור וש"ע י"ד א' ולפ"ז האי פטור לא ר"ל שיהיו שלו אלא שאין לשום כהן דין עמו משא"כ ישראל המוכר לישראל שיש לכהן דין עם הלוקח וזה שפי' רש"י וכדכוותה כו':

ד פטור תניא בספרי מאת זובחי הזבח אין לי אלא בשעת זביחה בלבד מכאן אמרו גר שנתגייר כו' פי' זובחי בהווה בשעת חיובם ולא שזבחו קודם חיובם:

תי"ט ד"ה ספק כו' איסורא כו' ק' וכי המקשן לא ידע לחלק בין איסורא לממונא נר"ל במאי דכתב הרא"ש ומיהו (נמכרים) לכהן ולפ"ז מ"ש ספק איסורא לחומרא היינו שהוא אינו יכול לאכלה אבל לא שיהיה חייב ליתנה לכהן כשאר חלות וזהו מה שחידש המתרץ ותמיהני איך אשתמיט זה להטור וב"י שלא כתבו שימכרנו לכהן דסברת הרא"ש יש לה ראיות רבות מספק בכור שירעה עד שיסתאב ויאכל במומו ומספק פטר חמור דמפריש א' לעצמו ואני מוסיף ראיה גמורה מדתנן פי"א דיבמות גבי ספק כהן ומוכרין התרומה והדמים שלהם:

פי"א מ''א הגז אע"ג דראשית הגז קדים למתנות דליתנהו אלא בתר שחיטה תנא סדרא דקרא נקט דאקדים מתנות לראשית הגז:

ובצאן שלא תאמר שה כתיב ובמועט אפילו מקצת שה וכח"ל:

תי"ט ד"ה אבל כו' ומסיק כו' בגמרא אסיק הכא דאיהו בתרא במקדיש (גיזה) עצמה והר"ן כתבה אוקומתת רבא ולא ידעתי למה הזכיר הר"ב אוקומתת רבי מגי הקודם לרבא:

ד"ה חומר כו' דלא כו' וא"ת וליתני שנוהג בלקות מן הנכרי וראשית הגז אינו נוהג וי"ל דה"ק חומר בחיוב מתנות מבחיוב ראשית הגז ב תתן נראה דהאי תתן יסיר הוא דכיון דכתיב בקרא דלעיל ונתן לכהן הזרוע וכו' הומ"ל וגם ראשית דגנך וכו' ולמאי דאמרינן בגמרא וכדכתב התי"ט דכאן מיירי במי שיש לו (גיזין) הרבה ובא לחלק לכהנים הרבה מינה משמע דהכי עדיף לסלק לכל א' וא' ובהכי דייק קרא תתן לו פי' לכהן א' ומש"ה מייתי קרא לרמוז זה:

הרע"ב ד"ה שמעשות נ"ל דפי' עשויות ר"ל נגמרות בצמרן ע"ד שפרש"י בפסוק ויקראו שמו עשו לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו ומה שנז' זה בפסוק זה הוא להודיע חכמת אביגיל שבאותו הזמן היה נבל גוזז צאנו וכיון שראה דוד שנבל היה כילי גדול יוכל דוד לחוש שלא היה נותן ראשית הגז ואיכא מ"ד בגמרא האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ואף ע"ג דלא קי"ל כך שמא דוד בחסידותו ירצה להחמיר על עצמו:

ע''ש מצוה חדשה וכו' נ"ל דקארי לזה מצוה חדשה לכי שהיא המצוה הראשונה שנעשית בצאן שהיא קודמת למצות המתנות א"נ שהוא כפרי חדש המתחדש מזמן לזמן:

פי''ב מ''א נוהג הקשו תוס' דליתני נמי שכיסוי הדם נוהג בזכרים ובנקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות ולא תירצו ומהר"י תאני"ז ז"ל דאפשר משום דר"א מחייב בקורא זכר ול"נ שהרי ר"א מודה בכל שאר הזכרים אבל נראה דתנא דשייר צריכין לאמן:

אווזין הר"ן כתב בשם התוס' דאווזין ותרנגולות שמרדו והלכו להם הוו, הפקר והמחזיק בהם זכה דהא הכא אי לאו משום טעמא דגזא דרחמנא הוה פקעה קדושתייהו ע"כ) ובהא דייק תנא דלא תני העופות שקננו בפרדס אלא אווזים (קול הרמ"ז ח"ה) ותרנגולים שסתמא משל בעלים הם:

תי"ט ד''ה אבל וכו' שלח וכו' נ"ל דעיקר הלימוד הוא מואת הבנים תקח לך במותרים לך יצאו מוקדשים ואהא סמכא האי דרשה דבמי שאתה מצווה לשלח אבל קרא דשלח גופיה איצטריך לכמה דרשות דלקמן ומש"ה מייתי קרא לקמן משנה ג' לאשמועינן דקרא לההיא אתא אח"כ מצאתי שהרמב"ם פי"ג דהלכות שחיטה כתב ואת הבנים תקח לך ואלו אינם שלך:

ב תי"ט סד"ה ר"א וכו' פי' אסיפת הביצים לישב עליהם ולחממם ונ"ל דאע"ג שגם ביונים נמצא שהזכר יושב על הביצים כשנקבתו עומדת מעליהם מ"מ לא יש בו הדגירה שהוא האסיפה לחממה ומש"ה לא פליג ר"א אלא דוקא בקורא זכר שדוגר ממש כנקבה ואפשר נמי דנקט קורא משום דדוקא בזכר הוא דפליגי רבנן אבל בנקבה אע"פ שתשב על ביצים שאינם מינה מחייבים ואהא מוקמי רבנן לקורא דגר דאית בה דגירה מעליא לנקבה:

ג הרע"ב ד"ה בקן כו' דוקא נוגעת אפרוחים או בבצים הר"ן:

תי"ט ד"ה שנאמר כו' קנים כו' כונתו ליישב לשון הריבוי אבל לא הועיל דאי איירי קרא ברוב קנים הוצ"ל ואמותם רובצת אבל האמת דכשאמר קן כולל אם וכן שהאם מקננת עליו ומיהו לשון הריבוי קאי אצפור שהוא שם המין וללמד זה הביא הפסוק ואמר קן כלומר דבשם קן נכלל הכל:

ע"ש עליהם כו' ומש"ה אייתי קרא לאשמועינן דההיקש הוא משם ומטעם האמור דלא נאמר עליהם דאלת"ה הו"א דההיקש מאפרוחים וביצים דכתיב ברישא ודוק:

ה תי"ט ד"ה אפילו וכו' גדול וכו' ויש להקשות דא"כ ליתני אפי' לטהר בו את היולדת וחדא) דמצויה טפי ועוד דאית בה נמי שלום איש ואשרו (דמש"ה) היא מביאה קנה לכפרה מה שקפצה ונשבעה וכ"ש דטפי שייך שלום בין איש לאשתו ביולדת במצורע דבמצורע הקלקול באיש וביולדת הוא בנקבה והוי טפי דומיא דסוטה וי"ל דנקט מצורע משום דיכול להטהר ובקיום מצות שילוח דהיינו שיקח האם לשלחה על פני השדה ביום טהרתו משא"כ ביולדת דצריכה לשחטו ותבטל מצות השילוח לגמרי ובהא ניחא (נמי) דקשה דפסיק ותני דהיא מצוה קלה כאיסר דאטו מי לא עסקי' אפי' באווזים ותרנגולים דקננו בפרדס דחשיבו אלא דאי הוו להו אפילו יונים לא יטלם לטהר בם המצורע לומר אפשר שלא בדרור והק"ו נמשך יפה מהנז' קודם ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר דודאי אם האדם נטל האם לשלח לשם מצות טהרת המצורע יהיה דוקא בצפור קטנה שהיא כאיסר ואפ"ה הפליג ה' בשכרה כדי שיקיים אותה מצוה לבדה וכו' וטעם זה הוא מפני שלכל מצוה יש סוד בפני עצמו ואין לבטל זו מפני זו:

מסכת בכורות פ"א מ"א פתיחה תי"ט ד"ה אחר וכו' בכורות וכו' ק' לי דפ' בכל אות נפשך לא מיירי בחולין אלא בקדשים והוממו וכדאמרינן תזבח ולא גיזה וכדכתב רש"י בחומש ותירץ דאי התם קאי הו"ל לאקדומי מעשר בהמה דקדים התם תרי זימני דכתיב מעשרתיכם ואית ביה טעמא דזוטרין מיליה דהיינו רק פ' א' ותנייה בשילהי מכילתין חד ול"נ במאי דיהבינן טעמא בגמרא דאקדים פ"ח לבכור טהורה משום דחביבא ליה כדר' חנינא דזכו פ"ח לפדיון משום דהועילו לישראל להביא משא ממצרים וא"כ תנא ליציאת מצרים קאי ודין הוא דהו"ל לאקדומי בכור טהורה כדקדים בפרשת בא אלא משום דחביב וזוטר והתם במצרי' כתיב ושחטו אותו דהוה להו למילף דיני שחיט' ומש"ה אקדי' דיני שחיטה בכללות:

שנאמר בישראל מייתי קרא לאשמועינן דלאו שפיר עבד לאפקוע קדושתיה דהכי משמע מסיפא דקרא מאדם עד בהמה לי יהיו ועי"ל כדכתבו תוס' דאע"ג דאיכא ב' קראי חד דעובר וחד באם נקט במפני' פי' קרא דעובר לאשמועי' דיש במוכר ובלוקח דהיינו הצריכות כדכתב התי"ט ודוק:

מק"ו בגמרא איכא דמפרש הק"ו ומה אם הפקיעה בהמת הלוים את בהמת ישראל כ"ש את של עצמן והוקשה דא"כ תפקיעה גם בכור בהמה טהורה ועוד התנא תני פטרו דמשמע הלוים ולא בהמתם והשתא ניחא דאיכפל תנא לאשמועי' הק"ו כי היכי דלא נטעי בק"ו הנז"ל דתיפוק מיניה לפטור בהמה טהורה:

דין הק' תוס' דנילף ממאי דאמרינן דג' מאות יתירים שהיה בלוים היו בכורות ופטרו עצמן ותירצו דאי לאו ק"ו הו"א דנפדו בה' סלעים ולא נכללו ברע"ג העודפי' משום דלא הוזקק הכתוב למנות אלא של ישראל לחודייהו:

הרע"ב ד"ה אם וכו' לא וכו' פי' ומאי דתנן של ישראל לא ר"ל בהמות ישראל אלא קרושה של ישראל עצמן כמ"ש בסמוך:

ע"ש אבל וכו' האי דכתב זה הכא כלומר דהשתא דהק"ו הוא כדפי' הר"ב ודעליה סמוך דרשה דכל שישנה וכו' א"ש דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה לאפוקי פי' הק"ו הנז"ל: