קול הרמ"ז קדשים כ

ג התיז בגמרא מייתי דשחיטה היינו המשכה כמד"א חץ שחוט שהחץ הולך במשיכה בהולכה:

צואר (א') והא קמשמע לן דאע"ג דאינה ב' צוארים דסגי בצואר א' חוץ מב' הצוארים וא"ת ולבעי מלא ב' צוארים א' א' בשני ראשים אלא מכאן סייעת' לתוס' והרא"ש דלא אמרו מלא צואר לראש א' אלא שישחוט בריוח אבל בציר מהכי וחתך בהולכה או בהובאה שהסכין חריף ומש"ה לא תני ברישא צואר אחד משום דבדיעבד לא צריך א' דווקא והיינו נמי דדייקי רש"י והר"ב או חוץ לצואר משהו דרסה היא ולא כתבו פחות מצואר:

הרע"ב ד"ה אם כו' שיש וכו' בגמרא מייתי לה מדתני בב' צוארים אם יש מלא צואר א' משמע דבעינן צואר א' חוץ מצואר הבהמה:

סד"ה כדי כו' סכינו כו' כתבו תוס' דף ט' בפ"ק ואע"פ שיש סכין גדולה וסכין קטנה [פי' ונתת דברך לשעורין] משערי לכל בהמה בסכין שיש בה מלא צואר וחוץ לצואר מלא צואר:

תי"ט ד"ה שנאמר וכו' ברפ"ק וכו' עמ"ש שם:

ד הוושט דלא תימא דדוקא פסוקת הגרגרת משום דחייה תלויים בקנה אבל וושט אימא לא קמ"ל:

עד נ"ל דתני בבא זו משום ר"ע דאף בזו שמתה ס"ל דהויא טרפה ולא הוה קארי נבלה אלא דמתה בלי שום שחיטה:

והודה בגמרא רפ"ג דמני בכלל הטרפות נקובה הוושט ופסוקת הגרגרת וכיון דהודה ר"ע הכא (דנבלה) היא א"כ ההיא דפ"ג מני ומשני דההיא קודם חזרת ר"ע קודם שהודה (ומשנה) ראשונה לא זזה ממקומה ונראה דלכך תני תנא והודה לו ר"ע לאשמועינן דאפ"ה משנה ראשונה לא זזה וכתב רש"י דאע"פ שזו קודמת אין סדר למשנה דלא קפדינן אסדרא אלא דווקא בסתם ואח"כ מחלוקת ואחר כך מצאתי שהתי"ט כתב זה באלו טרפות אבל בגמרא הובא במשנתינו ואע"ג דאין ספק דכללו של רש"י הוא אמת מ"מ נ"ל דאפשר לומר שהתנא תנא ההיא דקודם חזרה בתר הא דבתר חזרה לאשמועינן כללא דמשנה ראשונה לא תזוז שהתנאים לא רוצים לשכחה וכדכתב רש"י ונ"ל דטעמא היה ע"ד ששנינו פ"ק דעדיות שאם יראה ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו או ע"ד כמ"ש שם יאמרו לו כדברי פלו' שמעת:

הרע"ב ד"ה ופסקו מלמטה וכו' וה"ה מלמעלה למטה דמתני' רבותא אשמועינן שאע"פ שכבר נשחט הראשון בהכשר אפ"ה שחיטתו פסולה א"נ נקט אורחא דמילתא דכששחט הסימן הראשון בהובאה כשחזר לעשות הולכה נתחב ראש הסכין בין סי' ב' לצואר תוס' והר"ן אמתני' דהשוחט ב' ראשים והא דאמר מלמעלה למטה פרש"י שהחליד הסכין בין סימן לסימן ושחט הוושט ואח"כ הוציא הסכין ושחט את הקנה ומאי דתנן הכא ופסקו היינו משום שאינו כדרך שחיטה אבל לא הוי כפסק דרישא דהיינו עיקר:

ה כשרים ולא ניחוש דילמא מתו קודם שחיטה וכ"כ הר"מ פ"ד ממאכלות אסורות:

הרע"ב ד"ה בידים וכו' כלומר וכו' נראה דמש"ה לא תני טמאות לפי שאינם טמאות ממש:

ד"ה הוכשרו וכו' נמי וכו' פי' כמו שמוציא מידי אבר מן החי כך שויה אוכלא להכשיר אבל לא רצה לומר דשחיטה מכשרת בדם דהא בגמרא אמרינן דר"ל ס"ל דדם אינו מכשיר ובהכי דייקא מתני' דלא תני אף השחיטה מכשרת:

תי"ט סד"ה ונאכלים כו' א"נ הודחו ע"י גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי הר"ן:

ו נ"א וכן הכריחו בעל חידושי הלכות ע"ש:

וכמדת כלומר וליה לא ס"ל:

עד אמרינן בגמרא דאי חכמים קאי ארשב"ג הול"ל כיון שפרכסה כו' דיה אלא קאי, אר"א דמיקל טפי ורבנן מחמרי מיניה והיינו עד וצ"ל דתנא נקיט להו כסדר שנחלקו ולא כסדר מדרגת קולא וחומרא דא"כ הו"ל למתני ר"א בסוף:

הרע"ב ד''ה וכשיטת כו' ואין כו' אבל רשב"ג הלכתא כוותיה בצד אחד דבעינן פרכוס. ד"ה אחד וכו' צריכה וכו' בסוכה דף כ' כתבו התוספות שלדעת רש"י כל היכא דתנן א' זה וא' זה תני הפשוט ברישא והם אמרו דהכי הוא היכא דקדים תנא א' ברישא והשתא אליבא דכ"ע במתני' בעינן לפרושי הפשוט ברישא ונראה דבהמה דקה חמירא טפי לאצטרוכי פרכוס גמור דהא פשיטות ידה לא סגי בה ובגסה סגי והא דלא תנן פרכוס העוף משום דבכל דהו כשרה אפילו רפרף בעינו וכדכתב הש"ע י"ד סי' י"ז:

תי"ט ד"ה השוחט וכו' פי' וכו' קשה דילמא לן אסור לכתחלה ומותר בדיעבד ויחזקאל רבותיה דאפילו בדיעבד הוה מחמיר אנפשיה ונראה דמ"ש כוס כוס משמע מדאמר לשוחט שחוט שחוט משמע דאפילו לכתחלה שרי:

ע"ש משום וכו' ק' דליתני שוחטין את המסוכנת ובלבד שתפרכס ונ"ל דאגב כל הני דפרקין דתנא בהו השוחט תני נמי הכא הכי ועי"ל כמ"ש המגיד פ"ד מהמ"א בשם הגאונים (דכשהותרה) בשל ישראל משום הפסד ממונו אבל בשל טבח כותי אסור ולדברים (אלו) יש מציאות דלכתחלה אסור:

ז הרע"ב ד''ה מקום כו' ובזריקה כו' כ"כ רש"י והק' ריב"א דבזריקת דם לע"ז לא אתסר בשר כדמוכח בגמרא ותירצו דדם מיהא אחסר והק' בעל חידושי הלכות ד"ה בהקטרת חלב לע"ז דחלב ודאי אתסר ותירץ דדוקא בשחיטה וזריקה פוסל מעבודה לעבודה השוחט או זורק להקטיר לע"ז משא"כ במקטיר בכונה לעבודה אחרת לע"ז והרז"ה פירש בד"א דהיינו מ"ש בגמרא שהמחשבה פוסלת המוקדשים בד' עבודות ור"ל שכולן ישים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים שוחט להולך או לקבל או לזרוק או להקטיר וכן בשאר עבודות כדתנן פ"ב דזבחים משנה ג' אבל בע"ז ליתנהו אלא עבודת שוחט ע"מ לזרוק או להקטיר ודוקא בשחיטה ולא בשאר עבודות:

ע"ש דשייכא כו' דכתיב וקטר לבעל תי"ט ד"ה מחצר כו' לאו דוקא כו' קשה לי חדא דלא אפשר לאסוקי כך אדעתין דהא קרבנות נכרים אינה אלא עולות כדכתב הרמב"ם פ"ג ממע"ק וא"כ מה לי בשר מה לי חלב ודם והלא כולה סלקא לגבוה ועוד א"כ מאי אפילו ונ"ל דר"ל אפילו לא כיון אלא לבשר הפחות שבכל הגוף:

ח הרים הא דנקט הרים בלשון רבים משום דקאי אקרא דכתיב אלהיהם על ההרים וגו' ואגבן נקט הכל בלשון רבים:

לשם הא דלא חבר מדברות לגבעות י"ל דנקט להו דרך יישובו של עולם וימים ונהרות יש בהם יותר מהלכים מבמדברות:

אוחזים מכאן ראיה דמאי דתנן לעיל משנה ב' שנים אוחזים וכו' אינו אפילו לכתחלה:

בסכין נ"ל דהכא לא יפרש הר"ן כנז' לעיל משנה ב' דמיירי גם בב' בני אדם דשוחטין בשני סכינים בשני מקומות דכיון דאחד ששחט סתם למה תאסר הבהמה:

הרע"ב ד"ה השוחט כו' ודוקא כולו ומיהו לא מכוין לע"ז אלא שוחט לשם רפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העכו"ם הרמב"ם פ"ב מה"ש:

אבל אם כו' אפילו שחטה לרפואה כיון שדרך העכו"ם לעבדו עשאוהו כתקרובות עכו"ם הר"ן:

ט אין שוחטין דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שחיטתו כשרה כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש ונ"ל לחלק בין אלו לשל המשנ' הקודמת דהתם אפילו בדיעבד פסולה משום דעקם שפתיו לומר לשם הרים ועוד דמחלפא בשחיטה לשם ע"ז משא"כ כאן דמשום שלא יאמרו הוא דאסור לכתחלה אבל בדיעבד לא ניחוש להאי:

עוגה בעל הערוך והר"ן גורסים אוגן ופירשו לשון אגן וגם הרמב"ם פ"ב מה"ש כתב לתוך כלי של (מים) והנאני חדא דבהכי איכא למיחש למ"ש לפרצוף פניו כיון דשוחט לתוך כלי מלא מים משא"כ לתוך עוגא ועוד דבאותן דסתמו מים צלולים ניחא מאי דמקשינן בגמרא ליחוש דלבבואה קא שחיט ומשנים בעכורין ואי גרסינן עוגה אין הקושיא כ"כ שהרי סתם עוגיות עכורים מימיהן ועוד דאמאי לא תני לתוך גומא של מים שהוא שם כולל לכל מקום קיבוץ מים אבל עוגיות הוא פרטי לאותם שעושים בעיקרי הזיתים והגפנים שיתעכבו שם המים מלשון העוגה וכדכתב שם הר"ן:

כן פי' אפילו בעשיית מקום חוץ לגומא כי שמא בדריסת רגלי העוברים בשוק יקנח המקום ששפך בו הדם וישאר הקבוץ בגומא יחקה המינים שיחשבו שאף הוא מהם ולכן אמרו בברייתא ואם עשה כך צריך בדיקה אחריו:

זה הכלל הא דלא תני בהדיא להני תרתי דאתו בזה הכלל משום דתנא לא תני אלא כוללת הקרבנות הנקובים בתורה ולא תני קרבן פרטי וכן נ"ל דראוי ליתן טעם בכל כה"ג דלא מייתי זה הכלל אלא חדא אמאי לא תניי' בהדיא לאפוקי היכא דמייתי מילי טובא כההוא דסוף מתני' דר"פ דלקמן דאיכא למימר דלא תני שייר והכי אמרינן בגמרא והא דלא קצר התנא ותני השוחט לשם דבר דנידר ונידב כו' משום אשם תלוי לר"א ולאשמועינן דפסח נקרא נידר ונידב:

הרע"ב ד"ה השוחט כו' כיון כו' הרמב"ם והרשב"א והר"ן וכתב הב"י דטעמייהו דכיון דלא שמעינן ליה דהקדישה בהדיא לית לן למיחש שמא הקדישה דהא לשם קדשים הוא שוחטה ואינה מקדישה ע"כ וכתב כן לאפוקי (מהטור) דכתב דחיישינן שמא עכשיו מקדשה והיה נראה טעם טוב שהרי כמו שנחוש שהרואים יאמרו דקדשים מותרים בחוץ וכדכתב הר"ב למה לא ליחוש דאיהו גופיה ג"כ טועה בזה ובמ"ש הב"י מיושב ודוק:

ד"ה אשם ודאי כגון כו' תמה התי"ט דלא מייתי אשם מצורע ותשובתו בצדו כמו שפי' רש"י בחטאת דלא חיישינן שיאמר הרואה מחוייב חטאת הוא דההוא