קול הרמ"ז קדשים כב

הקבועין יותר מן הקשקשין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לקשקשן הר"ן ור"ל שיכול להניען בלי שינתקם ממקומם:

הרע"ב רי"א וכו' וכן וכו' דרבי יוסי מפרש דברי ת"ק:

ד"ה כל וכו' ועתיד וכו' והיינו מרבויא דכל דתני:

תי"ט ד"ה ובחגבים וכולי כנפיו וכו' והא דלא תני המפורשים בתורה יחד י"ל דמשום דרגלים וכנפים הושוו במנין:

פ"ד מ"א תי"ט ד"ה בהמה כו' כתבו רש"י והר"ן וז"ל בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה והחזירה קודם שחיטה ע"כ ונראה שכונתם למ"ש הכ"מ בה' מאכלות אסורות הלכה ט' דמתניתין לא מיירי אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו אבל אם הוציא ידו ואח"כ נולד דצריך שחיטה שחיטתו מהניא אף להכשיר אותו האבר שיצא לחוץ ולכן כתבו והחזירה קודם שחיטה וכלומ' דאח"כ נשחטה מיד ומפני כך כתבו ג"כ המקשה בשעת שחיטה משום (דהוצרכו) לכתוב והחזירה קודם שחיטה משום דכך היא המציאות דאין בין ההוצאה אל החזרה אלא שיעור מעט והר"ב שכתב בסתם נראה דאפילו בנולד קודם שחיטה איירי ולא ידעתי למה לא תפס דרך הרמב"ם:

ד"ה מן וכו' ותמיהני וכו' תימא על תמיהתו חדא דאיכא התם בגמרא לישנא בתרא ואי בעית אימ' נקב לחוד ונחתך לחוד ויש מי שמתיר נחתך לפי תירוץ זה וא"כ י"ל דרש"י ס"ל נמי הכי ועוד דאפילו ללישנא קמא כבר כתב הר"ן שם דאיכא מ"ד דבתר דמפלגינן בגמרא בין סומכיה לקולשיה י"ל דכי היכי דנקב בקולשיה מותר ה"נ בנחתך בקולשיה ואיכא למימר דמתניתין איירי בנחתך בקולשיה דבהמה לא מטרפא בהכי וכן פסק בעל ההגהה י"ד סימן מ"ג סעיף ב' וכ"כ הר"ן שם לעיקר ומש"ה גם הוא כתב במתניתין דהכא בלשון רש"י:

ב ומשליך וכ"ש דמותר למכרו לנכרי שהרי אפי' בעל מום מותר להאכילה לנכרי כדתנן בבכורות פ"ה משנה ב' אבל הכא קמ"ל דאפילו לכלב מותר דע"כ לא אמרה תורה ואכלת ולא לכלבים אלא בראוי להאכל א"נ דאפשר דהני אבר אבר מאיסי ולא חזו למזבן:

ד הבשר נ"ל דר"ל אע"פ שהוא אסור משום בשר בשדה כדלעיל פ"ק מ"מ הוא טהור:

מנין תניא בברייתא אמרו לו הרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה וכו' כדאיתא בר"פ ונראה דתנא דידן לא תנייה משום דסמך לדלעיל:

. הרע"ב ד"ה הבשר וכו' מטמא וכו' פי' שמטמאה אדם וכלים כדלקמן פ"ט משנה ז' עיין שם בפי' הר"ב:

ע"ש כנבלה כו' א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו רש"י:

ה הרע"ב ד"ה ומוציא כולי לא גרע כולי לא ידעתי למה ידמהו לדם האיברים דא"כ היה די במליחה לבד ומתניתין תנן קורעו ומוציא את דמו והכי הול"ל לא גרע מדם התמצית וכ"ש למאי דכתב הר"ן שמדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דחמיר אפילו מדם התמצית ודס"ל שחייבים כרת על דם שליל כלב וי"ל במ"ש הרא"ש שהטעם שדמו אסור הוא לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האיברים של הבהמה עצמה ע"כ והר"ב ס"ל הכי:

ד"ה טעון שחיטה כו' והשתא ניחא דיש חילוק בין חכמים לר"ש שזורי:

תי"ט ד"ה קרעו כו' שחיטה וכולי האי בורכא היא דנימא ליה הבא לי אסיפה לעובר זה כאסיפה לדגים ונ"ל לתרץ דנ"מ לענין שמותר לשוחטו בו ביום וכמו שפסק הש"ע י"ד סימן ט"ו והיינו יתורא דמתניתין לפי שלא נשחטה אמו כלומר דדוקא בשחיטתה הוא דאם טעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו ומדברי הרי"ף ז"ל למדתיה שבכל הגרסאות שלפנינו כתוב לפי שלא נשחטה אמו ואין בו משום אותו ואת בנו שאין גירסא זו בשום מקום ונראה דדברי הרי"ף הם ובהא אפי' ר"מ מודה דקרא אמר אותו ואת בנו לא תשחטו דוקא כשיש שחיטה בתרווייהו אבל אם הולד טעון שחיטה משום דאמו לא נשחטה אין בו איסור דאו"ב:

וכן מלת וכן לפי' א' שהזכיר הר"ב קאי מן הארכובה ולמעלה ולרי"ף והרמב"ם דייק טפי דתני הכי לקצר וכלומר שצומת הגידין הוי כנחתכו רגליה דיש כשירה ויש טריפה וכדכתב הר"ב בשמם:

הרע"ב ד"ה וכן וכו' רבותי וכו' היא שיטת רש"י:

ז אסורה כתב הר"ן וז"ל ל"מ היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו של ולד קיים ויצא לחוץ ע"כ ואנן תנן בר"פ הוציא ראשו הרי הוא כילוד וליכא דיהא מותר מס"ס ספק אם היה ולד אם לאו וא"ת היה ולד (שמא) אותו המקום שיצא לא היה מקום הראש דלמ"ד בעינן ס"ס מתהפך הכא לא מתהפך ואפי' למ"ד דלא בעינן מתהפך רוב הילודים יוצאים דרך הראש:

חישב עליה לאכילה רש"י. תי"ט סד"ה ישליכנה וכולי ואמרינן בגמרא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה לנקבות והו"ל זכרים מיעוטא וז"ש הר"ב רובא לאו בת מקדשא היא:

פ"ה מ"א הרע"ב ד"ה בין וכו' איידי וכו' ולעד"ן דכיון דחולין ומוקדשים אינהו בחד פרשתא סד"א דוקא בארץ דאפשר לתרוייהו נהיגי אבל בח"ל דלא חזיא לקרבן אימא לא לינהוג קמ"ל דשור הפסיק הענין:

ד"ה והשני וכולי תרי גברי וכו' ובהכי דייקא מתניתין דלא תני ועל השני סופג את המ' לאשמועינן דאפילו היה איש שני שוחט את הב' סופג מ':

ד''ה ושניהם סופגים וכולי פירוש גם השני אינו לוקה אלא מ' ולא לוקה עוד מ' משום מחוסר זמן דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה והוא עשה שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה כ"כ הרמב"ם והוא מהש"ס:

תי"ט ד"ה אותו וכולי סתם וכולי אבל מתניתין דהכא ודאי ס"ל דאינו נוהג אלא בנקבות דתנן שלוקה מ' ואילו לרבי יהודה דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב איסור איכא מלקות ליכא וכדכתב י"ד ט"ו:

ב תי"ט ד"ה חולין וכולי למתני חולין וכולי פי' חולין בחוץ וקדשים בפנים האחד כשר ופטור והשני סופג ופסול קדשים בחוץ וחולין בפנים האחד פסול והב' כשר ושניהם סופגים וכולי:

ג פרת האי דאקדים פרה ל"מ למ"ד דפרה קדמה במרה אלא אפי' למ"ד דלא ס"ל הכי ודאי דפרה היה מוכרח שיעשוה משא"כ השאר שתלוי במקרה וגם שפרה ועגלה אינה משנה ופרש"י שלא נשנית במשנתם ותוס' כתבו שכך היתה קבלה בידם מ"מ רבי שנאה ע"ד מה שאומר משנה אחד לא זזה ממקומה ועיין לעיל משנה ד' פרק ב' מה שכתבנו שם בסיפא:

בד' פרקים כתב הרמב"ן שאם לא הודיעו הוי מקח טעות אבל בשאר הימים המוכר צריך להודיעו והלוקח צריך לשאול וי"א דבשאר הימים הוי ספק ספיקא ולפ"ז אפשר שאם המוכר מכר לשחוט אפילו בשאר הימים צריך להודיע ללוקח אפילו לא שאלו דלא הוי אלא ספק אחד ואם לא הודיעו לא הוי מקח טעות כ"כ הר"ן ונראה דטעמיה משום דלגבי ממון ספיקא חדא להקל:

הרע"ב ד"ה ועצה וכולי דשניהן וכולי פירוש פרת חטאת משום דיכולה להפדות אפילו על גבי מערכתה ועגלה ערופה שאם נמצא ההרוג תצא ותרעה בעדר וקשה דהרמב"ם בפרק ב' דה' שחיטה מנאן בכלל שחיטה שאינה ראויה אבל בפירושו כתב דאינה משנה והכ"מ והתי"ט לא העירו בזה בשלמא עגלה ערופה איכא פלוגתא בכריתות דף כ"ה וי"ל דמ"ד בגמרא אינה משנה יסבור הרמב"ם דהיינו לגבי ר"ש דלא פטר בהו כיון דיכולים להיות ראוים כדאמרן אם לא באו לידי כך אין ספק שאינה ראויה ואפ"ה חכמים מחייבים:

ד"ה וחכ"מ האי וכולי צריך ליתן טעם אמאי כתב הר"ב החלוקה הא' לעצמות והב' כתבה בלשון ופעמים שהרי הא' ר"ל אמרה והקשה לו ר"י דזה תינוקות של בית רבן יודעים וכן הרמב"ם מיעטו בפי' ואמר שאין זו כונת חכמים מפני שהוא דבר ברור וכתב החלוקה הב' שרבי יוחנן אמרה:

ד''ה ונתנבלה וכו' שלא וכו' כן משמע ונתנבלה וקמ"ל דאע"ג דאיהו כיון לשחיטה מעליא מ"מ פטור אלא דקשה דהו"ל זו ואין צריך זו:

ד"ה איזה וכולי אם וכו' הכי אמרינן בגמרא לענין דינא תנן ופירש"י דהא דתנן ישחוט ראשון לא לענין איסור והיתר שאם רצה הב' לשחוט והראשון ימתין עד למחר מותר עכ"ל ור"ל דסד"א דישחוט א' גזרת חכמים היא כי היכי דלא ליתו לידי איסורא וא"ת ואימא ה"נ י"ל דלא אפשר דהתנן ואם קדם הב' זכה ותנא בתוס' ה"ז זריז ונשכר זריז שהקדים בעצמו וכו' וכדכתב הר"ב ואי הות גזרת רבנן הי"ל להיות נפסד וחוטא:

ד"ה ואם וכולי אסור וכולי בת"כ יליף לה הכי אותו ואת בנו ולא אותה ואת בת בתה:

תי"ט ד"ה ונתנבלה וכולי נוחר וכו' י"ל דתנייה להודיענו דנחירה הותרה במדבר וכדכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה סד"א דמקרי שחיטה והמעקר תנייה לאשמועינן דהיא הפוסלת בשחיטה לכה"ג כדכתב התי"ט לעיל פ"ב משנה ד' והא דאמר דסד"א דמקריא שחיטה הוא ס"ד דגמרא פרק הכל שוחטין שמא תאמר משגלו חזרו להיתרן במדבר:

ד"ה שחטה וכולי אמו וכולי ה"פ דברי הר"ב ויש בשחיטה זו פירוש של בתה ב' איסורים דהיינו אותו ואת בנו משום אמה ר"ל אמה שלבת זו שקדם ושחטה והרי אותו ובנו ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה והוא פשוט והתי"ט חשב שבשחיטה זו הוא כולל לכל הג' שחיטות ולא שם על לבו שא"כ היל"ל בשחיטות אלו שהרי ג' שחיטות הן ועיקרה דהאי בבא לאשמועינן דאין כאן אלא לאו אחד וכולי כדכתב הר"ב:

ה זו דרש משום דדוקא בכאן צריכים להאי דרשא דלא ניליף מקדשים כדאמרינן