קול הרמ"ז קדשים כד

כלישנא דלעיל אלא זה בצד זה אבל במשנה ב' דתני צורר ובמטפחת א' הו"מ למימר דלא אסירא הנגיעה:

ב צורר לא תני צוררין דלא לשתמע דמיירי ב' בני אדם ודומיא דרשב"ג:

ואין חוששין אבל במכירין חוששין ועושים איזה היכר כדי שלא יבוא זה לאכול משל חבירו:

הרע"ב ד"ה שני כולי דוקא כולי ומש"ה נקט אכסנאין ולא תני שנים אוכלין:

ג הרע"ב ד"ה הלב כו' עוף כו' קשה לי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין עובר עליו כיון שאין בו כזית ותוס' הקשו על פירש"י שהוא מ"ש הר"ב דאם לא קרעו לאחר בשולו אינו עובר על אכילתו משום דאין בו כזית והקשה התוס' שכל דם אפילו שיש בו כזית אין חייבין עליו אחר שנתבשל ופי' דמתניתין איירי אפילו אכלו חי והתם בכריתות אקשינן אהא דהכא מדתני התם דדם חלב בלא תעשה ומתרץ דהכא בשל עוף ומפליגינן בין דם דידיה המכונס בלב דהוי מדאורייתא ובין הנבלע בלב בבשרו וכדאמר רפ"ה דכריתות ולפ"ז י"ל דרישא דמתניתין דתני קורעו ומוציא קמ"ל דאסור מן התורה וסיפא אשמועינן דאע"ג דיהא כזית בתוכו ובבשרו אינו עובר א"נ הא אשמועינן דאינו עובר בלאו ללקות הא איסורא איכא וקמ"ל דחצי שיעור מן התורה אבל במ"ש דדם המבושל אין חייבים עליו וכן הוא בהקומץ רבה דף כ"א ק' לי דאמאי לא מתרצינן בהכי מתני' דהכא דמיירי בבשל חלב ואפי' דבהמה דהכי פשטא דמתני' לא קרעו פי' בשלו:

ע''ש אינו כו' הכי איתא בגמרא ולפ"ד לפי מה שפירש"י במשנה דה"ק בגמרא ואין הכרח דתהא מתני' דלא כר"ע דאיתא הכי כו' ודוחק גדול בעיני לומר שרש"י הצריך כ"כ בפי' מתניתין לפי הס"ד דהול"ל בגמרא מפרש לה כמנהגו ודוק:

ע"ש אינו כו' נראה דמשנה יתירה היא זו וכתב רש"י וז"ל היא גופה לא איצטריך דהעלאה אינה מדאורייתא אלא דיוקא איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדר"ע דאמר פרט לעופות ע"כ משמע מדבריו דת"ק דמשנה ד' פליג את"ק דמשנה ג' דסבר חיה ועוף מן התורה וא"ש מאי דתנן רע"א וגם תוס' ס"ל הכי אבל התי"ט לא כתב כן ולא שת לבו ליתור משנה זו:

תי"ט ד"ה טפת כו' לרוטב כו' הא דכתב הר"ב שכולה חוץ לרוטב היינו כסברת ר"י אבל לרש"י כה"ג אפילו מקצת ברוטב וה"נ מדברי הרמב"ם שכתב נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליו החלב כו' וכ"כ הש"ע וכן יש לדקדק ממתני' דאי כר"י אדתני ניער את הקרה לפלוג בחתיכה חוץ לרוטב למקצת ברוטב וכ"ש ניער:

ד תי"ט סד"ה פרט כו' כתבו תוספות דאף על גב דברבקה איכא כמה קראי וכן בדיהודה לא חשיב להו אלא כשני כתובים דרבקה ויהודה:

ד"ה ולבהמה כו' אבל התוס' כתבו וז"ל ה"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב ע"כ וא"כ איך אפשר דליסרו מדאורייתא בההיא דרשא דאסור משום נבלה כו' והא כתיב בחלב אמו יצא עוף כו' וי"ל כמ"ש התוס' לקמן דף קי"ד ד"ה ת"ל בחלב אמו דר' יוסי הגלילי (מוי"ו) דאמו קדריש ולפ"ז ת"ק דמתני' לא דריש ו' והא דכתבו תוס' בשר עוף ולא הזכירו חיה כתב בעל חידושי הלכות דסברי דגדי כולל אפילו חיה דהוה בכלל בהמה ול"נ דתוס' הזכירו דוקא עוף ולא חיה משום דאפילו ר"י סובר דחיה מן התורה ופליג את"ק דוקא בעוף דדריש ו' כדכתיבנא ע"ש תוס' חולקים בהדיא על הרא"ש ובודאי הכי משמע דת"ק פליג אדר"ע משום דאי הוה מפרש כדכתב הרא"ש הול"ל חיה ועוף ובהמה טמאה אינן מן התורה א"נ נאמר ג"פ לא תבשל פרט לחיה כו' ואמאי אמר אינן מן התורה דמאן פליג אלא ודאי דבהמה טמאה מודה להו ובחיה ועוף פליג ומ"ש הרא"ש דאי הוה פליג ר"ע את"ק הו"ל חבריו דר"ע ואין הלכה כמוהו אלא מחברו מ"מ אני אומר דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם והו"ל להלכה כר"ע מחברו ר"י:

ה הרע"ב ד"ה אם כו' אותה כו' אבל משום עור קבת כשרה שמא היה בו בנ"ט אין לחוש משום דבנ"ט זה הו"ל איסורא דרבנן דמן התורה לא אסור אלא דרך בישול לבד וכיון דאינו אלא מדרבנן לא אסרוהו מספק דשמא יש בו בנ"ט למדתי זה מהתוספות:

תי"ט ד"ה טרפה כו' במעיה כו' י"ל דמש"ה לא תני שכנוס במעיהן דהוה קאי אתרוייהו:

ע"ש דאדתני כו' זה אינה קושיא דלא בעא תנא למימר ב' בבות שוות דכשרה שינקה מן הטרפה וא' מותרת וא' אסורה:

ו בחלב עמ"ש בפ"ט דמנחות משנה ט':

הרע"ב ד"ה וטמא כו' הוא כו' כי הדם הוא הנפש ולכם דכתיב נתתיו לכם תי"ט ד"ה משא"כ כו' קרא כו' י"ל דבעא לאשכוחי קרא (אף) לקדשים קלים:

פ"ט מ"א העור והרוטב נראה דאע"ג דהול"ל כל דאיהו מגופה של הבהמה ולשיורי הרוטב והקיפה לבתרא אסמכינהו לעור משום דדמי לעור דיש עורות דאינהו כבשר כדתנן לקמן וכמו כן יש רוטב שאינו מצטרף דהיינו שלא נקרש:

מצטרפין תנא מיירי בבהמה ולא בעוף דביה מצטרפין החרטום והצפרנים כדתנן רפ"ק דטהרות:

רבה בפ"ק דטהרות כתב הרמב"ם וז"ל ואמרו רבה לטמא טומאת אוכלין ביאורו שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה ע"כ ול"נ דמצינו שאר דברים שמטמאין טומאת אוכלין ולא של נבלות כגון חלב בהמה טהורה שאינו מטמא משום נבלות כדתנן בפ"ג דעוקצין ומטמא משום טומאת אוכלין:

הרע"ב ד"ה העור כולי טעון כולי נ"ל דצריך לצרף עוד טעם אחר משום דדין אותו ואת בנו שייך בדיני שחיטה ומש"ה אקדמיה להלכות טומאה:

ד"ה אבל כו' כ"כ ג"כ הרמב"ם בפי' אבל בחי' פ"א מה' שאר אבות הטומאה פסק כר"י והראב"ד השיג עליו ע"ש:

ב עור הוא טמא מדאורייתא דדוקא העבוד דלקמן טמא מדבריהם הרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת מת:

האנקה אמרינן בגמרא דרב תנא הוא ותני נמי תנשמת משום דיליף לה מקרא דאלה הטמאים דה' יתירה לרבות עורותיהן כבשר וקאי (אכל ח') שרצים דכתיבי בפרק א' אבל תנא דידן דלא תני תנשמת לא יליף להו מקרא אלא סברא דגישתא (פירוש שעורה עב) ותנשמת יש לה עור דעורה עב והיא הנקרא טופ"ו בלע"ז וק' דמצינו שפירוש מתניתין לפי סברת רב דיליף מקרא בפי"ד דשבת דף ק"ז:

הרע"ב ד''ה או כולי שהוא כולי פירוש ההילוך הוא קצת עיבוד כדמשמע בפ"ק דביצה גבי נותנין את העור לפני הדורסן ואזיל ליה ערעור התי"ט והא דכתב שיטוח משום דדוקא כן דהילוך עליהם בלי (שיטוח) לא חשיב עיבוד תי"ט ד"ה חוץ כו' ואמו כו' נ"ל בהא דתניא פרק בתרא דידים גבי עצמות אביו ואמו (דלפי חבתן) טומאתן ומשום הכי חיישינן שמא יעשה שטיחין להשאירן אצלו אבל הרמב"ם בפ"ג דה' טומאת מת כתב וז"ל גמרא שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהם:

ע"ש מדכתיב כולי איברא דהרמב"ם ס"ל נמי הכי וכדכתב התי"ט פ"ק דערכין והא ודאי פליגא על הטור יו"ד שמ"ט וכ"פ כל האחרונים דאפילו שער המת אסור בהנאה אבל תמיהא לי דספ"ק דערכין פליג ר"נ אדרב דאוסר ורב נחמן מתיר משום קושי' דקשיא ליה ע"ש אבל אי איתא האי טעמא דתוספות אמאי לא הכריחו ר"נ מיניה:

ג בבהמה הא דתני כל הני משום דדין משנה זו יוצא מפ' כי ימות מן הבהמה וכדי שלא תאמר דמלת מן מוציא קצת מאלו תני לכולהו שהרי מן אינו מוציא אלא טריפה ששחטה דסד"א דשחיטתה לא תטהרנה קמ"ל מן הוציא טריפה שחוטה דאינה מטמאה ואע"פ דכתיב אשר הוא לכם לאכלה דהוה נראה שתצא טמאה ששנינו בת"כ לכם להביא טמאה פי' דכיון דכתיב לאכלה למאי איצטריך לכם אלא שר"ל לצרכיכם ולא דוקא לאכילה:

הרע"ב ד"ה בטהורה כו' טמאה כו' כל נבלה טמאה ונ"ל ובטמאה דהיינו בהמה טמאה דאפילו שחוטה מטמאה דלא שייכא בה שחיטה:

ד"ה עד כו' וטפי כו' פירשו התוס' דיותר מכדי אחיזה לא חשיב יד דאינו צריך לו לטלטל את האוכל שיכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אבל עד כדי אחיזה אינו יכול לאחוז בבשר אלא ע"י המופשט מהעור ולכך חשיב יד א"נ כו' ע"ע. ד"ה עד כו' מפני שהחזה כו' כתבו תוס' וז"ל לפי שהחזה קשה להפשיט לפיכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך צריך לטלטלו (פי' ויהיה מטלטל בזה העור המופשט וע"כ חשיב יד) אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ע"כ:

תי"ט סד"ה כדי כולי הכל צפוי לרוחב דעת התי"ט אבל לבני גילי צריך לפרש דהרמב"ם והר"י מטו במתניתין משום שומר ועד כדי אחיזה וכ"ש פחות הוי שומר ומביא טומאה לבשר כו' והר"ב בעל ק"א הביא סיוע לדבריהם מדשנינו בת"כ בנבלתה ולא בעור מפשיט לשטיח כדי אחיזה דמשמע דכדי אחיזה. אינו בכלל בנבלתה ע"ש:

ד עור ז"ל הרמב"ם פ"א דה' אבות הטומאה בד"א שפלטתן חיה (פי' חיה שבלע' ושבה) אבל פלטתו סכין אם היה מרודד בטל אגב העור ע"כ ומרודד ר"ל דק וקלוש וארוך ורחב דאע"ג דיצטרף לכזית בטל דלא טרח איניש לצרפו אבל פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל כך פירש"י:

בציב הרמב"ם פירש חוט דק שנתפשט מהעור וז"ל בפ"א דה' אבות הטומאמה עור שיש עליו כזית נבלה הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו אחריו