קול הרמ"ז קדשים כה

העור נטמא מפני שהעור ושערו שומר לבשר ע"כ ופי' זה ניחא לי טובא משום דהוי רבותא טפי בחוט המתפשט מן העור מתלתול היוצא מן הבשר עצמו ועוד דלהרמב"ם הו"ל בין הציב ובין הבשר מטעמא דשומר ועוד דמלת ממנו פשיט טפי דקאי אעור ממאי דיהא קאי אבשר בפי' הר"ב דלפירושו הול"ל כזית בשר שהוא על העור או בעור כו' דאז הוה קאי ממנו אבשר ודוק:

תי"ט ד"ה שתחבן וכו' בלא כו' ב' דברים קמ"ל דאפילו בלא תחובים ואפילו בנגיעה ומעיקרא הרגישו התוס' דקשה דיוקא אדיוקא דמתני' שתחבן נראה דדוקא תחובים אבל לא תחבן טהור והדר תני מפני שהעור מבטלן משמע הא כל שאינו בטל בעור טמא ואפילו אינם תחובים לכך פי' דה"ה בלא תחובים ואחר כך מכריחים דבריהם דאלת"ה אפילו במשא לא ליטמו:

ע"ש כה"ג וכו' פי' הגם שחולק בחיבור העור מודה בחיבור הקיסם ומשום דר"י אמר במשא אף ר"ע הודה לו בו אבל אה"נ דה"ה בנגיעה וא"ש לדבריהם מאי דאיכפל תנא למכתב טעמא דר"ע מאי דאיהו לא קאמר אלא לאשמועינן דדוקא מבוטל בעור ולא באופן אחר כגון שאינם תחובים:

ע"ש דהכי כו' וכיון דתנן לה בהדיא ליכא לדיוקי מסיפא אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא ונ"ל דטעמא דר"ע אינו כדכתב הר"ב מטעמא דסיפא אלא משום דכל שאינו בכלל מגע כו' ומש"ה לא תני ור"ע מטהר אלא לא במגע ולא במשא כלומר כיון שאינו במגע אינו במשא והאי דקתני טעמא דהעור מבטלו היינו לאשמועינן מ"ש הכ"מ דהא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לא אמרינן אלא בחבור טבעי כדכתב התי"ט וז"ש דדוקא בעור הוא דמתבטל ממגע וממשא והשתא ניחא מאי דקשה על פי' הר"ב דאמאי לא קתני ור"ע מטהר מפני שהעור מבטלו ולדידי א"ש דר"ע לא מטי בה מהאי טעמא אלא דכל שאינה במגע (ואח"כ מצאתיו להרמב"ם פ"א דהלכות אבות הטומאה ושמחתי):

ה הנוגע הא דלא מקצר תנא וליתני מטמא במגע ובמשא לאשמועינן דמתניתין ר"ע היא דאית ליה האי כללא דאת שבא לכלל מגע כו' דרבי ישמעאל לית ליה האי כללא וכתב בעל קרבן אהרן דר"י מפרשים דוהנושא במקום אבל (שכן אחד משמושי הוי"ו וכמש"ה לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל) וה"ק קרא לר"י (כדתניא בת"כ) הנוגע בנבלתה יטמא ולא בב' חצאי זיתים שע"ג העור אבל אינו צריך לתנאי זה כ"כ ק"א ועי"ל דדריש ריבוי דאת נבלתה ויפורש הנושא העיר עם נבלתה ור"ע דריש ו' דוהנושא ו' ההשואה והחיבור לומר זה יהיה כזה ואין להקשות לר"ע אמאי הפסיק בין הנוגע והנושא בוהאוכל את נבלתה דכבר דרשוהו בת"כ דלא בא הכתוב לאכילה אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא שיהא כזית ולכן המציעו בין שניהם דקאי אשניהם וגם אין להקשות אמאי לא תני תנא כללא דא לעיל בדברי ר"ע וכדכתיבנא דתשובתך היא דכאן הוא עוקר הכלל שהוא מעין הכתוב דמיירי בדרך חיוב לומר דהנושא יהיה כנוגע ומינה נפקא לן השלילה דשייכא לעיל מכלל הן אתה שומע לאו:

הרע"ב ד"ה קוליות כו' עצם כו' קשה דמקמ"ל מתניתין ומה לי נקוב מה לי סתום וכן אי מטו ביה משום עצם מאי איריא קולית ועוד הא קי"ל אין נותר פחות מכזית ויתר ע"כ איך תנן המוקדשין סתם והרי אין דין זה אלא בפגול ונוגע אבל הכל מתורץ באוקמתא הגמרא דהב"ע בעצם דיש בו כזית מוח יבש ומתנדנד בתוכו ומש"ה תנן קולית והאי טמא לגבי מת הוא טומאת אוכל משום דטומאה בוקעת ואע"ג דקתני הנוגע איכא תנא דקרי למאהיל נוגע הכי אמרינן בגמרא אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כותיה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת מת דין ה' והשתא ניחא נמי הא דסתים ותני המוקדשין דכיון דמיירי ביבש ע"כ נותר הוא שעבר עליו זמן עד שנתייבש וכל מ"ש הר"ב הוא פירש"י על המשנה אבל קושטא דמתניתין כדכתיבנא ולא ידענא למה לא העיר התי"ט שום דבר דמוצרך הוא ליישב הקושיות הרבות שהקשיתי:

תי"ט ד"ה וקוליות וכו' ה"מ בדבר וכו' כתבו תוס' דף קכ"ו ד"ה בנבלתה וז"ל ואע"ג דשומר הוי בסתום כגון חט' בקליפתה (וכדכתב הר"ב בריש פרקין) התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כדרך שב"א מוציאין לזריעה אבל הכא גלי לן קרא וכו' והאי דתניא בברייתא ח"ל הנוגע יטמא פרש"י יו"ד יתירה דריש נ"ל דה"מ דכיון דכתב יטמא ר"ל אינו טמא מסתמא כשהוא כברייתו דהיינו סתום אבל יטמא לעתיד היינו כשינקב:

ו הרע"ב ד"ה ביצה וכו' דת"ר הטמאים לרבות ביצת השרץ וקוליות השרץ יכול אפילו לא רקמה ח"ל השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה יכול אפילו לא נקבה ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ופרש"י הטמאים אלה הטמאים וה' יתירה דריש וכתב ק"א וה' מרבה כל מה שיהיה אוכל בהם ויוצא מהם:

ד"ה עכבר וכו' בברייתא מפיק מדכתיב וזה לכם הטמא בשרץ ופירש"י דקרא יתירה הוא שכבר נאמר לקמיה אלה הטמאים לכם בכל השרץ ול"נ דדרשינן ב' דבשרץ ע"ד ביצחק ולא כל יצחק וזהו בשרץ ולא כל השרץ דהיינו מחציתו ז ר"ש אמרינן בגמרא דקא מיפלגי בשחיטה מכשרת ולא דם דר"מ סבר דם מכשיר ור"ש לטעמיה בפ"ב משנה ה' דשחיטה מכשרת משום דמשויא ליה אוכל והכא ליכא למימר הכי רש"י. הרע"ב ד"ה האבר וכו' ימות וכו' אפשר לדקדק דאי האי ימות הוה קאי אבהמה מן הבהמות הול"ל כי תמות:

ד"ה ור"ש וכו' כ"ש ארישא וכו' איברא דה"ק בגמרא מעיקרא אבל אח"כ מסקינן דאסיפא קאי ולאו אאבר אלא הבשר דאפילו הוכשר אינו מקבל טומאה וטעמי' דר"ש מקרא דמכל האוכל וכמ"ש הר"ב וכ"פ הרמב"ם בפי' דאסיפא קאי ובודאי דהכי עדיף טפי מלמימר דקאי ארישא דדחיק טובא ועוד תמהתי שהר"ב מערב ב' ענינים דאיברא דגם ר"ש פליג ארישא וכפירש"י אבל כתב וז"ל ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן ע"כ ואותו טעם דרישא הוא משום דאבר ובשר המדולדלין טהורים לר"ש משום דמעורי' בבהמה וס"ל כר"י רפ"ג דעוקצין משנה ח' יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר"י יטהר והכי אמרינן בגמרא:

תי"ט ד"ה מטמאין וכו' שאתה וכו' מש"ה לא פי' שחשב להאכילו לחולה במקום סכנה לאשמועינן דאע"ג דחשב להאכילו באיסור לא איכפת ליה לת"ק:

ע"ש עמ"ש שם וכו' אבל אכתי ק' לי איך קאמר התם לא שמענו אלא ודאי דהך דרשא אינה מוכרחת וראיה דאמרינן לר"ש אי מיתה עושה ניפול ואי מיתה אינה עושה ניפול וכדכתב הר"ב לקמן ד"ה ור"ש מטהר ואי הוה דרשה מוכרחת לא הוה יכול לצדד לב' הצדדים הלכך הק"ו הוא העיקר וקרא אסמכתא בעלמא:

ח תי"ט סד"ה טהורים וכו' לא פי' דבריו והול"ל דכיון דכתיב כי ימות משמע דוקא במי שהיה חי ומת יש טומאה לאפוקי המדולדלים שחינם לא מתים ולכך הם טהורים:

פ"י מ"א והלחיים אע"ג דלפי סדר זכות הכהנים בג' המתנות הו"ל לאקדושי הקיבה ללחיים שהם בשכר התפלה שעשה פנחס וזו היתה אחרי הרגו את הרשעים ההם י"ל דהקדים הלחיים משום דשייכי אדידיה והקיבה כנגד מיתת כזבי ועוד דמיד דלקח הרומח בזרועו היה בדעתו להתפלל אבל ענין דקירתן את האשה אל קבתה לא ידע דדיו בהריגתו (את) זמרי דהכי אמרינן קנאים פוגעים בו דייקא ולא בה:

הרע"ב מעוט כו' דהו"מ למכתב ואתנם:

ב שקדם מום בפ"ב דבכורות תנינן לה תניינא ופי' רש"י דהכא תני לה משום מתנות והתם משום בכורה:

תי"ט ד"ה ונפדו כו' המתנות כו' אבל הר"ב ודאי ל"ג לה ולא בסיפא והראיה ששם פי' מהו מתנות ואפ"ה הטעם הנזכר לעיל בשם רש"י דהכא תני לה משום מתנות איתיה דעיקריה הוא הכא דפטורים מן המתנות משום משנה דבתרה בכור שנתערב ודוק:

ד"ה ויוצאין כו' דאי קודם כילי ובהכי דייק יתורא דלאחר פדיונן שהרי כבר תנן ונפדו אלא משום דיש חילוק בין חייבין בבכורה ומתנות ליציאתו לחולין ולהתיר הולד והחלב דהני קודם הפדיון הן אסורין מדרבנן והנך מדאורייתא ועוד נאמר ד"ה לקמן:

ד''ה להגזז כו' ל"ק כו' תימא דהוי לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליהן משא"כ בקדשים תמימים ומ"ש בתי'. אבל גיזה כדקיימא קיימא לא ידעתי אם רוצים לומר דקיימא באיסורא הראשון ויתחייב מלקות והא קשה דלא מצינו להו מפורש:

ד"ה והשוחטן כו' ואפילו אפילו כו' וגם בזה מדויק ייתור דלאחר פדיונן משום הני דבתרייהו דאיירי אפילו קודם פדיונן:

ג שוחט נ"ל דהיינו כששוחט אותם יחד דאי אחד היום ואחד למחר בכל אחד מצי למדחי ליה הבא ראיה שאין זה הבכור וזה דומה להא דתנן בב"ק משנה י''א היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין ומוקמינן בגמרא (ואי ליתנהו) לתרוויהו אלא חדא פטור דמצי א"ל אייתי ראייה שזה הזיק ואפשר דלצאת ידי שמים נראה דחייב דהו"ל כאוכל המתנות שפטור מתשלומין ע"י אדם ומיהו יש לדחות דהכא אוכל ספקות הוא ופטור:

הרע"ב ד"ה בכור כולו קדושה כו' אינו מדוקדק שהרי אין המתנות קדושה וכדכתב התי"ט לקמן סד"ה ספק פטור. ד"ה צריך שירשום כו' הקשה הר"ן דבצבי הבא על התיישה חייב בחצי המתנות דאם שה משמע אפילו מקצתן וה"נ נימא דליחייב בחציין ותירץ דהתם חל החיוב על כל חלק השיות שיש שם משא"כ הכא דמקצתן הכהן פטור ואני אומר דשאני הכא דיש בידו ליתן כל המתנות לכהן או לנכרי ומש"ה פטור והרמב"ם כתב בפ''ט מהלכות בכורים שירשום חלקו ויניח המתנות בחלקו של כהן ובודאי שלפ"ז קו' הר"ן מחצי מתנות אינה קושי' שהרי הוא כתנאי גמור שישאר חלק המתנות לכהן ותמיהני על הר"ן שהביא דברי הרמב"ם ואח"כ הקשה קושייתו דנראה שגם להרמב"ם קשיא ולא היא וגם אין תירוצו מוכרח להרמב"ם דודאי דהרמב"ם סובר דדוקא כרושם הנזכר בדבריו הוא דפטור הא בלאו הכי אפילו על מקצת השיור חל החיוב: