קול הרמ"ז קדשים כג

בגמרא וכתבה הר"ב הלכך תני את זו דרש וכלומר דוקא בזאת צריכה הדרשה אבל בעלמא פשיטא דיום הולך אחר הלילה:

במעשה אף על גב דאיצטריך לגופיה מ"מ דריש שפיר מדלא כתיב יום אחד:

פ"ו מ"א כסוי עיין ברפ"ט קשירות פרקים אלו זא"ז ואע"ג דכיסוי הדם קדם לאותו ואת בנו בקרא י"ל דתנא הקדים אותו ואת בנו חדא משום דנפישי מיליה ועוד משום דשחיטה סתם קודמת לכיסוי הדם ומהאי טעמא תנן גיד הנשה בתר כולהו משום דאיסוריה באכילה דבתר שחיטה וכיסוי הדם:

בפני אף כאן י"ל כדאמרן לעיל דמצוה זו כתבוה אצל שחוטי חוץ וסד"א דדוקא בפני הבית ומ"ש הר"ב דתנייה אגב ל"נ דתינח לעיל תנן בחולין ובמוקדשין אפשר לומר כן אבל כאן תנן לא במוקדשין:

במזומן משום דקרא כתיב יצוד ס"ד שיהיה כשאינו מזומן קמ"ל דאפילו במזומן וכדהביא התי"ט בסמוך:

ב הנסקלים כגון שהמיתו אדם ונגמר דינן לסקילה וכדאמרינן בפ"ד דב"ק משנה ח':

ג פטור מהא בבא שמעינן דר"מ חשיב לה נבלה גמורה דאי הוה חשיב לה ספקא הוה מחייב לכסות מספק אבל מבבא שנייה הו"א דסבר דספקא היא ומש"ה מתיר לשחוט אחריהם דאינה ראויה לאכילה מחמת איסור נבלה ובבא בתראה תנייה משום ומודים וכו':

ד חיות הא דלא ערבינהו בכיסוי אחד לכולן משום דאורייתא תלקתן חיה או עוף:

היה הא דלא אמר רי"א כיסוי לכל אחד ואחד משום דהוה משמע דישחוט (אם ירצה) החיה והעוף ואח"כ יכסה כל אחד לבדו ולא נכון לעשות כן אלא לגמור כל ב' מצות דחיה ואח"כ ב' של העוף אי נמי דחייש ר"י שהרואה שלא כסה החיה קודם שחיטת העוף יטעה ויחשוב דסגי בחד כיסוי לכל א"נ דס"ל לר"י דצריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשנייה כ"כ הר"ן בשל הרמב"ן:

חייב וכיון שחייב זכה במצוה ואינו חייב ליתן לו עשרה זהובים הא אם רצה הוא לזכות וקדמו אחר יתן לו י' זהובים:

תי"ט ד"ה שחט וכולי ויראה לי וכולי איצטריך דחיה ועוף שם הסוג אבל שור וחמור שם המין דוקא והא קמ"ל תנא דחיה אפילו אחת דלא תימא דוקא הרבה חיב לכסות אבל חדא לא ומש"ה נקט בסיפא חיה ועוף לשון יחיד:

סד"ה כסהו וכולי לא תירץ הקושיא ההיא דאי להרמב"ם דמטי בה משום שהוא מקור מאי (ק"ל) בתחלה מ"ש מהשב אבידה שנא ושנא דהכא לא כתיב בלשון מקור כדהתם ועוד מ"ש דהול"ל כסה הסמך בחולם לא נהיר דא"כ הכי הול"ל ושפך את דמו כסה בעפר וה"מ שמיד ברגע שפוך דמו וכסהו וגם למה טרח כולי האי בחולם בס' גם כסה בצירי הוא מקור מ"מ אם ענה תענה וגם יוכל לומר כסות ועמ"ש שם בכ"מ הנזכר:

ה הרע"ב ד"ה או וכו' היקז וכולי נראה דאע"ג דזה פשוט מ"מ תנייה רבי כדי שלא לשנות מלשון משנה ו' דפ"ה דזבחים:

ו הרע"ב ד"ה אימתי וכולי הוצרך לפרש כן משום דלפי מאי דגריס הרז"ה בברייתא נראה דר"י אתא לאפלוגי אבל לפי' הרי"ף דל"ג לה ר"י אתא לפרושי ועיין בהר"ן:

ז הרע"ב ד"ה ובחול וכו' היוצר וכו' מוכח בגמרא דחול דאיכא דכתשי ליה ואיכא דלא כתשי אין מכסין בו הר"ן:

תי"ט ד''ה מכסין וכו' ובעפר וכו' כ"כ רש"י בפי' הברייתא אבל בתר הכי ודלמא וכסהו כלל בעפר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ועפר דוקא ומשני' הוי כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט ופרש"י דוכסהו מרבה ב' מיני כסוים אחד כסוי בדבר שלם כגון בכלי ושני כסוי בדבר דק כגון עפר שהדם נבלע וכו' והשתא לא אתי פרטא למעוטי כל מילי אלא למעוטי כסוי בדבר שלם וכלל דוכסהו מרבה כל שהוא מין עפר:

פ''ז מ"א לו בגמרא בעיא אם נמצא לו כף עגול אי בתר דידיה אזלינן ואסור או דלמא בתר מיניה אזלינן ומותר וסלקא בתיק"ו ואפשר דאף תנא מספקא ליה ומש"ה תנא מפני שאין לו כף וכלומר דודאי אז מותר הא אם יש לו אסור מספק א"נ אפשר דאשמועינן דאין צריך לבדוק אחריו כדפסק ש"ע סימן ס"ה וז"ש ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף על הרוב ואזלינן בתר רובא:

תי"ט ד"ה וחלבו וכולי שליל וכולי גם רש"י פי' כן במתניתין ומאי דהקשה התי"ט דבגמרא ליתא אלא אוקמתא דלד"ה הא ליתא דאמתניתין לא אוקימנא מידי אלא אמאי דקאמר שמואל וחלבו מותר לכ"ע בהא שקלינן וטרינן ואוקמי' דאגיד קאמר ואדרבה מהא משמע דחלבו מותר דתנן במתניתין אינו דגיד דא"כ מקמ"ל שמואל אלא) ודאי דמתניתין מצי לפרושי דבחלב שליל עסקינן או בחלב דגיד ומש"ה לא מקשינן חלב מאן דכר שמיה ואי הוה מקשינן הוה מתרץ כדתריץ בתר הכי בנאמנין עליו ועל החלב דאמרינן פ"ק ואין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א נאמנין עליו וכל החלב ה"נ הו"א ונוהג בשליל וחלבו אסור רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ולפי דעת הרמב"ם מפרש מתניתין בחלב שליל מדבריו פ"ז דהלכות מאכלות אסורות:

ב מפני תני האי טעמא לאשמועינן דדוקא שלימה משום דמקומה ניכר אבל לא חתוכה הר"ן:

תי"ט ד''ה שולח וכולי שמותר וכולי כך דקדק הר"ן דלהרמב"ם הא דנקט נכרי לומר דמותר בהנאה וז"ל הרמב"ם בפ"ח ממאכלות אסורות גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לאדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה ועוד כתב הר"ן דלרבותא נקט דשלימה מותר וחתוכה אסור ל"מ לישראל שמא יהיה סבור שניטל הגיד ויאכלנה אלא אפילו לנכרי אסור שמא יחזור וימכרנה לישראל:

ג כזית ואע"ג דכתיבא ביה אכילה וסתם אכילה בכזית הוי מפרשינא בגמרא דאכילה דכתיב ביה היינו לומר שאע"פ שיש בגיד הנשה כמה זתים כיון שאכל ממנו כזית חייב הר"ן:

תי"ט סד"ה רי"א וכו' אבל מדבריהם אסור:

ד הרע"ב ד"ה כבשר וכו' אדחיא וכו' הכי איתא בגמרא וא"ת ואמאי לא אמרינן לא שנא אלא שנתבשל הגיד עם השומן וי"ל דלרבי יהודה השומן מותר וכדכתב התי"ט לעיל ולר"מ חלב וגיד תרוייהו אסירי:

אסורין נפקא לן מינה דבריה לא בטלה אפילו באלף ובחתיכה של נבלה קמ"ל דחתיכה ראויה להתכבד ה"ז לא בטלה והכי מצריכין לה בגמרא:

מבשר משום דכתיב בפ' בהעלותך ואתה אמרת בשר אתן הצאן ובקר וגומר אם כל דגי הים וגומר משמע דדג אקרי בשר ומשום הכי אשמועינן מן הבשר וכו':

מותר בפרק הנודר מן הירק דף נ"ד מוקמינן דמיירי דוקא דשהקיז דם וכייבין ליה עיניה בתחלת אותו החולי שאז הדגים קשים לו ואין אדם מכוון בשעת נדרו אלא במאי דמצי אז למיכל הלכך לא אסיק אדעתיה למימר בשר ודגים אבל בשאר הימים הנודר מן הבשר אסור בדגים שאדם אומר לשלוחו קנה לי בשר והוא משיבו לא מצאתי אלא בשר דגים וא"ת דכיון דשאר הימים אסור בדגים מה ראה תנא למיתני היתר דפעם אחד ופרטי דפרטי וי"ל דתני ליה לדיוקי דבשר עוף אסור וז"ל הרי"ף מדקתני מותר בבשר דגים ש"מ דעוף אסור:

עולה ואע"ג דאליבא דכ"ע עוף מותר בחלב מן התורה וכדלקמן משנה ד' וא"כ היה נראה דזו גזרה לגזרה דהיינו העלאת עוף עם הגבינה אטו אכילתם כבר אמרו בגמרא דהכא גזרינן שמא יעלה על השולחן יחד בשר בהמה וגבינה באלפס רותח דהיינו בישול ונראה דז"ש לא (עולה) ולא נאכל כלומר כשם שגזרו על אכילת עוף וגבינה אטו בשר כך יש לגזור בהעלאה אטו העלאה:

נאכל ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אפ"ה גזרו בהעלאתו דאי לא לא קיימא גזרה דאכילה הר"ן והיינו דתנן לא עולה ולא נאכל ודוק:

הרע"ב ד"ה ואסור כו' גבינה כו' כולה חדא גזרה דגזרה שלא יעלה שום בשר שמא יעלה בשר בהמה באלפס ראשון:

ד"ה אר"י כו' ואין כו' פי' דא"ל דאינו ר"י אלא סתם ואח"כ מחלוקת דהכא לא שייך לומר כן דב"ש אינו משנה:

תי"ט ד"ה ואסור כולי אפקיה כולי כ"כ שם ה"ה דלבשל היינו לאכול:

ע"ש למיטעי כולי ליכא למטעי כלל בזה כיון דמשנה שלימה היא ועוד דכיון דאמר שמא יעלה האלפס ראשון היינו העבירו מרותח דאלת"ה היכי משכחת יעלה על השולחן ובכלי ראשון:

ד"ה חוץ כו' בשר כו' פירוש דחיה ועוף דאפילו למ"ד דאסורים מדרבנן אפ"ה גזרו בהעלאתן ומש"ה תני חוץ מבשר דגים וחגבים לדייק דהא שאר בשר אסור להעלותו וקשה לי דכל הבשר דרישא מיירי אפילו בחיה ועוף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתב הר"ב וא"כ גם אסור להעלותו כו' הוא כולל ולא צרכינן לדיוקא והתוס' כתבו דאגב רישא נקטיה וכ"כ הרשב"א בחדושיו:

ד"ה ובב"א כו' דלא כו' האי בדותא היא דהא בפ"ק דיבמות דף ט' אמרינן האי כללא דב"ש במקום ב"ה א"מ אמתניתין דב"ש מתירים את הצרות לאחים והיא שנויה בפ"ד דבחירתא וא"ל בה שלא נשנית כלל וכ"ש דהתם תנן אע"פ שאלו מתירין כו' לא נמנעו ב"ש כו' וא"כ ודאי הכי הוה מדמייתי עלה מעשה רב:

ע"ש וא"כ כו' מלאכה שאינה צריכה היא זו דאטו אע"ג דתהא מחלוקת ב"ש וב"ה לא ידעי תוס' והר"ב דהלכה כב"ה ודהיינו כת"ק ומנ"מ אי הוי סתם או דברי ב"ה אבל הא דמיא למאי דתנן בבחירתא פ"א מ"ב דמזכירין דברי היחיד בין המרובין כו' ובודאי דלא גרעי ב"ש לגבי ב"ה מיחיד אצל רבים וא"כ אי הוה סתם ואח"כ מחלוקת הוי מצי ב"ד אחר לסמוך על ב"ש:

סד"ה נותן כו' וזה נלמד ממשנה שלפניה והתנא לא חש לשנותו כאן משום דלא שמיע היתרא לנגיעה שהרי השולחן רחב ותנא דק דלא תני נטתן זה עם זה